יום רביעי, שלושים במרץ.
זה היה יום הגשם הראשון של המסע. כל עוד נשארו אווזי הבר בסביבות אגם וומב, נהנו מזג אוויר יפה. אבל ביום שבו יצאו להמשיך צפונה התחיל לרדת גשם, ובמשך כמה שעות נאלץ הנער לשבת על גב האווז, רטוב עד לשד עצמותיו ורועד מקור.
בבוקר, כשיצאו לדרך, היה השמים בהירים והאוויר נעים. אווזי הבר טסו גבוה באוויר, בקצב אחיד וללא מהירות, ואקה בראש הלהקה שומרת על משמעת קפדנית, והשאר בשני טורים אלכסוניים מאחוריה. הם לא טרחו לקרוא לעבר בעלי החיים שעל הקרקע הערות שנונות ועוקצניות. אבל מכיוון שהיה בלתי אפשרי בשבילם לשתוק לגמרי, הם שרו בלי הפסק, בקצב של מכות הכנפיים, את קריאת הפיתוי הרגילה שלהם: "איפה אתה? הנה אני. איפה אתה? הנה אני."
כולם השתתפו בקריאה הממושכת הזאת, ועצרו רק מדי פעם כדי להראות לאווז הביתי את ציוני הדרך שמעליהם עברו. בין המקומות שבדרך היו הגבעות היבשות של לינדרודסוסן, האחוזה של אובסהולם, צריח הכנסייה של כריסטיאנסטאד, טירת המלכים של בקסקוג על הלשון הצרה של היבשה שבין אגם אופמן לאגם איבו, והמדרון התלול של הר ריס.
זה היה מסע משעמם, ולכן כשהופיעו עננים של גשם חשב הנער שזו בדיוק הפוגה מבורכת. בימים הקודמים, כשראה ענן גשם רק מלמטה, דמיין שהעננים אפורים ולא נעימים. אבל זה היה שונה לגמרי להיות שם, בתוכם. עכשיו ראה בבירור שהעננים הם עגלות ענקיות, שנוסעות בשמים עם משאות גבוהים כמו השמים עצמם. על חלקן נערמו שקים אפורים ענקיים, על אחרות חביות. חלקן היו גדולות כל כך שיכלו להכיל אגם שלם, ועוד כמה היו מלאות כלים גדולים ובקבוקים שנערמו לגובה עצום. וכשכל כך הרבה מהן נסעו קדימה עד שמילאו את השמים כולם, נראה כאילו מישהו נתן אות, כי פתאום התחילו המים לרדת על האדמה, מן הכלים, מן החביות, מן הבקבוקים ומן השקים.
ברגע שטפטפו על הקרקע טיפות הגשם הראשונות של האביב, עלו מכל הציפורים הקטנות שבחורשות ובשדות קריאות שמחה כאלה, שכל האוויר הדהד מהן, והנער זינק גבוה במקומו. "עכשיו יהיה גשם. הגשם מביא לנו אביב. האביב מביא לנו פרחים ועלים ירוקים. עלים ירוקים ופרחים מביאים לנו תולעים וחרקים. תולעים וחרקים הם אוכל. ואוכל שופע וטוב הוא הדבר הטוב ביותר שיש," שרו הציפורים.
גם אווזי הבר שמחו על הגשם, שבא להעיר את כל הצומח משנתו הארוכה ולנקב חורים בגגות הקרח שעל האגמים. הם לא יכלו להמשיך להישאר רציניים כל כך, והתחילו לשלוח קריאות עליזות לכל הסביבה.
כשעפו מעל שדות תפוחי האדמה הגדולים, שרבים כל כך באזור כריסטיאנסטאד ועדיין שכבו חשופים ושחורים, הם צעקו: "התעוררו ועשו משהו מועיל! הנה בא מי שיעיר אתכם. התבטלתם די והותר."
כשראו אנשים ממהרים להימלט מן הגשם, הם נזפו בהם ואמרו: "למה אתם ממהרים כל כך? לא רואים שיורדים כיכרות שיפון ועוגיות?"
זה היה ערפל גדול ועבה, שנע צפונה במהירות ורדף את האווזים בצמוד. נדמה היה שהם חושבים שהם עצמם גוררים אותו אחריהם, וכשראו עכשיו פרדסים גדולים מתחתיהם קראו בגאווה: "הנה אנחנו באים עם כלניות. הנה אנחנו באים עם ורדים. הנה אנחנו באים עם פריחת תפוחים ועם ניצני דובדבן. הנה אנחנו באים עם אפונה ושעועית, עם לפת וכרוב. מי שרוצה יכול לקחת. מי שרוצה יכול לקחת."
כך נשמעו הדברים כשירדו המטרים הראשונים, וכולם עוד שמחו על הגשם. אבל כשהוא המשיך לרדת כל אחר הצהריים, איבדו אווזי הבר את סבלנותם וצעקו לעבר היערות הצמאים סביב אגם איבו: "עוד לא שבעתם? עוד לא שבעתם?"
