יום שישי, אחד באפריל.
לא אווזי הבר ולא סמירה השועל האמינו שאי פעם ייתקלו זה בזה אחרי שעזבו את סקונה. אבל עכשיו קרה שאווזי הבר בחרו בדרך שעוברת מעל בלקינגה, ושם בדיוק הגיע גם סמירה השועל.
עד כה הוא נשאר בחלקים הצפוניים של המחוז. מאחר שעוד לא ראה שם פארקים של אחוזות, או שטחי ציד מלאים בחיות בר ובצבאים צעירים וטעימים, הוא היה זעוף יותר ממה שאפשר לתאר.
אחר צהריים אחד, כשסמירה שוטט ביער הנטוש של מלנבינגדן, לא רחוק מנהר רונבי, הוא ראה להקת אווזי בר עוברת באוויר. מיד הבחין שאחד האווזים לבן, ואז כבר ידע, כמובן, עם מי יש לו עסק.
סמירה התחיל לרדוף אחרי האווזים מיד, בחלקו כדי ליהנות מארוחה טובה ושמנה, ובחלקו מתוך רצון לנקום על כל ההשפלות שהמטירו עליו. הוא ראה שהם עפים מזרחה עד שהגיעו לנהר רונבי. אז שינו כיוון והמשיכו לאורך הנהר דרומה. הוא הבין שהם מתכוונים לחפש מקום לינה על גדות הנהר, וחשב שיצליח לתפוס זוג מהם בלי הרבה טרחה. אבל כשסמירה גילה סוף סוף את המקום שבו מצאו האווזים מחסה, הוא ראה שבחרו מקום מוגן כל כך, שאין סיכוי להתקרב אליו.
נהר רונבי אינו מקווה מים גדול או חשוב, ובכל זאת מספרים עליו הרבה, בגלל יופיין של גדותיו. במקומות אחדים הוא פורץ קדימה בין קירות הר תלולים, שעומדים זקופים מעל המים ומכוסים כולם יערבל, דובדבן ציפורים, אשוח הרים וערבה. ואין הרבה דברים נעימים מזה: לחתור בסירה על הנהר הקטן והכהה ביום קיץ נאה, ולהסתכל למעלה על כל הירוק הרך שנאחז בצלעות ההר הסלעיות.
אבל עכשיו, כשאווזי הבר וסמירה הגיעו אל הנהר, שרר אביב־חורף קר וסוער. כל העצים היו עירומים, ולא היה כנראה איש שהעסיק את עצמו ולו במעט בשאלה אם הגדה מכוערת או יפה. אווזי הבר ברכו על מזלם הטוב שמצאו על קיר הר תלול פס חול רחב דיו כדי לעמוד עליו. לפניהם זרם הנהר, חזק ופראי בעונת הפשרת השלגים. מאחוריהם עמד קיר סלע בלתי עביר, וענפים משתלשלים הסתירו אותם. טוב מזה לא היה אפשר לבקש.
האווזים נרדמו מיד, אבל הנער לא הצליח להירדם לרגע. ברגע שהשמש שקעה אחזה בו פחד מהחושך ואימת מדבר, והוא התגעגע לבני אדם. במקום שבו שכב, מכוסה מתחת לכנף של האווז, לא יכול היה לראות דבר ושמע רק מעט. והוא חשב שאם יקרה משהו רע לאווז, הוא לא יוכל להציל אותו.
רעשים ורשרושים נשמעו מכל עבר, והוא נעשה כל כך חסר מנוחה, שנאלץ לזחול מתחת לכנף ולשבת על האדמה, ליד האווז.
סמירה, בעל הראייה החדה, עמד על ראש ההר והביט למטה אל אווזי הבר. "מוטב שתוותר על המרדף הזה עוד עכשיו," אמר לעצמו. "אתה לא יכול לטפס על הר תלול כל כך, אתה לא יכול לשחות בשטף פראי כזה, ומתחת להר אין אפילו רצועת אדמה קטנטנה שמובילה אל מקום הלינה. האווזים האלה חכמים מדי בשבילך. אל תטרח שוב לצוד אותם לעולם!"
