יום שלישי, עשרים ותשעה במרץ.
בסקונה יש הרבה בניינים מפוארים, אבל צריך להודות שאין בהם אף אחד שהקירות שלו יפים כמו הקירות של קולברג הזקנה.
קולברג נמוך ודי ארוך. אין זה הר גדול או מרשים בשום אופן. בראשו הרחב יש יערות ושדות תבואה, ופה ושם גם שטח אברש. פה ושם מתרוממות גבעות עגולות מכוסות אברש, וסלעים עירומים. למעלה אין יופי מיוחד. המקום דומה מאוד לכל שאר המקומות הגבוהים בסקונה.
מי שהולך בשביל שחוצה את ההר באמצע, לא יכול שלא להתאכזב קצת. אבל אם יקרה שיסטה מהשביל, ילך לעבר צלעות ההר ויביט למטה מעל המצוקים, פתאום יגלה כל כך הרבה דברים ששווה לראות, עד שלא ידע איך יספיק לקלוט את כולם. כי קולברג אינו עומד על היבשה, עם מישורים ועמקים סביבו, כמו שאר ההרים. הוא צלל לתוך הים, עד כמה שהצליח להגיע. אפילו פס אדמה קטן לא נמצא למרגלות ההר כדי להגן עליו מפני הגלים. הגלים מגיעים עד לקירות ההר עצמם, ויכולים ללטש אותם ולעצב אותם כרצונם. ולכן הקירות עומדים שם מקושטים בכל העושר שהים והרוח, עוזרת נאמנה שלו, הצליחו ליצור. יש שם גאיות תלולים שמגולפים עמוק בצלעות ההר, וצוקים שחורים שנעשו חלקים ונוצצים תחת מכות הרוחות הבלתי פוסקות. יש עמודי סלע בודדים שזורקים את עצמם ישר מתוך המים, ומערות אפלות עם פתחים צרים. יש מצוקים עירומים וישרים כקיר, ויש מדרונות רכים מכוסי עלים. יש בליטות קטנות, ומפרצונים קטנים, ואבנים קטנות מעוגלות שנסחפות למעלה ולמטה בקול נקישות עם כל גל שמתנפץ. יש קשתות סלע מלכותיות שמשתרעות מעל המים. יש אבנים חדות שקצף לבן מרסס אותן בלי הפסקה, ואחרות שמביטות בעצמן במים ירוקים כהים ושקטים שלעולם אינם משתנים. יש מערות ענק שנוצרו בסלע, כאילו נבנו לטרולים, וסדקים גדולים שמפתים את המטייל להיכנס עמוק לתוך ההר, עד גיא קולמן.
ומעל כל הצוקים והסלעים האלה ומסביבם זוחלים קנוקנות סבוכים ועשבים שוטים. גם עצים גדלים שם, אבל כוח הרוח כל כך גדול, שהעצים צריכים להפוך את עצמם לגפנים מטפסות כדי להיאחז היטב במצוקים התלולים. האלונים זוחלים על הקרקע, והעלווה שלהם תלויה מעליהם כמו תקרה נמוכה, ועצי אשור ארוכי ענפים עומדים בגאיות כמו אוהלים גדולים של עלים.
הקירות המופלאים האלה של ההר, והים הכחול שמתחתם, והאוויר הצלול והחודר שמעליהם, הם שהופכים את קולברג לאהוב כל כך על בני האדם, עד שהמונים מהם מסתובבים שם בכל יום כל עוד נמשך הקיץ. אבל קשה יותר לומר מה גורם לו למשוך כל כך את החיות, עד שבכל שנה הן מתכנסות שם לפגישת משחקים גדולה. זהו מנהג שנשמר מאז ומעולם, ומי שרוצה להסביר למה בחרו דווקא בקולברג כמקום מפגש ולא בכל מקום אחר, היה צריך להיות שם כשהגל הראשון של הים התנפץ לקצף אל החוף.