השמים הלכו והאפירו, והשמש הסתתרה כל כך טוב שאי אפשר היה לנחש איפה היא. הגשם ירד חזק יותר ויותר, והלם בכנפיים בעוז גובר, כשהוא מנסה למצוא דרך בין נוצות החוץ השמנוניות אל העור. האדמה הוסתרה בערפל. אגמים, הרים ויערות נמסו יחד לתוך תערובת מטושטשת, ואי אפשר היה להבחין בציוני הדרך. הטיסה האטה והאטה, קריאות השמחה שקטו, והנער הרגיש את הקור יותר ויותר.
אבל עדיין לא איבד את אומץ ליבו כל עוד רכב באוויר. ואחר הצהריים, כשנחתו מתחת לאורן קטן וגמד באמצע ביצה רחבת ידיים, שבה הכול היה רטוב והכול היה קר, שבה כמה גבעונים היו מכוסים שלג ואחרים בלטו עירומים בתוך שלולית של מי קרח שהפשירו למחצה, גם אז לא נפל ברוחו, אלא רץ הנה והנה במצב רוח טוב וחיפש חמוציות ואוכמניות קפואות. אבל אז בא הערב, והחושך ירד עליהם כל כך סמוך, שאפילו עיניים כמו עיני הנער לא יכלו לחדור דרכו, וכל השממה נעשתה פתאום קודרת ונוראה. הנער שכב מכורבל מתחת לכנף האווז, אבל לא הצליח להירדם, כי היה קר לו והוא היה רטוב. הוא שמע כל כך הרבה רחשושים וקשקושים, צעדים מתגנבים וקולות מאיימים, עד שנבהל נורא ולא ידע לאן ללכת. הוא היה חייב ללכת למקום כלשהו שיש בו אור וחום, אם לא רצה למות מפחד.
"אולי אעז ללכת למקום שיש בו בני אדם, רק בשביל הלילה הזה?" חשב הנער. "רק כדי שאוכל לשבת רגע ליד אש ולקבל קצת אוכל. אפשר יהיה לחזור אל אווזי הבר לפני הזריחה."
הוא זחל מתחת לכנף וחמק למטה אל הקרקע. הוא לא העיר לא את האווז הביתי ולא אף אווז אחר, אלא התגנב בשקט ובלי שיבחינו בו דרך הביצה.
הוא לא ידע בדיוק איפה בעולם הוא נמצא, אם בסקונה, בסמולנד או בבלקינגה. אבל רגע לפני שירד אל הביצה הספיק לראות מרחוק כפר גדול, ואליו כיוון את צעדיו. גם לא עבר זמן רב עד שגילה דרך, ועד מהרה היה ברחוב הכפר, שהיה ארוך, ועצים ניטעו משני צדדיו, וגן אחר גן גבל בו.
הנער הגיע לאחת מעיירות הקתדרלה הגדולות, שנפוצות כל כך באזורי ההר, ואפשר בקושי לראות אותן למטה במישור.
הבתים היו מעץ ובנויים יפה מאוד. לרובם היו גמלונים וחזיתות מקושטים בפיתוחי עץ, ודלתות זכוכית, ופה ושם שמשה צבעונית, שנפתחו אל מרפסות. הקירות נצבעו בצבעי שמן בהירים, והדלתות ומסגרות החלונות נצצו בכחול ובירוק ואפילו באדום. בזמן שהנער הלך הנה והנה והתבונן בבתים, שמע, עד לדרך עצמה, איך האנשים שיושבים בבקתות החמימות מפטפטים וצוחקים. את המילים לא הצליח להבחין, אבל חשב שפשוט נפלא לשמוע קולות אנושיים. "מעניין מה היו אומרים אילו הייתי דופק ומבקש שיכניסו אותי," חשב.
זה היה, כמובן, מה שהתכוון לעשות מראש, אבל עכשיו, כשראה את החלונות המוארים, פחד החושך חלף. במקומו הרגיש שוב את הביישנות שתמיד באה עליו עכשיו כשהיה קרוב לבני אדם. "אסתובב עוד קצת בעיירה," חשב, "לפני שאבקש מישהו שיכניס אותי."
באחד הבתים הייתה מרפסת. ובדיוק כשהנער עבר שם, נפתחו הדלתות לרווחה, ואור צהוב זרם דרך הווילונות הדקים והשקופים. אז יצאה למרפסת גברת צעירה ויפה והתכופפה מעל המעקה. "יורד גשם, עוד מעט יהיה אביב," אמרה. כשהנער ראה אותה, חש חרדה מוזרה. היה נדמה לו שהוא רוצה לבכות. לראשונה הרגיש קצת אי־נחת מכך שניתק את עצמו מבני האדם.
