חולדות שחורות וחולדות אפורות
בדרום־מזרח סקונה, לא רחוק מהים, יש טירה עתיקה שנקראת גלימינגה. זה בית אבן גדול ומוצק, ורואים אותו מעל המישור לקילומטרים רבים מסביב. הוא לא גבוה יותר מארבע קומות; אבל הוא מסיבי כל כך, שבית חווה רגיל, שעומד באותה אחוזה, נראה לידו כמו בית משחקים קטן של ילדים.
לבית האבן הגדול יש תקרות ומחיצות עבות כל כך, שבקושי נשאר בתוכו מקום לשום דבר חוץ מהקירות העבים. המדרגות צרות, הכניסות קטנות, והחדרים מעטים. כדי שהקירות ישמרו על חוזקם, יש בקומות העליונות רק מעט מאוד חלונות, ובקומות התחתונות אין בכלל. בימי המלחמות הקדומים שמחו האנשים שיכלו להסתגר בבית חזק ומסיבי כזה, בדיוק כמו ששמחים היום להתעטף בפרוות בחורף קר וצורב. אבל כשבאו ימי השלום, הם כבר לא רצו לגור באולמות האבן החשוכים והקרים של הטירה הישנה. כבר מזמן עזבו את טירת גלימינגה הגדולה, ועברו לגור במקומות שהאור והאוויר יכולים לחדור אליהם.
בזמן שנילס הולגרסון נדד עם אווזי הבר, לא גרו בני אדם בטירת גלימינגה; אבל למרות זאת היא לא הייתה ריקה מתושבים. בכל קיץ גר זוג חסידות בקן גדול על הגג. בקן בעליית הגג גר זוג ינשופים אפורים; במעברים הסודיים היו תלויים עטלפים; בתנור המטבח גר חתול זקן; ולמטה במרתף היו מאות חולדות שחורות זקנות.
חולדות לא זוכות להערכה גדולה במיוחד מצד חיות אחרות; אבל החולדות השחורות בטירת גלימינגה היו יוצאות דופן. תמיד הזכירו אותן בכבוד, כי הן הפגינו אומץ רב בקרב עם אויביהן, וסבלנות רבה מול האסונות הגדולים שפקדו את בני מינן. הן משתייכות לעם חולדות שבזמן מסוים היה רב מאוד וחזק, אבל עכשיו הוא הולך ונכחד. במשך תקופה ארוכה היו החולדות השחורות הבעלים של סקונה ושל כל הארץ. הן נמצאו בכל מרתף; בכל עליית גג; במזווים וברפתות ובאסמים; במבשלות שיכר ובטחנות קמח; בכנסיות ובטירות; בכל בניין שבנה אדם. אבל עכשיו גורשו מכל זה, וכמעט הושמדו. רק במקום ישן ונידח פה ושם אפשר היה להיתקל בכמה מהן; ובשום מקום לא נמצאו במספרים גדולים כמו בטירת גלימינגה.
כשעם של חיות נכחד, בדרך כלל בני האדם הם הסיבה; אבל לא כך היה במקרה הזה. האנשים בהחלט נאבקו בחולדות השחורות, אבל לא הצליחו להזיק להן במידה שראוי להזכיר. מי שגבר עליהן היה עם של חיות מבני מינן, שנקראו החולדות האפורות.
החולדות האפורות האלה לא גרו בארץ מימים ימימה, כמו החולדות השחורות, אלא היו צאצאות של זוג מהגרים עניים שירדו בנמל מאלמו מספינת מפרש לובית לפני כמאה שנה. הן היו מסכנות חסרות בית ומורעבות, שנצמדו לנמל, שחו בין העמודים שמתחת לגשרים, ואכלו פסולת שנזרקה למים. הן אף פעם לא העזו להיכנס לעיר, שהייתה שייכת לחולדות השחורות.