כשעומדת להתקיים הפגישה, האיילים והצבאים והארנבות והשועלים וכל שאר בעלי הארבע רגליים עושים את הדרך לקולברג בלילה שלפני כן, כדי שבני האדם לא יראו אותם. קצת לפני הזריחה כולם צועדים למעלה אל מגרש המשחקים, שהוא שטח אברש בצד שמאל של הדרך, לא רחוק מהנקודה הקיצונית ביותר של ההר. מגרש המשחקים מוקף מכל צד בגבעות עגולות, שמסתירות אותו מכל מי שלא נקלע אליו ממש במקרה. ובחודש מרץ אין סיכוי שהולכי רגל יתעו לשם. כל הזרים שרגילים לטייל בין הסלעים ולטפס על צלעות ההר נעלמו כבר חודשים רבים, שנסחפו משם בסערות הסתיו. ושומר המגדלור שם על הקצה, והגברת הזקנה בחווה שעל ההר, והאיכר של ההר ובני ביתו, הולכים בדרכיהם הרגילות ואינם מסתובבים בשדות האברש הנטושים.
כשבעלי הארבע רגליים מגיעים למגרש המשחקים, הם תופסים את מקומותיהם על הגבעות העגולות. כל משפחת חיות נשארת לעצמה, אף על פי שמובן מאליו שביום כזה שורה שלום בכל העולם ואיש אינו צריך לפחד מהתקפה. ביום הזה ארנבון קטן יכול להסתובב בגבעה של השועלים בלי לאבד אפילו אוזן ארוכה אחת. ובכל זאת החיות מסתדרות בקבוצות נפרדות. זה מנהג ישן.
אחרי שכולם תפסו את מקומם, הם מתחילים לחפש סביבם את העופות. תמיד יש מזג אוויר יפה ביום הזה. העגורים הם נביאי מזג אוויר טובים, והם לא היו מזמינים את החיות להתכנס אילו חשבו שיירד גשם. אף על פי שהאוויר צלול ושום דבר לא מסתיר את הראייה, בעלי הארבע רגליים לא רואים שום ציפור. זה מוזר. השמש כבר גבוהה בשמיים, והציפורים צריכות כבר להיות בדרך.
אבל מה שהחיות כן רואות הוא ענן כהה קטן פה ושם, שמתקרב לאט מעל המישור. והנה! אחד מהעננים האלה מתקרב לאט לאורך חוף האורסונד, ולכיוון קולברג. כשהענן מגיע ממש מעל מגרש המשחקים הוא עוצר, ובו בזמן כל הענן מתחיל לצלצל ולצייץ, כאילו הוא עשוי מצלילים בלבד. הוא עולה ויורד, עולה ויורד, אבל כל הזמן הוא מצלצל ומצייץ. לבסוף כל הענן נופל על גבעה אחת, בבת אחת, וברגע הבא הגבעה מכוסה כולה עפרוני אפור, ופרוש יפה בצבעי אדום, לבן ואפור, זרזירים מנוקדים וסיתניות ירקרקות־צהובות.
זמן קצר אחר כך מגיע מעל המישור ענן אחר. הוא עוצר מעל כל פיסת אדמה, מעל בקתות איכרים וארמונות, מעל עיירות וערים, מעל חוות ותחנות רכבת, מעל כפרי דייגים ובתי חרושת לסוכר. בכל פעם שהוא עוצר, הוא מושך אליו מן האדמה עמוד קטן מסתחרר של גרגרי אבק אפורים. כך הוא גדל וגדל. ולבסוף, כשהכול כבר נאסף והוא פונה לקולברג, הוא כבר לא ענן אלא ערפל שלם, כל כך גדול שהוא מטיל צל על האדמה מהוגנס ועד מלה. כשהוא עוצר מעל מגרש המשחקים הוא מסתיר את השמש. ובמשך זמן רב ירדו ממנו דרורים אפורים כמו גשם על אחת הגבעות, עד שאלה שעפו בתוך הערפל יכלו שוב לקלוט שביב של אור יום.