אבל סמירה, כמו כל השועלים, התקשה לוותר על מה שכבר התחיל, ולכן שכב על הקצה הקיצוני ביותר של שפת ההר, ולא הסיר את עיניו מאווזי הבר. בעודו שוכב ומתבונן בהם, חשב על כל הרעה שגרמו לו. כן, באשמתם גורש מסקונה ונאלץ לעבור לבלקינגה העניה. הוא התלהט כך, בשכבו שם, עד שהתאווה לראות את אווזי הבר מתים, גם אם הוא עצמו לא יזכה ליהנות מאכילתם.
כשהטינה של סמירה הגיעה לשיאה, שמע שריטות בעץ אורן גדול שצמח לידו, וראה סנאי יורד מהעץ, ונמייה רודפת אחריו בלהט. אף אחד מהם לא הבחין בסמירה, והוא ישב בשקט וצפה במרדף, שעבר מעץ לעץ. הוא הביט בסנאי, שנע בין הענפים בקלילות כאילו היה יכול לעוף. הוא הביט בנמייה, שלא הייתה מיומנת בטיפוס כמו הסנאי, אבל עדיין רצה למעלה ולאורך הענפים בביטחון, כאילו היו שבילים ישרים ביער. "אילו רק יכולתי לטפס חצי ממה שהם יכולים," חשב השועל, "הדברים האלה שם למטה לא היו ישנים בשלווה זמן רב!"
ברגע שהסנאי נתפס והמרדף הסתיים, ניגש סמירה אל הנמייה, אבל עצר במרחק שני צעדים ממנה, כדי להראות שאין בכוונתו לגזול ממנה את הטרף. הוא בירך את הנמייה בנימוס רב, ואיחל לה בהצלחה עם הציד שלה. סמירה בחר היטב את מילותיו, כמו שהשועלים עושים תמיד. הנמייה, לעומת זאת, שבגופה הארוך והדק, בראשה היפה, בפרוותה הרכה וברצועת הצוואר החומה והבהירה שלה נראתה כמו פלא קטן של יופי, אבל באמת לא הייתה אלא יצור יער גס, כמעט שלא ענתה לו. "מפתיע אותי," אמר סמירה, "שצייד מעולה כמוך מסתפק ברדיפה אחרי סנאים, כשיש ציד טוב בהרבה בהישג יד." כאן עצר. אבל כשהנמייה רק חייכה אליו בחוצפה, המשיך: "ייתכן שלא ראית את אווזי הבר שעומדים מתחת לקיר ההר? או שאינך מטפס טוב מספיק כדי לרדת אליהם?"
הפעם לא היה צריך לחכות לתשובה. הנמייה זינקה אליו כשגבה מקושת וכל שערה על גופה סומרת. "ראית אווזי בר?" שרקה. "איפה הם? תגיד לי מיד, או שאנשך לך את הצוואר!" "לא! תזכרי שאני גדול ממך פי שניים, אז תהיי קצת מנומסת. אין לי שום דבר נגד להראות לך את אווזי הבר."
ברגע הבא כבר הייתה הנמייה בדרכה למטה במדרון התלול. וסמירה ישב והתבונן איך היא מניעה את גופה הדמוי נחש מענף לענף, וחשב: "לצייד העצים היפה הזה יש הלב הרע ביותר בכל היער. אני מאמין שאווזי הבר יהיו חייבים לי תודה על התעוררות עקובה מדם."
אבל בדיוק כשסמירה חיכה לשמוע את חרחורי המוות של האווזים, ראה את הנמייה מתגלגלת מענף לענף, ופלופ, נופלת לנהר כך שהמים התיזו גבוה. זמן קצר אחר כך נשמע קול כנפיים חזק ונמרץ, וכל האווזים עלו בטיסה נחפזת.