זמן קצר אחר כך עבר ליד חנות. מחוץ לחנות עמדה מכונת זריעה אדומה. הוא עצר והביט בה, ולבסוף טיפס אל מושב הנהג והתיישב בו. כשהגיע לשם, קרא לסוסים בקול נשיקות עם השפתיים והעמיד פנים שהוא יושב ונוהג. הוא חשב כמה יהיה כיף לקבל רשות לנהוג במכונה יפה כזאת על פני שדה תבואה. לרגע שכח איך הוא נראה עכשיו, ואז נזכר, וקפץ במהירות מן המכונה. ואז תקף אותו אי־שקט גדול עוד יותר. הרי בני אדם הם יצורים נפלאים וחכמים מאוד.
הוא עבר ליד בית הדואר, ואז חשב על כל העיתונים שמגיעים בכל יום, עם חדשות מארבע פינות תבל. הוא ראה את בית המרקחת ואת ביתו של הרופא, וחשב על כוחם של בני האדם, שהוא גדול כל כך עד שהם מסוגלים להילחם במחלה ובמוות. הוא הגיע לכנסייה. אז חשב איך בני אדם בנו אותה כדי שיוכלו לשמוע על עולם אחר מזה שהם חיים בו, על אלוהים ועל תחיית המתים ועל חיי נצח. וככל שהלך שם יותר, כך אהב את בני האדם יותר.
כך הם הילדים: הם אף פעם לא חושבים רחוק יותר מאורך האף שלהם. את מה שנמצא הכי קרוב אליהם הם רוצים מיד, בלי לדאוג כמה זה יעלה להם. נילס הולגרסון לא הבין מה הוא מאבד כשבחר להישאר שדון, אבל עכשיו התחיל לפחד נורא שאולי לא יחזור לעולם לצורתו האמיתית.
איך בכלל יעשה את זה כדי להפוך לאדם? את זה רצה לדעת, הו, כל כך!
הוא טיפס על מדרגת דלת, התיישב בגשם השוטף והרהר. הוא ישב שם שעה שלמה, שעתיים שלמות, וחשב כל כך חזק עד שמצחו התחרץ, אבל לא נעשה חכם יותר. נדמה היה שהמחשבות רק מתגלגלות סביב סביב בראשו. וככל שישב שם יותר, כך נראה לו יותר בלתי אפשרי למצוא פתרון.
"הדבר הזה בוודאי קשה מדי למי שלמד כל כך מעט כמוני," חשב לבסוף. "כנראה שבסוף אצטרך לחזור אל בני האדם בכל זאת. אצטרך לשאול את הכומר ואת הרופא ואת המורה ואחרים שלמדו, ואולי הם מכירים תרופה לדברים כאלה."
הוא החליט לעשות זאת מיד, ונער את עצמו, כי היה רטוב כמו כלב שיצא מבריכת מים.
בדיוק אז ראה ינשוף גדול עף לעברו ונוחת על אחד העצים שלאורך רחוב הכפר. ברגע הבא התחילה ינשופה, שישבה מתחת לכרכוב של הבית, לקרוא: "קיוויט, קיוויט! שוב בבית, מר ינשוף אפור? איך היה לך בחוץ לארץ?"
"תודה, גברת תנשמת חומה. היה לי נוח מאוד," אמר הינשוף האפור. "קרה כאן בבית משהו יוצא דופן בזמן שלא הייתי?"
"לא כאן בבלקינגה, מר ינשוף אפור, אבל בסקונה קרה דבר מופלא! שדון הפך ילד לגמד לא גדול יותר מסנאי, ומאז הוא נסע ללפלנד עם אווז מבוית."
"זו חדשה מופלאה, חדשה מופלאה. האם לא יוכל לעולם להיות שוב אדם, גברת תנשמת חומה? האם לא יוכל לעולם להיות שוב אדם?"
"זה סוד, מר ינשוף אפור, אבל תשמע אותו בכל זאת. השדון אמר שאם הנער ישמור על האווז, כך שיחזור הביתה בריא ושלם, ו..."
"מה עוד, גברת תנשמת חומה? מה עוד? מה עוד?"
"עוף איתי אל מגדל הכנסייה, מר ינשוף אפור, ותשמע את כל הסיפור! אני חוששת שמישהו מקשיב כאן ברחוב." עם זה עפו הינשופים לדרכם, אבל הנער השליך את כובעו באוויר וצעק: "אם רק אשמור על האווז, כך שיחזור הביתה בריא ושלם, אז אהפוך שוב לבן אדם. הידד! הידד! אז אהפוך שוב לבן אדם!"
הוא צעק "הידד" עד שהיה מוזר שלא שמעו אותו בבתים, אבל הם לא שמעו, והוא מיהר בחזרה אל אווזי הבר, החוצה אל הביצה הרטובה, מהר ככל שרגליו יכלו לשאת אותו.