אבל בהדרגה, ככל שהחולדות האפורות התרבו, הן נעשו נועזות יותר. בהתחלה עברו לכמה מקומות שוממים ולבתים ישנים שנידונו להריסה, שהחולדות השחורות נטשו. הן חיפשו את מזונן בתעלות ביוב ובערמות לכלוך, וניצלו עד הסוף את כל הפסולת שהחולדות השחורות לא טרחו לטפל בה. הן היו קשוחות, מסתפקות במועט וחסרות פחד; ותוך כמה שנים נעשו חזקות כל כך, שקיבלו על עצמן לגרש את החולדות השחורות ממאלמו. הן לקחו מהן עליות גג, מרתפים ומחסנים, הרעיבו אותן או נשכו אותן למוות, כי לא פחדו בכלל להילחם.
כשמאלמו נכבשה, הן צעדו קדימה בפלוגות קטנות וגדולות כדי לכבוש את כל הארץ. כמעט אי אפשר להבין למה החולדות השחורות לא התגייסו למסע מלחמה גדול ומאוחד כדי להשמיד את החולדות האפורות, כשאלה עוד היו מעטות. אבל החולדות השחורות היו בטוחות כל כך בכוחן, שלא יכלו להאמין שייתכן שיאבדו אותו. הן ישבו בשקט באחוזותיהן, ובינתיים לקחו מהן החולדות האפורות חווה אחרי חווה, עיר אחרי עיר. הן הורעבו, גורשו, נעקרו. בסקונה לא הצליחו להחזיק מעמד באף מקום חוץ מטירת גלימינגה.
לטירה הישנה היו קירות בטוחים כל כך, ומעברי חולדות מעטים כל כך עברו דרכם, שהחולדות השחורות הצליחו להגן על עצמן ולמנוע מהחולדות האפורות להידחק פנימה. לילה אחרי לילה, שנה אחרי שנה, נמשך המאבק בין התוקפות למגינות; אבל החולדות השחורות שמרו בנאמנות, ונלחמו בבוז מוחלט למוות, ובזכות הבית הישן והטוב, הן תמיד ניצחו.
צריך להודות שכל עוד החולדות השחורות היו בשלטון, כל שאר היצורים החיים התרחקו מהן בדיוק כמו שמתרחקים מהחולדות האפורות בימינו, ובצדק; הן התנפלו על אסירים מסכנים וכבולים ועינו אותם; הן חיללו את המתים; הן גנבו את הלפת האחרונה ממרתפי העניים; נשכו את רגליהם של אווזים ישנים; שדדו ביצים ואפרוחים מהתרנגולות; וביצעו אלף מעשי שוד. אבל מאז שנפלו, נראה שכל זה נשכח; ואף אחד לא יכול היה שלא להתפעל מהאחרונות של גזע שהחזיק מעמד זמן כה רב מול אויביו.
החולדות האפורות שגרו בחצר גלימינגה ובסביבה ניהלו מלחמה בלתי פוסקת, וניסו לארוב לכל הזדמנות אפשרית לכבוש את הטירה. היה אפשר לחשוב שהן ייתנו לחבורה הקטנה של חולדות שחורות לגור בטירת גלימינגה בשקט, אחרי שהן עצמן השיגו את כל שאר הארץ; אבל אפשר להיות בטוחים שהמחשבה הזאת אף פעם לא עלתה בדעתן. הן נהגו לומר שזה עניין של כבוד בשבילן לגבור על החולדות השחורות מתישהו. אבל מי שהכיר את החולדות האפורות ידע בוודאי שהסיבה היא שבני האדם השתמשו בטירת גלימינגה כמחסן תבואה, ולכן האפורות לא יכלו לנוח עד שישתלטו על המקום.
החסידה
יום שני, עשרים ושמונה במרץ.
בוקר מוקדם אחד התעוררו אווזי הבר, שעמדו וישנו על הקרח באגם וומב, מקריאות ארוכות מהאוויר. "טרירופ, טרירופ!" זה נשמע, "טריאנוט העגור שולח דרישת שלום לאקה, אווזת הבר, וללהקה שלה. מחר יהיה יום ריקוד העגורים הגדול בקולברג."
אקה הרימה את ראשה וענתה מיד: "שלום ותודה! שלום ותודה!"
