יום חמישי, שלושים ואחד במרץ.
למחרת רצו אווזי הבר לטוס צפונה, מעל מחוז אלבו שבסמולנד. הם שלחו את איקסי ואת קקסי לסייר באזור. אבל כשהשתיים חזרו, סיפרו שכל המים קפואים ושכל האדמה מכוסה שלג. "אפשר גם להישאר כאן," אמרו האווזים. "אי אפשר לטוס מעל ארץ שאין בה לא מים ולא אוכל." "אם נישאר כאן, אולי נצטרך לחכות עד הירח הבא," אמרה אקה. "עדיף לפנות מזרחה, דרך בלקינגה, ולבדוק אם אפשר להגיע לסמולנד דרך מורה. היא קרובה לחוף, והאביב מגיע אליה מוקדם."
כך קרה שהנער רכב למחרת מעל בלקינגה. עכשיו, כשהיה שוב אור, שוב היה במצב רוח עליז, ולא הבין מה עבר עליו בלילה הקודם. הוא בהחלט לא רצה לוותר על הדרך ועל החיים באוויר הפתוח.
ערפל סמיך כיסה את בלקינגה, והנער לא יכול היה לראות איך נראית הארץ למטה. "מעניין אם זו ארץ טובה או ארץ עלובה, זו שאני טס מעליה," חשב, וניסה להיזכר במה ששמע על הארץ הזאת בבית הספר. אבל באותו זמן ידע היטב שאין בזה טעם, כי מעולם לא היה רגיל ללמוד את שיעוריו.
פתאום ראה הנער לנגד עיניו את כל כיתת הלימוד. הילדים ישבו ליד השולחנות הקטנים והרימו ידיים, המורה ישב על הבמה ומבטו זועף, והוא עצמו עמד לפני המפה וצריך היה לענות על שאלה כלשהי על בלקינגה, אבל לא היה לו מה לומר. פניו של המורה הלכו והחשיכו מרגע לרגע, והנער חשב שהמורה מקפיד על הגיאוגרפיה יותר מעל כל דבר אחר. עכשיו ירד המורה מהבמה, לקח מידי הנער את מקל ההצבעה והחזיר אותו למקומו. "זה לא יסתיים בטוב," חשב הנער אז.
אבל המורה ניגש אל חלון, עמד שם רגע והביט החוצה, ואז שרק לעצמו שריקה אחת. אחר כך עלה שוב אל הבמה ואמר שהוא יספר להם משהו על בלקינגה. ומה שסיפר אז היה כל כך משעשע, שהנער הקשיב. וכשעצר עכשיו לרגע וחשב, נזכר בכל מילה.
"סמולנד היא בית גבוה עם עצי אשוח על הגג," אמר המורה, "ומובילות אליו מדרגות רחבות, בנות שלוש מדרגות גדולות, והמדרגות האלה נקראות בלקינגה. אלה מדרגות שנבנו היטב. הן משתרעות לאורך שישים ושמונה קילומטרים בחזית הבית של סמולנד, ומי שרוצה לרדת בהן כל הדרך עד הים המזרחי צריך ללכת שלושים ותשעה קילומטרים.
"בוודאי עבר זמן רב מאוד מאז נבנו המדרגות. ימים ושנים חלפו מאז שהמדרגות נחצבו מאבנים אפורות והונחו, ישרות וחלקות, כדי להיות דרך נוחה בין סמולנד לבין הים המזרחי.
"מכיוון שהמדרגות כל כך ישנות, אפשר כמובן להבין שהן לא נראות עכשיו כמו שנראו כשהיו חדשות. אני לא יודע כמה טרחו בימים ההם בענייני ניקיון, אבל גדולות כמו שהן היו, שום מטאטא לא היה יכול לשמור עליהן נקיות. אחרי כמה שנים התחילו לצמוח עליהן אזוב וחזזית. בסתיו נשבו עליהן עלים יבשים ועשב יבש, ובאביב הצטברו עליהן אבנים שנפלו וחצץ. וכיוון שכל הדברים האלה נשארו שם ונרקבו, הם יצרו על המדרגות שכבת אדמה כל כך עבה, שלא רק עשבים ועשב אלא גם שיחים ועצים יכלו להשריש בה שורשים.