אבל הגדול מכל ענני הציפורים הוא זה שמופיע עכשיו. הוא נוצר מציפורים שהגיעו מכל הכיוונים כדי להצטרף אליו. הוא כחלחל־אפור כהה, ושום קרן שמש לא חודרת אותו. הוא מלא ברעשים הנוראים ביותר, בצווחות המפחידות ביותר, בצחוק האיום ביותר ובקרקור המבשר רעות! כולם במגרש המשחקים שמחים כשהוא סוף סוף מתפרק לסערה של רפרוף וקרקור: עורבים, קאקים, עורבי שדה ועורבים שחורים גדולים.
אחר כך רואים בשמיים לא רק עננים אלא מגוון של פסים ודמויות. ממזרח וממזרח־צפון מופיעים קווים ישרים ומנוקדים. אלה ציפורי היער ממחוזות גוינגה: עופות בר שחורים ועופות בר חומים שעפים בשורות ארוכות, במרחק של כמה מטרים זה מזה. עופות המים שחיים סביב מוקלפן, ממש מול פלסטרבו, מגיעים עכשיו צפים מעל האורסונד בדמויות מוזרות רבות: במשולשים ובקשתות ארוכות, בקרסים חדים ובחצאי עיגולים.
לפגישה הגדולה שהתקיימה בשנה שבה נילס הולגרסון טייל עם אווזי הבר, הגיעה אקה עם להקתה, מאוחר יותר מכל האחרים. ולא היה בכך פלא, כי אקה היתה צריכה לעוף על פני כל סקונה כדי להגיע לקולברג. וחוץ מזה, מיד כשהתעוררה, נאלצה לצאת ולחפש את אגודלון, שבמשך שעות רבות הלך ונגן לעכברושים האפורים, ופיתה אותם רחוק מטירת גלימינגה. הינשוף חזר עם הידיעה שהעכברושים השחורים יהיו בבית מיד אחרי הזריחה, ולכן כבר לא היה שום סכנה בכך שחליל תנשמת המגדל ישתתק, ושהעכברושים האפורים יוכלו ללכת לאן שירצו.
אבל לא אקה היא שגילתה את הנער, כשהלך עם שובל ארוך אחריו, ושקעה במהירות מעליו, ותפסה אותו במקור וטסה איתו לשמיים. זה היה מר ארמנריך החסידה! כי מר ארמנריך יצא גם הוא לחפש אותו, ואחרי שנשא אותו אל קן החסידות, ביקש ממנו סליחה על שהתייחס אליו בחוסר כבוד בערב הקודם.
זה שימח את הנער מאוד, והחסידה והוא נעשו חברים טובים. גם אקה הראתה לו שהיא חשה כלפיו חום רב. היא שפשפה את ראשה הזקן כמה פעמים בזרועותיו, ושיבחה אותו על שעזר לאלה שהיו בצרה.
אבל את זה צריך לומר לזכותו של הנער: הוא לא רצה לקבל שבחים שלא הרוויח. "לא, אמא אקה," אמר, "אל תחשבי שפיתיתי את העכברושים האפורים כדי לעזור לשחורים. רק רציתי להראות למר ארמנריך שאני חשוב במשהו."
הוא בקושי סיים לומר זאת, וכבר פנתה אקה אל החסידה ושאלה אם לדעתו כדאי לקחת את אגודלון איתם לקולברג. "אני מתכוונת," אמרה, "שאפשר לסמוך עליו כמו על עצמנו." החסידה המליצה מיד, בהתלהבות רבה, שיתנו לאגודלון לבוא. "בוודאי שתיקחי את אגודלון לקולברג, אמא אקה," אמר. "מזל שאנחנו יכולים לגמול לו על כל מה שעבר הלילה למעננו. ומכיוון שעדיין מצער אותי לחשוב שלא נהגתי בו כראוי לפני כמה ערבים, אני זה שאשא אותו על גבי, כל הדרך עד מקום המפגש."
אין הרבה דברים שטעימים יותר מקבלת שבח מאלה שהם עצמם חכמים ובעלי יכולת, והנער בוודאי לא הרגיש מעולם כל כך מאושר כמו כשאווזת הבר והחסידה דיברו עליו כך.