בזה עפו העגורים הלאה; ואווזי הבר שמעו אותם עוד זמן רב, כשטסו וקראו מעל כל שדה וכל גבעה מיוערת: "טריאנוט שולח דרישת שלום. מחר יהיה יום ריקוד העגורים הגדול בקולברג."
אווזי הבר שמחו מאוד על ההזמנה. "יש לך מזל," אמרו לאווז הלבן, "שמרשים לך להשתתף בריקוד העגורים הגדול בקולברג!" "זה כל כך מיוחד לראות עגורים רוקדים?" שאל האווז. "זה משהו שאף פעם אפילו לא חלמת עליו!" ענו אווזי הבר.
"עכשיו אנחנו צריכים לחשוב מה נעשה מחר עם אגודלון, כדי ששום רע לא יאונה לו, בזמן שאנחנו קופצים לקולברג," אמרה אקה. "אגודלון לא יישאר לבד!" אמר האווז. "אם העגורים לא ירשו לו לראות את הריקוד שלהם, אז אני אשאר איתו."
"לאף בן אדם מעולם לא הרשו להשתתף בכינוס החיות בקולברג," אמרה אקה, "ואני לא הייתי מעזה לקחת את אגודלון איתנו. אבל נדון בזה בהרחבה מאוחר יותר היום. עכשיו אנחנו צריכים קודם כול לחשוב על להשיג משהו לאכול."
בזה נתנה אקה את האות לצאת. גם ביום הזה חיפשה את מקום המרעה שלה במרחק ניכר, בגלל סמירה השועל, והיא לא נחתה עד שהגיעה לכרי הדשא הביצתיים קצת דרומית לטירת גלימינגה.
כל אותו יום ישב הילד על חופה של בריכה קטנה, וניגן בחלילי קנה. הוא היה במצב רוח רע כי לא יראה את ריקוד העגורים, והוא פשוט לא הצליח להוציא מילה, לא אל האווז ולא אל אף אחד מהאחרים.
זה היה די קשה שאקה עדיין מפקפקת בו. כשילד ויתר על להיות בן אדם, רק כדי לנדוד עם כמה אווזי בר, הם בטח צריכים להבין שאין לו שום רצון לבגוד בהם. וחוץ מזה, הם צריכים להבין שכשוויתר על כל כך הרבה כדי ללכת אחריהם, זו חובתם לתת לו לראות את כל הפלאות שהם יכולים להראות לו.
"אני אצטרך להגיד להם ישר מה אני חושב," חשב. אבל שעה אחרי שעה עברה, ועדיין לא הגיע לזה. זה אולי נשמע מוזר, אבל הילד באמת רכש סוג של כבוד לאווזה המובילה הזקנה. הוא הרגיש שלא קל להעמיד את רצונו מול רצונה.
בצד אחד של כר הדשא הביצתי, שבו אכלו אווזי הבר, הייתה גדר אבנים רחבה. לקראת ערב, כשהילד סוף סוף הרים את ראשו כדי לדבר עם אקה, מבטו נח במקרה על הגדר הזאת. הוא השמיע קריאת הפתעה קטנה, וכל אווזי הבר הרימו מיד את ראשם ובהו לאותו כיוון. בהתחלה חשבו גם האווזים וגם הילד שלכל האבנים האפורות והעגולות בגדר צמחו רגליים והן יוצאות לריצה; אבל עד מהרה ראו שזו להקת חולדות שרצה על פני הגדר. הן נעו מהר מאוד, ורצו קדימה בצפיפות, שורה אחרי שורה, והיו רבות כל כך שבמשך זמן מה כיסו את כל גדר האבנים.
הילד פחד מחולדות אפילו כשהיה בן אדם גדול וחזק. אז מה הוא צריך להרגיש עכשיו, כשהוא זעיר כל כך ששתיים או שלוש מהן יכולות להכריע אותו? צמרמורת אחרי צמרמורת עברה לו לאורך עמוד השדרה כשעמד ובהה בהן.