"אבל בו בזמן נוצר הבדל גדול בין שלוש המדרגות. המדרגה העליונה, הקרובה ביותר לסמולנד, מכוסה ברובה באדמה דלה ובאבנים קטנות, ורק עצים מעטים מצליחים לגדול עליה: ליבנים, שזיף ציפורים ואשוחים, שיכולים לעמוד בקור של הגבהים ומסתפקים במעט. מבינים הכי טוב כמה דלה ויבשה האדמה שם כשרואים כמה קטנים החלקות שחורשים מתוך היער, וכמה צריפונים קטנים בונים לעצמם האנשים, וכמה רחוק זה מזה עומדים בתי הכנסייה. אבל במדרגה האמצעית האדמה טובה יותר, והקור לא כובל אותה בחוזקה כל כך. את זה רואים במבט אחד, כי העצים גבוהים יותר ומשובחים יותר. שם תמצאו אדר ואלון ואילנות ואלונים בוכים והזלזלים, אבל כמעט שאין שם עצי מחט. וזה בולט עוד יותר בגלל כמות האדמה המעובדת שתמצאו שם, ובגלל שהאנשים בנו לעצמם בתים גדולים ויפים. במדרגה האמצעית יש כנסיות רבות ועיירות גדולות סביבן, ובכל דרך היא נראית טוב ומכובדת יותר מהמדרגה העליונה.
"אבל המדרגה התחתונה היא הטובה מכולן. היא מכוסה אדמה טובה ועשירה, ומכיוון שהיא שוכנת ורוחצת בים, אין היא מרגישה כלל את הצינה של סמולנד. כאן גדלים אשור וערמון ואגוז מלך, והם גדלים כל כך גבוהים שהם מתנשאים מעל גגות הכנסיות. כאן גם שדות התבואה הגדולים ביותר, והאנשים אינם חיים רק מעצים ומחקלאות, אלא עוסקים גם בדיג, במסחר ובשיט. משום כך תמצאו כאן את הבתים היקרים ביותר ואת הכנסיות היפות ביותר, והקהילות הפכו לכפרים ולערים.
"אבל זה עדיין לא כל מה שמספרים על שלוש המדרגות. צריך להבין שכשיורד גשם על גג הבית הגדול של סמולנד, או כשהשלג נמס שם למעלה, המים צריכים ללכת לאנשהו. וכמובן, הרבה מהם נשפך על המדרגות הגדולות. בהתחלה כנראה חלחלו המים על כל המדרגות, גדולות כמו שהיו. אחר כך נפערו בהן סדקים, ובהדרגה התרגלו המים לזרום לצדן, בתעלות עמוקות שחפרו. ומים הם מים, מה שלא יעשו להם. אין להם מנוחה לעולם. במקום אחד הם חותכים ומשייפים, ובמקום אחר הם מוסיפים. את התעלות שחפרו הפכו לעמקים, ואת קירות העמקים כיסו באדמה, ומאז נאחזים בהם שיחים ועצים וגפנים, כל כך צפופים ובשפע כזה, שהם כמעט מסתירים את נחל המים המתפתל שם למטה בעומק. אבל כשהנחלים מגיעים אל המרפסות שבין המדרגות, הם משליכים את עצמם מעליהן בראש. משום כך המים יורדים בזרם רותח כל כך, עד שנאסף בהם כוח להניע גלגלי טחנות ומכונות, וגם אלה צמחו ליד כל מפל.
"אבל גם זה אינו כל מה שמספרים על הארץ בעלת שלוש המדרגות. צריך לספר גם שבבית הגדול בסמולנד חי פעם, לפני הרבה שנים, ענק שהזדקן מאוד. וקשה היה עליו, בזקנתו המופלגת, להיאלץ לרדת במדרגות הארוכות האלה כדי לדוג סלמון מן הים. נראה לו הרבה יותר מתאים שהסלמון יבוא אליו, למקום שבו הוא גר.
"לכן עלה על גג ביתו הגדול, ושם עמד והשליך אבנים אל הים המזרחי. הוא השליך אותן בכוח רב כל כך, שהן עפו מעל כל בלקינגה ונפלו לים. וכשהאבנים נפלו, נבהלו הסלמונים כל כך, שעלו מן הים ונמלטו אל נחלי בלקינגה. הם רצו דרך האשדות, זינקו בקפיצות גבוהות מעל המפלים, ונעצרו.
"עד כמה זה נכון, אפשר לראות לפי מספר האיים והלשונות היבשה שמשתרעים לאורך חוף בלקינגה, ואינם אלא האבנים הגדולות שהענק השליך.
"אפשר לדעת זאת גם מכך שהסלמונים תמיד עולים בנחלי בלקינגה ופורצים להם דרך אשדות ומים שקטים, כל הדרך עד סמולנד.
"הענק הזה ראוי לתודה רבה ולכבוד רב מצד תושבי בלקינגה, כי סלמון בנחלים וחציבת אבן באיים, זו עבודה שנותנת לחם להרבה מהם עד היום הזה."