סמירה התכוון למהר בעקבות האווזים, אבל היה סקרן כל כך לדעת איך ניצלו, שישב שם עד שהנמייה טיפסה בחזרה. היצור המסכן היה ספוג בוץ, ועצר מדי פעם כדי לשפשף את ראשו בכפות הידיים. "נו, לא זה בדיוק מה שחשבתי, שאתה טיפש, ושתלך ותיפול לנהר?" אמר סמירה בבוז.
"לא התנהגתי כטיפש. אין צורך שתנזוף בי," אמרה הנמייה. "ישבתי, מוכנה לגמרי, על אחד הענפים הנמוכים ביותר וחשבתי איך אצליח לקרוע לגזרים הרבה אווזים, כשיצור קטן, לא גדול יותר מסנאי, קפץ למעלה וזרק אבן אל ראשי בכוח כזה, שנפלתי למים. ועוד לפני שהספקתי לקום..."
הנמייה לא נזקקה לומר יותר. לא היה לה קהל. סמירה כבר היה רחוק, במרדף אחרי אווזי הבר.
בינתיים טסה אקה דרומה לחפש מקום לינה חדש. עוד נותר מעט אור יום, ויתר על כן ירח חצוי עמד גבוה בשמיים, כך שיכלה לראות מעט. למזלה היא הכירה היטב את האזור, כי לא פעם נסחפה ברוח אל בלקינגה כשחצתה את הים המזרחי באביב.
היא עקבה אחר הנהר כל עוד ראתה אותו מתפתל בנוף המואר בירח כמו נחש שחור ונוצץ. כך הגיעה עד דיופפורס, המקום שבו הנהר מסתתר תחילה בתעלה תת־קרקעית, ואחר כך, צלול ושקוף כאילו עשוי זכוכית, שועט במפלט צר ומתנפץ אל קרקעיתו לטיפות נוצצות ולקצף מתעופף. מתחת למפלים הלבנים שכבו כמה אבנים, ובין האבנים נמלטו המים בשטף פראי של מפל. כאן נחתה אמא אקה. זה היה עוד מקום לינה טוב, במיוחד בשעה מאוחרת כל כך בערב, כשאף אדם לא מסתובב בסביבה. בשקיעה לא היו האווזים כמעט מצליחים לחנות שם, כי דיופפורס אינו שוכן במדבר. בצד אחד של המפל יש בית חרושת לנייר, ובצד השני, התלול והמכוסה עצים, נמצא הפארק של דיופדאל, שבו מסתובבים אנשים תמיד, על השבילים התלולים והחלקלקים, כדי ליהנות מתנועתו השוצפת של הנחל הפראי למטה בערוץ.
כאן היה בערך כמו במקום הקודם: אף אחד מהנוסעים לא חשב ולו במעט שהגיעו למקום יפה ומפורסם. הם חשבו דווקא שזה מקום נורא ומסוכן לעמוד ולישון על אבנים חלקלקות ורטובות, באמצע מפל רועם. אבל היה עליהם להסתפק בזה, כל עוד היו מוגנים מחיות טרף.
האווזים נרדמו מיד, ואילו הנער לא מצא מנוחה בשינה, אלא ישב לידם כדי לשמור על האווז.
אחרי זמן מה הגיע סמירה בריצה לאורך גדת הנהר. הוא הבחין באווזים מיד, איך שהם עומדים בתוך המערבולות המקציפות, והבין שגם כאן אין לו סיכוי להגיע אליהם. ובכל זאת לא יכול היה להחליט לוותר עליהם, וישב על הגדה והביט בהם. הוא חש עצמו מושפל מאוד, וחשב שכל שמו כצייד מונח על הכף.