אבל באופן מוזר, נראה שאווזי הבר מרגישים כלפי החולדות את אותה סלידה שהוא הרגיש. הם לא דיברו איתן; וכשהן הלכו, הם ניערו את עצמם כאילו נוצותיהם הותזו בבוץ.
"כל כך הרבה חולדות אפורות בחוץ!" אמרה איקסי מוואסיאורה. "זה לא סימן טוב."
הילד התכוון לנצל את ההזדמנות כדי להגיד לאקה שלדעתו היא צריכה לתת לו לבוא איתם לקולברג, אבל שוב הפריעו לו, כי פתאום ירדה ציפור גדולה באמצע האווזים.
כשמסתכלים על הציפור הזאת, אפשר היה להאמין שהיא שאלה גוף, צוואר וראש מאווז לבן קטן. אבל בנוסף לזה, היא השיגה לעצמה כנפיים שחורות גדולות, רגליים אדומות וארוכות, ומקור עבה, שהיה גדול מדי בשביל הראש הקטן, והכביד עליו עד שנתן לה מראה עצוב ומודאג.
אקה יישרה מיד את קפלי כנפיה, וקדה פעמים רבות כשהתקרבה אל החסידה. היא לא הופתעה במיוחד לראות אותו בסקונה מוקדם כל כך באביב, כי ידעה שהחסידות הזכרים נוהגים לבוא בזמן כדי להציץ בקן ולראות שלא ניזוק במשך החורף, לפני שהחסידות הנקבות טורחות לעוף מעל הים המזרחי. אבל היא תהתה מאוד מה זה יכול לסמן שהוא חיפש אותה, כי חסידות מעדיפות להתרועע עם בני משפחתן.
"אני בקושי יכולה להאמין שמשהו לא בסדר עם הבית שלך, מר ארמנריך," אמרה אקה.
עכשיו התברר שנכון מה שאומרים: חסידה כמעט אף פעם לא יכולה לפתוח את המקור בלי להתלונן. אבל מה שגרם למה שאמר להישמע עוד יותר עגום היה שקשה היה לו לדבר. הוא עמד זמן רב ורק נקש במקורו; אחר כך דיבר בקול צרוד וחלש. הוא התלונן על הכול: הקן, שנמצא בראש קורת הגג העליונה של טירת גלימינגה, נהרס לגמרי בסערות החורף; ואוכל כבר לא יכול היה להשיג בסקונה. אנשי סקונה מנכסים לעצמם את כל רכושו. הם מנקזים את הביצות שלו ומחריבים את האדמות הטובעניות שלו. הוא מתכוון לעזוב את הארץ הזאת, ולעולם לא לחזור אליה.
בזמן שהחסידה רטנה, אקה, אווזת הבר שלא היה לה לא בית ולא הגנה, לא יכלה שלא לחשוב לעצמה: "אילו היה לי נוח כמו לך, מר ארמנריך, הייתי מעל לתלונות. נשארת ציפור חופשית ופראית; ובכל זאת אתה ביחסים טובים כל כך עם בני האדם, שאף אחד לא יירה בך, או יגנוב ביצה מהקן שלך." אבל את כל זה שמרה לעצמה. לחסידה רק העירה שהיא לא יכולה להאמין שהוא יסכים לעזוב בית שחסידות גרו בו מאז שנבנה.
אז שאלה החסידה פתאום את האווזים אם ראו את החולדות האפורות שצועדות לעבר טירת גלימינגה. כשאקה ענתה שראתה את היצורים הנוראים, התחיל לספר לה על החולדות השחורות האמיצות, שבמשך שנים הגנו על הטירה. "אבל הלילה תיפול טירת גלימינגה לידי החולדות האפורות," נאנח החסידה.
"ולמה דווקא הלילה, מר ארמנריך?" שאלה אקה.