כך עשה הנער את הדרך לקולברג רכוב על גב חסידה. אף על פי שידע שזה כבוד גדול, זה עורר בו חרדה רבה, כי מר ארמנריך היה מעופף מומחה, והמריא בקצב שונה מאוד מזה של אווזי הבר. בזמן שאקה עפה בדרכה הישרה בתנועות כנפיים אחידות, החסידה שעשעה את עצמה בהמון תעלולי תעופה. פעם שכבה דוממת בגובה עצום, וריחפה באוויר בלי להניע את כנפיה, פעם השליכה את עצמה למטה בחפזון פתאומי כל כך, עד שנדמה היה שהיא תיפול לארץ חסרת אונים כמו אבן, ופעם נהנתה מאוד לעוף סביב אקה במעגלים גדולים וקטנים, כמו סערה. הנער מעולם לא היה בנסיעה כזאת, ואף על פי שישב שם כל הזמן באימה, נאלץ להודות בלבו שמעולם לא ידע קודם מהי תעופה טובה.
רק עצירה אחת נעשתה במהלך הדרך, והיא היתה באגם וומב, שם הצטרפה אקה לחבריה למסע וקראה להם שהעכברושים האפורים הובסו. אחר כך עפו המטיילים ישר לקולברג.
שם ירדו אל הגבעה שהוקצתה לאווזי הבר. והנער הניח למבטו לנדוד מגבעה לגבעה, וראה באחת מהן את קרני האיילים המסועפות, ובאחרת את ציצי הצוואר של האנפות האפורות. גבעה אחת היתה אדומה משועלים, אחת היתה אפורה מעכברושים, אחת היתה מכוסה עורבים שחורים שצרחו ללא הפסק, ואחת מכוסה עפרונים שפשוט לא יכלו לשבת במקום, אלא המשיכו לזרוק את עצמם לאוויר ולשיר מרוב שמחה.
בדיוק כפי שתמיד היה המנהג בקולברג, העורבים הם שפתחו את משחקי היום ושעשועיו בריקוד התעופה שלהם. הם התחלקו לשתי להקות שעפו זו לקראת זו, נפגשו, הסתובבו, והתחילו מחדש. הריקוד הזה חזר על עצמו פעמים רבות, ונראה לצופים שלא הכירו אותו משעמם מדי. הקאקים היו גאים מאוד בריקוד שלהם, אבל כל האחרים שמחו כשהוא נגמר. הוא נראה לחיות עגום וחסר טעם בערך כמו משחק סערות החורף בפתיתי השלג. הצפייה בו הדכאה אותן, והן חיכו בקוצר רוח למשהו שיעניק להן קצת הנאה.
הן גם לא נאלצו לחכות לשווא, כי כמעט ברגע שהקאקים סיימו, הגיעו הארנבות בריצה. הן זינקו קדימה בשורה ארוכה, בלי סדר נראה לעין. בחלק מהדמויות הגיע ארנב אחד בלבד, באחרות רצו שלושה וארבעה בשורה. כולם התרוממו על שתי רגליים, והם מיהרו קדימה במהירות כזאת שאוזניהם הארוכות התנדנדו לכל הכיוונים. תוך כדי ריצה הם הסתובבו, קפצו קפיצות גבוהות והלמו בכפות הקדמיות שלהם על הכפות האחוריות עד שהן השמיעו קול נקישות. חלקם ביצעו שורה ארוכה של סלטות, אחרים התקפלו וגלגלו את עצמם כמו גלגלים, אחד עמד על רגל אחת וסובב את עצמו, ואחד הלך על כפותיו הקדמיות. לא היה בכל זה שום סדר, אבל היה הרבה דברים משעשעים במשחק של הארנבות, והחיות הרבות שעמדו וצפו בהן התחילו לנשום מהר יותר. עכשיו היה אביב, השמחה וההתרוממות הגיעו. החורף נגמר, הקיץ בא. עוד מעט החיים יהיו רק משחק.