פתאום ראה לוטרה זוחלת מעלה מהמפל עם דג בפה. סמירה התקרב אליה, אבל עצר במרחק שני צעדים, כדי להראות לה שאינו רוצה לקחת ממנה את הציד.
"אתה מיוחד, אתה, שמסוגל להסתפק בלכידת דג, בשעה שהאבנים מכוסות אווזים!" אמר סמירה. הוא היה להוט כל כך, עד שלא מצא זמן לסדר את דבריו בזהירות כפי שהיה רגיל. הלוטרה לא הסבה את ראשה אפילו פעם אחת לכיוון הנהר. היא הייתה נוודת, כמו כל הלוטרות, ודגה פעמים רבות באגם וומב, וכנראה הכירה את סמירה השועל. "אני יודעת היטב איך אתה נוהג כשאתה רוצה לשדל מישהו לוותר על דג סלמון, סמירה," אמרה.
"הו! זה אתה, גריפ?" אמר סמירה, ושמח, כי ידע שהלוטרה המסוימת הזאת שחיינית מהירה ומוכשרת. "אין פלא שאין לך חשק להסתכל על אווזי הבר, כי אתה לא מצליח להגיע אליהם." אבל הלוטרה, שבין אצבעותיה היו קרומי שחייה, וזנבה קשיח ושווה ערך למשוט, ופרוותה אטומה למים, לא רצתה שיגידו עליה שיש מפל שאינה יכולה לו. היא פנתה אל הזרם, וברגע שראתה את אווזי הבר זרקה את הדג ורצה במורד הגדה התלולה אל תוך הנהר.
אילו היה זה מאוחר יותר באביב, כך שהזמירים של דיופפורס היו בבית, היו שרים ימים רבים על המאבק של גריפ בפרצי המים. כי הלוטרה נדחקה אחורה על ידי הגלים פעמים רבות, ונסחפה במורד הנהר, אבל נאבקה ושבה ועלתה בעקשנות. היא שחתה קדימה במים שקטים, זחלה מעל אבנים, ובהדרגה התקרבה אל אווזי הבר. זה היה מסע מסוכן, שאכן היה ראוי להיות מושר על ידי הזמירים.
סמירה עקב אחר דרכה של הלוטרה בעיניו, ככל שיכול. לבסוף ראה שהלוטרה עומדת לטפס אל אווזי הבר. אבל אז נשמעה צווחה חדה ופראית. הלוטרה התהפכה לאחור אל המים, ונמלטה כאילו הייתה גורה עיוורת. רגע אחר כך נשמע רעש גדול של כנפי אווזים. הם התרוממו וטסו לחפש מקום לינה אחר.
עד מהרה עלתה הלוטרה ליבשה. היא לא אמרה דבר, אלא התחילה ללקק את אחת מכפותיה הקדמיות. כשסמירה לעג לה על שלא הצליחה, פרצה: "זו לא הייתה אשמת אמנות השחייה שלי, סמירה. מיהרתי כל הדרך אל האווזים, והייתי בדיוק עומדת לטפס אליהם, כשיצור זעיר בא בריצה ודקר אותי ברגל בברזל חד. זה כאב כל כך, שאיבדתי את אחיזתי, ואז הזרם לקח אותי."
היא לא נזקקה לומר יותר. סמירה כבר היה רחוק, בדרכו אל אווזי הבר.
שוב נאלצו אקה והלהקה שלה לטוס בלילה. למרבה המזל הירח עוד לא שקע, ובעזרת אורו הצליחה למצוא עוד אחד ממקומות הלינה שהכירה בסביבה. שוב עקבה אחר הנהר הנוצץ דרומה. מעל אחוזת דיופדאל, ומעל גגותיה הכהים של רונבי ומפליה הלבנים היא חלפה בלי לנחות. אבל קצת דרומית לעיר, ולא רחוק מהים, שוכן מעיין המרפא של רונבי, עם בית המרחץ ובית המעיין שלו, עם המלון הגדול ובקתות הקיץ לאורחי המעיין. כל אלה עומדים ריקים ושוממים בחורף, והציפורים יודעות זאת היטב. ולהקות ציפורים רבות מחפשות מחסה על מעקות ומרפסות הבניינים הנטושים בימי סערה קשים.