"ובכן, מפני שכמעט כל החולדות השחורות הלכו אתמול בלילה לקולברג," אמר החסידה, "כי הן חשבו שגם כל שאר החיות ימהרו לשם. אבל את רואה שהחולדות האפורות נשארו בבית; ועכשיו הן מתגייסות כדי להסתער על הטירה הלילה, כשרק כמה יצורים זקנים, חלשים מכדי ללכת לקולברג, יגנו עליה. הן כנראה ישיגו את מטרתן. אבל גרתי כאן בהרמוניה עם החולדות השחורות כל כך הרבה שנים, שלא מוצא חן בעיניי לגור במקום שגרים בו אויביהן."
אקה הבינה עכשיו שהחסידה התרגז כל כך על דרך פעולתן של החולדות האפורות, שחיפש אותה כתירוץ להתלונן עליהן. אבל כדרכן של חסידות, הוא בטח לא עשה שום דבר כדי למנוע את האסון. "שלחת הודעה לחולדות השחורות, מר ארמנריך?" שאלה. "לא," ענה החסידה, "זה לא יועיל בכלום. לפני שהן יספיקו לחזור, הטירה תיכבש." "אל תהיה בטוח כל כך, מר ארמנריך," אמרה אקה. "אני מכירה אווזת בר זקנה אחת, כן, שתשמח למנוע מעשי זוועה כאלה."
כשאקה אמרה את זה, הרים החסידה את ראשו ובהה בה. וזה לא היה מפתיע, כי לאקה לא היו לא ציפורניים ולא מקור שמתאימים לקרב; ובנוסף לזה, היא הייתה ציפור של יום, וברגע שהחשיך היא נרדמה בלי אונים, בעוד שהחולדות נלחמו בלילה.
אבל אקה כנראה החליטה לעזור לחולדות השחורות. היא קראה לאיקסי מוואסיאורה, והורתה לה לקחת את אווזי הבר לאגם וומב; וכשהאווזים התחילו להתנצל, אמרה בסמכותיות: "אני חושבת שיהיה הכי טוב לכולנו שתצייתו לי. אני צריכה לעוף לבית האבן הגדול, ואם תלכו אחריי, האנשים במקום בטוח יראו אותנו ויירו בנו. היחיד שאני רוצה לקחת איתי לטיסה הזאת הוא אגודלון. הוא יכול להועיל לי מאוד, כי יש לו עיניים טובות, והוא יכול להישאר ער בלילה."
הילד היה במצב הרוח הכי עקשני שלו באותו יום. וכששמע מה אקה אומרת, הוא הזדקף לכל גובהו וצעד קדימה, ידיו מאחורי גבו ואפו באוויר, והתכוון להגיד שהוא, בשום אופן, לא רוצה לקחת חלק בקרב עם חולדות אפורות. שתחפש עזרה במקום אחר.
אבל ברגע שראו את הילד, התחיל החסידה לזוז. קודם הוא עמד, כמו שחסידות עומדות בדרך כלל, עם ראש מורכן ומקור צמוד לצוואר. אבל עכשיו נשמע גרגור עמוק בקנה הנשימה שלו, כאילו רצה לצחוק. מהר כמו ברק הוא הוריד את המקור, תפס את הילד, וזרק אותו כמה מטרים לאוויר. את התרגיל הזה ביצע שבע פעמים, בזמן שהילד צרח והאווזים צעקו: "מה אתה מנסה לעשות, מר ארמנריך? זה לא צפרדע. זה בן אדם, מר ארמנריך."
לבסוף הניח החסידה את הילד בלי שום פגע. אז אמר לאקה: "אני אעוף עכשיו בחזרה לטירת גלימינגה, אמא אקה. כל מי שגר שם היה מודאג מאוד כשעזבתי. את יכולה להיות בטוחה שהם ישמחו מאוד כשאספר להם שאקה, אווזת הבר, ואגודלון, השדון האנושי, בדרך להציל אותם." ובזה מתח החסידה את צווארו, הרים את כנפיו, ונורה משם כמו חץ שעוזב קשת דרוכה היטב. אקה הבינה שהוא לועג לה, אבל לא נתנה לזה להפריע לה. היא חיכתה עד שהילד מצא את נעלי העץ שלו, שהחסידה ניער מעליו; ואז הושיבה אותו על גבה והלכה אחרי החסידה. מצדו, הילד לא התנגד, ולא אמר מילה על כך שהוא לא רוצה לבוא. הוא התרגז כל כך על החסידה, שממש ישב ונשף. היצור הארוך עם הרגליים האדומות הזה חשב שהוא שווה כלום רק מפני שהוא קטן; אבל הוא יראה לו איזה מין גבר הוא נילס הולגרסון ממערב וממינגהג.