כשהארנבות סיימו להשתולל, הגיע תורם של ציפורי היער הגדולות להופיע. מאות עופות בר חומים, לבושים בחום כהה נוצץ, עם גבות אדומות בוהקות, השליכו את עצמם על אלון גדול שעמד באמצע מגרש המשחקים. זה שישב על הענף הגבוה ביותר ניפח את נוצותיו, הוריד את כנפיו, והרים את זנבו כך שנראו הנוצות הלבנות שמתחתיו. אחר כך מתח את צווארו והוציא מגרונו העבה כמה צלילים עמוקים. "צ'ק, צ'ק, צ'ק," נשמע. יותר מזה לא יכול היה להשמיע. רק גרגור כמה פעמים עמוק בגרון. אחר כך עצם את עיניו ולחש: "סיס, סיס, סיס. שמעו כמה יפה! סיס, סיס, סיס." באותו זמן נפל לתוך התלהבות כזאת, שכבר לא ידע מה קורה סביבו.
בזמן שעוף הבר הראשון סיסס, שלושת הקרובים אליו, מתחתיו, התחילו לשיר. ועוד לפני שסיימו את שירם, הצטרפו אליהם עשרת אלה שישבו נמוך יותר. וכך זה נמשך מענף לענף, עד שכל המאה עופות הבר שרו וגרגרו וסיססו. כולם נפלו לאותה התלהבות בזמן השיר, וזה השפיע על שאר החיות כמו התרגשות מדבקת. עד עכשיו הדם זרם קל ונעים, ועכשיו התחיל להיות כבד וחם. "כן, זה בוודאי אביב," חשבו כל החיות. "קרירות החורף נעלמה. אש האביב בוערת מעל האדמה."
כשעופות הבר השחורים ראו שהחומים זוכים להצלחה כזאת, הם לא יכלו עוד לשתוק. מכיוון שלא היה עץ שיוכלו לנחות עליו, הם מיהרו לרדת אל מגרש המשחקים, שבו האברש עמדה כל כך גבוה שרק זנבותיהם היפים המפותלים ומקורותיהם העבים נראו. והם התחילו לשיר: "אור, אור, אור."
בדיוק כשעופות הבר השחורים התחילו להתחרות בחומים, קרה דבר חסר תקדים. בזמן שכל החיות לא חשבו על שום דבר מלבד משחק עופות הבר, שועל התגנב לאט אל הגבעה של אווזי הבר. הוא גלש בזהירות רבה, והגיע עד לראש הגבעה לפני שמישהו הבחין בו. פתאום אווזה אחת ראתה אותו. ומכיוון שלא האמינה ששועל התגנב בין האווזים למטרה טובה, היא התחילה לצעוק: "היזהרו, אווזי בר! היזהרו!" השועל היכה אותה על הגרון, אולי בעיקר כדי להשתיק אותה, אבל אווזי הבר כבר שמעו את הצעקה וכולם התרוממו לאוויר. וכשעפו למעלה ראו החיות את סמירה השועל עומד על הגבעה של אווזי הבר, עם אווזה מתה בפיו.
אבל מכיוון שהפר בכך את שלום יום המשחקים, נגזר על סמירה השועל עונש כזה, שעד סוף ימיו יצטער על שלא הצליח לשלוט בצמאון הנקמה שלו, ועל שניסה להתקרב לאקה ולהקתה בדרך הזאת.
מיד הקיף אותו המון שועלים, ודנו אותו לפי מנהג עתיק, שדורש שכל מי שמפר את השלום ביום המשחקים הגדול, ילך לגלות. אף שועל לא רצה להקל בגזר הדין, כי כולם ידעו שברגע שינסו משהו כזה, יגרשו אותם ממגרש המשחקים ולעולם לא יורשו להיכנס אליו שוב. הגלות נגזרה על סמירה ללא התנגדות. אסרו עליו להישאר בסקונה. הוא הוגלה מאשתו וממשפחתו, משטחי הציד, מהבית, ממקומות המנוחה והמסתור שהיו עד כה שלו, והוא יצטרך לנסות את מזלו בארצות זרות. כדי שכל השועלים בסקונה ידעו שסמירה הוצא אל מחוץ לחוק באזור, זקן השועלים נשך את תנוך אוזנו הימנית. ברגע שזה נעשה, כל השועלים הצעירים התחילו לייבב מצמאון לדם, והתנפלו על סמירה. לא נשאר לו שום ברירה מלבד לברוח. וכל השועלים הצעירים רודפים אחריו בלהט, הוא מיהר משם, הרחק מקולברג.