כאן נחתו אווזי הבר על מרפסת, וכרגיל נרדמו מיד. הנער, לעומתם, לא יכול היה לישון, כי לא רצה לזחול שוב מתחת לכנף האווז.
המרפסת פנתה דרומה, כך שלנער היה מבט אל הים. ומכיוון שלא יכול היה לישון, ישב שם וראה כמה יפה זה נראה כשהים והיבשה נפגשים כאן בבלקינגה.
אתם רואים, ים ויבשה יכולים להיפגש בדרכים רבות ושונות. במקומות רבים היבשה יורדת אל הים במרעה שטוח ומכוסה גבשושיות, והים פוגש את היבשה בחול מתעופף, שנערם בתלוליות ובדיונות. נראה כאילו הם שונאים זה את זה כל כך, שהם רוצים להראות זה לזה רק את הדל ביותר שיש להם. אבל קורה גם שכשהיבשה באה אל הים, היא מקימה לפניה חומה של גבעות, כאילו הים הוא דבר מסוכן. כשהיבשה עושה כך, הים בא אליה בזעם בוער, ומכה ושואג וצולף בסלעים, ונראה כאילו הוא רוצה לקרוע את גבעת היבשה לגזרים.
אבל בבלקינגה הכול שונה לגמרי כשהים והיבשה נפגשים. שם היבשה מתפרקת לכדי לשונות יבשה, איים ואיונים, והים מתחלק למפרצים עמוקים, מפרצונים ומצרים. ואולי זה מה שגורם לכך שנראה כאילו הם חייבים להיפגש באושר ובהרמוניה.
חשבו עכשיו קודם כול על הים! הרחק בפנים הוא שוכן שומם וריק וגדול, ואין לו מה לעשות מלבד לגלגל את גליו האפורים. כשהוא מתקרב אל היבשה, הוא נתקל במכשול הראשון. את זה הוא מנצח מיד, קורע ממנו כל דבר ירוק, והופך אותו אפור כמוהו. אחר כך הוא פוגש מכשול נוסף. עם זה הוא עושה אותו דבר. ועוד אחד. כן, גם לו קורה אותו דבר. הוא מופשט ונשדד, כאילו נפל לידי שודדים. ואז המכשולים מתקרבים וקרבים זה לזה, ואז הים חייב להבין שהיבשה שולחת אליו את ילדיה הקטנים ביותר, כדי לעורר את רחמיו. גם הוא נעשה ידידותי יותר ככל שהוא נכנס פנימה: הוא מגלגל את גליו פחות גבוה, מרסן את סערותיו, מניח לירוק להישאר בסדקים ובחריצים, מתפצל למצרים ולמפרצונים קטנים, ולבסוף נעשה כל כך לא מזיק בתוך היבשה, שסירות קטנות מעזות לצאת עליו. הוא ודאי אינו מצליח להכיר את עצמו, כל כך עדין וידידותי נעשה.