כמה רגעים אחר כך עמדה אקה בקן החסידות. היסוד שלו היה גלגל, ומעליו היו מונחים כמה מחצלות עשב וכמה זרדים. הקן היה ישן כל כך, שהרבה שיחים וצמחים השתרשו שם למעלה; וכשאמא חסידה דגרה על ביציה בגומה העגולה שבאמצע הקן, לא רק שנהנתה מהנוף היפה על חלק נכבד מסקונה, אלא גם יכלה להסתכל בפרחי ורד הבר ובצמחי הלשישית.
גם אקה וגם הילד ראו מיד שמשהו קורה כאן, שהפך על פיו את הסדר הרגיל ביותר. על שפת קן החסידות ישבו שני ינשופים אפורים, חתול זקן עם פסים אפורים, ותריסר חולדות זקנות ותשושות עם שיניים בולטות ועיניים דומעות. אלה לא בדיוק סוג החיות שבדרך כלל מוצאים חיות יחד בשלום.
אף אחד מהם לא הסתובב להסתכל על אקה, או לברך אותה לשלום. הם לא חשבו על שום דבר חוץ מלשבת ולבהות בכמה שורות ארוכות ואפורות, שנראו פה ושם על כרי הדשא העירומים מהחורף.
כל החולדות השחורות שתקו. אפשר היה לראות שהן בייאוש עמוק, וכנראה ידעו שלא יוכלו להגן לא על חייהן ולא על הטירה. שני הינשופים ישבו וגלגלו את עיניהם הגדולות, ועיקמו את גבותיהם הגדולות שהקיפו את העיניים, ודיברו בקולות חלולים כמו של רוחות, על האכזריות הנוראה של החולדות האפורות, ועל כך שהם יצטרכו לעזוב את הקן שלהם, כי שמעו אומרים עליהן שהן לא חסות לא על ביצים ולא על גוזלים. החתול הזקן עם הפסים האפורים היה בטוח שהחולדות האפורות ינשכו אותו למוות, כי הן נכנסות לטירה במספרים גדולים כל כך, והוא נזף בחולדות השחורות בלי הפסקה. "איך יכולתן להיות טיפשות כל כך ולתת ללוחמות הכי טובות שלכן ללכת?" אמר. "איך יכולתן לסמוך על החולדות האפורות? זה פשוט בלתי נסלח!"
שתים־עשרה החולדות השחורות לא אמרו מילה. אבל החסידה, למרות צרתו, לא יכול היה להתאפק מלהקניט את החתול. "אל תדאג כל כך, מסייה חתול־הבית!" אמר. "אתה לא רואה שאמא אקה ואגודלון באו להציל את הטירה? אתה יכול להיות בטוח שהם יצליחו. עכשיו אני צריך לעמוד לישון, ואני עושה את זה בשלווה גמורה. מחר, כשאתעורר, לא תהיה אף חולדה אפורה אחת בטירת גלימינגה."
הילד קרץ לאקה, וסימן לה, כשהחסידה עמד ממש על שפת הקן, עם רגל אחת מקופלת, לישון, שהוא רוצה לדחוף אותו למטה אל האדמה; אבל אקה עצרה אותו. היא לא נראתה כועסת אפילו קצת. במקום זה אמרה בקול בטוח: "זה יהיה עסק עלוב למדי אם מישהי זקנה כמוני לא תצליח לצאת מצרות גרועות יותר מזאת. אם רק מר וגברת ינשוף, שיכולים להישאר ערים כל הלילה, יעופו עם כמה הודעות בשבילי, אני חושבת שהכול יסתדר."