כל זה קרה בעוד עופות הבר השחורים והחומים ממשיכים במשחקיהם. אבל הציפורים האלה מאבדות את עצמן לגמרי בשיר שלהן, כך שהן לא שומעות ולא רואות. גם לא נתנו לעצמן להיות מופרעות.
תחרות ציפורי היער בקושי הסתיימה, וכבר באו האיילים מהקברגה קדימה להראות את משחק ההיאבקות שלהם. כמה זוגות איילים נלחמו בו בזמן. הם הסתערו זה על זה בכוח אדיר, חבטו את קרניהם זו בזו בעוצמה, כך שקצותיהן נסבכו, וניסו לדחוף זה את זה לאחור. שדות האברש נקרעו מתחת לפרסותיהם, הנשימה יצאה כעשן מנחיריהם, מגרונותיהם בקעו געיות מחרידות, והקצף נזל על כתפיהם.
בגבעות שמסביב שררה דממה עוצרת נשימה בזמן שמתאבקי האיילים המיומנים נאבקו. בכל החיות התעוררו רגשות חדשים. כל אחת הרגישה אמיצה וחזקה, מלאת חיים מכוחות שחזרו, שנולדה מחדש עם האביב, עליזה ומוכנה לכל מיני הרפתקאות. הן לא חשו שום איבה זו כלפי זו, אף על פי שבכל מקום הורמו כנפיים, ניתזו נוצות צוואר ונשחזו טפרים. אילו האיילים מהקברגה היו ממשיכים עוד רגע אחד, היה מתחיל מאבק פראי על הגבעות, כי כולן נתפסו בתשוקה בוערת להראות שגם הן מלאות חיים, כי אפסות החורף חלפה וכוח זרם בגופן.
אבל האיילים הפסיקו להיאבק בדיוק ברגע הנכון, ומיד עבר לחש מגבעה לגבעה: "העגורים באים!"
ואז הגיעו הציפורים האפורות, לבושות בצבעי דמדומים, עם נוצות מקושטות בכנפיים ועם קישוטי נוצות אדומים על צווארן. הציפורים הגדולות עם רגליהן הגבוהות, צווארן הדק וראשן הקטן, הגיעו גולשות במורד הגבעה בהפקרות מלאת תעלומה. תוך כדי גלישה קדימה הן הסתובבו, חצי עפות וחצי רוקדות. כשכנפיהן מורמות בחן, הן נעו במהירות בלתי נתפסת. היה משהו מופלא וזר בריקוד שלהן. זה היה כאילו צללים אפורים שיחקו משחק שהעין בקושי יכלה לעקוב אחריו. זה היה כאילו למדו אותו מהערפלים שמרחפים מעל ביצות שוממות. היה בו כישוף. כל אלה שמעולם לא היו קודם בקולברג הבינו למה כל המפגש נקרא על שם ריקוד העגורים. היתה בו פראות, ובכל זאת התחושה שהוא עורר היתה כמיהה מתוקה. איש לא חשב יותר על מאבק. במקום זה, גם בעלי הכנפיים וגם אלה שאין להם כנפיים, כולם רצו להתרומם לנצח, לעלות מעל העננים, לחפש את מה שמוסתר מעבר להם, לעזוב את הגוף המכביד שמושך אותם לארץ ולשוט הרחק אל האינסוף.
כמיהה כזאת אל הבלתי מושג, אל הסודות הנסתרים שמאחורי החיים האלה, החיות חשות רק פעם בשנה. וזה ביום שבו הן רואות את ריקוד העגורים הגדול.