ועכשיו חשבו על צלע ההר! היא שוכבת אחידה ונראית אותו דבר כמעט בכל מקום. היא מורכבת משדות תבואה שטוחים, ובינם חורשת ליבנה פה ושם, או מרצועות ארוכות של רכסי יער. נראה כאילו לא חשבה על שום דבר מלבד תבואה ולפת ותפוחי אדמה ואשוחים ואורנים. ואז בא מפרץ ים שחודר עמוק לתוכה. זה לא מפריע לה, והיא מקיפה אותו בליבנה ובאלמון, בדיוק כאילו היה אגם רגיל של מים מתוקים. ואז בא גל נוסף וחודר פנימה. גם אז אין צלע ההר טורחת להתרפס לפניו, אלא מקבלת גם היא אותו כיסוי כמו הראשון. ואז המפרצים מתחילים להתרחב ולהתפצל, הם שוברים שדות ויערות, ואז צלע ההר כבר לא יכולה שלא להבחין בהם. "אני מאמינה שזה הים עצמו שבא," אומרת צלע ההר, ואז מתחילה לקשט את עצמה. היא עונדת זרי פרחים, עולה ויורדת בגבעות וזורקת איים אל הים. היא כבר לא מתעניינת באורנים ואשוחים, אלא משליכה אותם כמו בגדי יום־יום ישנים, ואחר כך מתהדרת באלונים גדולים, בטילִיות ובערמונים, ובסוכות עלים פורחות, ונעשית מהודרת כמו פארק של אחוזה. וכשהיא פוגשת את הים, היא כל כך משתנה שאינה מכירה את עצמה. את כל זה אי אפשר לראות היטב עד הקיץ. אבל בכל מקרה, הנער ראה כמה עדינה וידידותית הייתה הטבע, והחל להרגיש רגוע יותר משהיה קודם באותו לילה. ואז, פתאום, שמע יללה חדה ומכוערת מפארק בית המרחץ. וכשקם על רגליו ראה, באור הירח הלבן, שועל עומד על המדרכה מתחת למרפסת. כי סמירה שוב עקב אחרי אווזי הבר. אבל כשמצא את המקום שבו התאכסנו, הבין שאי אפשר להגיע אליהם בשום דרך, ואז לא יכול היה להתאפק מלייל בתסכול.
כשהשועל יילל כך, התעוררה אקה הזקנה, האווזה המובילה. אף שלא יכלה לראות דבר, חשבה שהיא מכירה את הקול. "זה אתה שיצאת הלילה, סמירה?" אמרה. "כן," אמר סמירה, "זה אני. ואני רוצה לשאול מה אתם, האווזים, חושבים על הלילה שהענקתי לכם?"
"אתה מתכוון לומר שאתה זה ששלחת עלינו את הנמייה ואת הלוטרה?" שאלה אקה. "טובה לא צריך לסרב," אמר סמירה. "פעם שיחקת איתי במשחק האווזים, ועכשיו התחלתי לשחק איתכם במשחק השועלים. ואין בכוונתי להרפות כל עוד אחד מכם עדיין חי, גם אם אצטרך לעקוב אחריכם ברחבי העולם!"
"אתה, סמירה, צריך לפחות לחשוב אם ראוי לך, שמצויד גם בשיניים וגם בטפרים, לרדוף אותנו כך, אותנו שאין לנו שום הגנה," אמרה אקה.
סמירה חשב שאקה נשמעת מפוחדת, ואמר במהירות: "אם תיקחי, אקה, את אגודלון הזה, שהתנגד לי כל כך הרבה פעמים, ותשליכי אותו אליי, אבטיח לעשות שלום איתכם. אז לא ארדוף אתכם עוד לעולם, לא אתכם ולא אף אחד משלכם." "אני לא מתכוונת לתת לך את אגודלון," אמרה אקה. "מהצעיר שבנו ועד הזקן, היינו מוסרים ברצון את חיינו למענו!" "מאחר שאתם אוהבים אותו כל כך," אמר סמירה, "אבטיח לכם שהוא יהיה הראשון מכם שאנקום בו."
אקה לא אמרה עוד דבר, ואחרי שסמירה שלח למעלה עוד כמה יללות, השתרר שקט. הנער שכב כל הזמן ער. עכשיו דווקא דבריה של אקה אל השועל מנעו ממנו לישון. מעולם לא חלם שישמע דבר גדול כל כך, שמישהו מוכן לסכן את חייו למענו. מאותו רגע, כבר אי אפשר היה לומר על נילס הולגרסון שהוא לא אכפת לו משום אחד.