שני הינשופים הסכימו. אז ביקשה אקה מהינשוף האדון שילך לחפש את החולדות השחורות שהלכו, וייעץ להן למהר הביתה מיד. את הגברת ינשוף שלחה אל פלמאה, תנשמת המגדל, שגרה בקתדרלה של לונד, עם שליחות סודית כל כך שאקה העזה למסור לה אותה רק בלחישה.
מקסים החולדות
התקרבה כבר חצות כשהחולדות האפורות, אחרי חיפוש קפדני, הצליחו למצוא פתח אוורור פתוח במרתף. הוא היה די גבוה על הקיר; אבל החולדות עלו זו על כתפי זו, ולא עבר זמן רב עד שהנועזת שבהן ישבה בפתח האוורור, מוכנה לפרוץ אל טירת גלימינגה, שמחוץ לחומותיה נפלו כל כך הרבה מאבותיה.
החולדה האפורה ישבה רגע בשקט בפתח, וחיכתה להתקפה מבפנים. מנהיגת המגינות בהחלט לא הייתה שם, אבל היא הניחה שהחולדות השחורות שעוד היו בטירה לא ייכנעו בלי מאבק. בלב הולם הקשיבה לרעש הקל ביותר, אבל הכול נשאר שקט. אז אזרה מנהיגת החולדות האפורות אומץ וקפצה למטה אל המרתף השחור כפחם.
אחת אחרי השנייה הלכו החולדות האפורות אחרי המנהיגה. כולן שמרו על שקט גמור, וכולן ציפו למארב מצד החולדות השחורות. רק כשכל כך הרבה מהן נדחקו למרתף שהרצפה לא יכלה להכיל יותר, העזו להתקדם.
אף שמעולם קודם לא היו בתוך הבניין, לא היה להן קשה למצוא את הדרך. עד מהרה מצאו את המעברים בקירות שהחולדות השחורות השתמשו בהם כדי להגיע לקומות העליונות. לפני שהתחילו לטפס במדרגות הצרות והתלולות האלה, הקשיבו שוב בתשומת לב רבה. הן פחדו יותר מכך שהחולדות השחורות מתרחקות כך, מאשר אילו פגשו אותן בקרב פתוח. הן בקושי האמינו למזלן כשהגיעו לקומה הראשונה בלי שום תקלה.
מיד עם כניסתן קלטו החולדות האפורות את ריח התבואה, שהייתה מאוחסנת בתיבות גדולות על הרצפה. אבל עוד לא הגיע הזמן להתחיל ליהנות מהכיבוש שלהן. קודם חיפשו, בזהירות המרבית, בחדרים הקודרים והריקים. הן רצו למעלה באח, שעמדה על הרצפה במטבח הטירה הישן, וכמעט נפלו לבאר שבחדר הפנימי. אף אחד מחרכי ההצצה הצרים לא השאירו בלי בדיקה, אבל לא מצאו חולדות שחורות. כשהקומה הזאת הייתה כולה בידיהן, התחילו, באותה זהירות, לכבוש את הבאה. אז נאלצו להעז בטיפוס נועז ומסוכן דרך הקירות, בזמן שבחרדה עוצרת נשימה חיכו להסתערות של האויב. ואף שהתפתו לריח הנפלא ביותר שעלה מתיבות התבואה, הכריחו את עצמן לבדוק בשיטתיות את מטבח הלוחמים הקדום הנתמך בעמודים; את שולחן האבן ואת האח; את גומחות החלונות העמוקות, ואת החור ברצפה, שבימי קדם נפתח כדי לשפוך זפת רותחת על האויב הפולש.
כל הזמן הזה היו החולדות השחורות בלתי נראות. האפורות גיששו את דרכן לקומה השלישית, ואל אולם המשתאות הגדול של אדון הטירה, שעמד שם קר וריק, כמו כל שאר החדרים בבית הישן. הן אפילו גיששו את דרכן לקומה העליונה, שהיה בה רק חדר אחד גדול ושומם. המקום היחיד שלא חשבו לחקור היה קן החסידות הגדול על הגג, שם, בדיוק באותו זמן, העירה גברת ינשוף את אקה, והודיעה לה שפלמאה, תנשמת המגדל, נענתה לבקשתה ושלחה לה את הדבר שרצתה.
מכיוון שהחולדות האפורות בדקו בקפדנות כזאת את כל הטירה, הן הרגישו בנוח. הן היו בטוחות שהחולדות השחורות ברחו, ולא מתכוונות להתנגד; ובלב קל רצו למעלה אל תיבות התבואה.
אבל החולדות האפורות בקושי בלעו את גרעיני החיטה הראשונים, כשמהחצר נשמע צליל של חליל קטן וחד. החולדות האפורות הרימו את ראשן, הקשיבו בחרדה, רצו כמה צעדים כאילו התכוונו לעזוב את התיבה, ואז הסתובבו בחזרה והתחילו לאכול שוב.
שוב השמיע החליל צליל חד ונוקב, ועכשיו קרה דבר מופלא. חולדה אחת, שתי חולדות, כן, המון חולדות עזבו את התבואה, קפצו מהתיבות ומיהרו בדרך הקצרה ביותר למטה אל המרתף, כדי לצאת מהבית. עדיין נשארו הרבה חולדות אפורות. הן חשבו על כל העמל והטרחה שעלה להן לכבוש את טירת גלימינגה, ולא רצו לעזוב אותה. אבל שוב קלטו את צלילי החליל, ונאלצו ללכת אחריהם. בהתרגשות פראית מיהרו למעלה מהתיבות, החליקו למטה דרך החורים הצרים בקירות, ומעדו זו על זו בלהיטותן לצאת.
באמצע החצר עמד יצור זעיר, שניגן בחליל. סביבו היה מעגל שלם של חולדות שהקשיבו לו, נדהמות ומהופנטות; וכל רגע הביא עוד. פעם אחת הרחיק את החליל משפתיו, רק לשנייה, שם את האגודל על האף ונענע את אצבעותיו לעבר החולדות האפורות; ואז נראה כאילו הן רוצות להתנפל עליו ולנשוך אותו למוות; אבל ברגע שניגן בחליל שלו, הן היו בשליטתו.
כשהיצור הזעיר ניגן את כל החולדות האפורות אל מחוץ לטירת גלימינגה, הוא התחיל לנדוד לאט מהחצר אל הכביש; וכל החולדות האפורות הלכו אחריו, כי הצלילים מהחליל ההוא נשמעו מתוקים כל כך באוזניהן שלא יכלו לעמוד בפניהם.
היצור הזעיר הלך לפניהן וכישף אותן ללכת איתו, בדרך לוואלבי. הוא הוביל אותן בכל מיני עיקולים ופניות וסיבובים, דרך גדרות חיות ולתוך תעלות, ולכל מקום שהלך, הן נאלצו ללכת אחריו. הוא ניגן בלי הפסקה בחליל שלו, שנראה עשוי מקרן של חיה, אף שהקרן הייתה קטנה כל כך, שבימינו כבר לא היו חיות שאפשר היה לשבור אותה ממצחן. גם אף אחד לא ידע מי עשה אותו. פלמאה, תנשמת המגדל, מצאה אותו בגומחה בקתדרלה של לונד. היא הראתה אותו לבטאקי העורב; ושניהם הגיעו למסקנה שזה סוג הקרן ששימש בימים עברו את מי שרצה לקבל שליטה על חולדות ועכברים. אבל העורב היה ידידה של אקה; וממנו למדה שלפלמאה יש אוצר כזה. ונכון היה שהחולדות לא יכלו לעמוד בפני החליל. הילד הלך לפניהן וניגן כל עוד אור הכוכבים נמשך, וכל הזמן הן הלכו אחריו. הוא ניגן עם עלות השחר; הוא ניגן עם הזריחה; וכל הזמן הלכה אחריו כל תהלוכת החולדות האפורות, ופותתה להתרחק עוד ועוד מאסם התבואה הגדול בטירת גלימינגה.