תוך כמה דקות, שלושת הציידים עמדו מול מדורה רושפת ועליזה. הקפטן וגדעון היו שם. פנקרופט הסתכל על שניהם, כשהוא מחזיק את חזיר הקפיבארה בידו, ולא אמר מילה.
"כן, חברי האמיץ," קרא גדעון הכתב. "אש אמיתית! היא תצלה את החזיר הנפלא שלך בצורה מושלמת ויהיה לנו משתה!" "אבל מי הדליק אותה?" שאל פנקרופט בתדהמה. "השמש!" ענה גדעון.
גדעון צדק. השמש היא זו שנתנה את החום שהדהים את פנקרופט. המלח לא האמין למראה עיניו. "האם הייתה לך זכוכית מגדלת, אדוני?" שאל הרברט את הקפטן. "לא, ילדי," ענה הקפטן, "אבל הכנתי אחת."
הוא הראה להם את המכשיר: הוא פשוט לקח שתי זכוכיות מהשעונים שלו ושל גדעון, מילא אותן במים והדביק את הקצוות שלהן עם קצת בוץ. ככה נוצרה עדשה שמרכזת את קרני השמש. הוא כיוון אותן אל טחב יבש מאוד, וזה מיד נדלק! פנקרופט הסתכל על הקפטן והיה בטוח שאם הוא לא קוסם, הוא בטח האיש הכי חכם בעולם.
הם ניקו את הקפיבארה וצלו אותה מעל האש. "הארובות" הפכו שוב לבית נעים וחמים. הקפטן כבר הרגיש חזק יותר, והוא הסתכל כל הזמן על ההר הגבוה שבמערב. הוא רצה לטפס עליו כדי לדעת סוף-סוף: "אי או יבשת?".
יוצאים לטיפוס הגדול 🧗♂️ למחרת בבוקר, ב-29 במרץ, כולם התעוררו רעננים. הם לקחו איתם את שאריות הבשר וגם בד חרוך שפנקרופט הכין כדי שיהיה להם איך להדליק אש חדשה בדרך. בשעה שבע וחצי הם יצאו לדרך לכיוון ההר.
הם הלכו דרך היער המוכר, ובשעה תשע הגיעו לקצה שלו. ההר עמד לפניהם. הוא היה מורכב משני חלקים: חלק תחתון רחב שנראה כמו כף יד ענקית עם אצבעות של סלעים, ומעליו חלק שני שנראה כמו כובע עגול שמונח קצת עקום על הראש. הקפטן אמר שהאדמה שם היא אדמה של הר געש.
הטיפוס היה קשה. האדמה החליקה תחת הרגליים והיו המון סלעים שבורים. מדי פעם הם נאלצו לעצור בגלל תהומות עמוקות שהיו צריכים לעקוף. בשעה שתים-עשרה בצהריים הם עצרו לאכול ליד נחל קטן, והבינו שהם רק במחצית הדרך לחלק הראשון של ההר.
בזמן הטיפוס, פנקרופט פתאום צעק: "כבשים!". אלו היו חיות הרים עם קרניים חזקות ופרווה ארוכה. הרברט קרא להן "מוּפלוֹנים". "יש להן רגליים ובשר טעים?" שאל פנקרופט. "כן," ענה הרברט. "אז אלו כבשים!" קבע המלח. הכבשים הסתכלו עליהם בפליאה ודילגו במהירות בין הסלעים.
למעלה אל תוך הלוע 🌋 השעה הייתה כבר כמעט לילה כשהם הגיעו למשטח הראשון. היה קר מאוד. נב והרברט אספו זרדים יבשים והדליקו מדורה קטנה בין הסלעים כדי להתחמם. הם אכלו ארוחת ערב פשוטה של בשר וקינוח של שקדים.
למרות שהיה עייף, הקפטן לא רצה לנוח. הוא רצה לבדוק אם אפשר להגיע עד הפסגה ממש. הוא לקח איתו את הרברט והם התחילו ללכת בחושך. פתאום הם ראו חור עמוק וגדול – זה היה הלוע של הר הגעש! למזלם, הר הגעש היה כבוי מזמן. לא היה שם עשן ולא אש, רק מדרגות טבעיות של לבה שהתקשתה.
הם טיפסו בתוך הלוע הענקי כלפי מעלה. ככל שהם עלו, הם ראו יותר ויותר כוכבים נוצצים בשמיים. הם ראו כוכבים יפהפיים של הצד הדרומי של העולם, כמו "צלב הדרום".
בשעה שמונה בערב, סיירוס סמית' והרברט הגיעו לקצה הכי גבוה של ההר. היה חושך מוחלט. הם לא יכלו לראות רחוק. האם הים מקיף את האדמה הזאת מכל הכיוונים? או שיש יבשה גדולה במערב? הם חיכו וחיכו.
פתאום, הירח הקטן הופיע לרגע בין העננים, ממש לפני שהוא שקע. האור החלש שלו הספיק כדי להראות קו ישר של אופק. הקפטן ראה את נצנוץ האור על המים מכל הכיוונים.
הוא תפס את היד של הרברט ואמר בקול רציני: "אי!"
באותו רגע הירח נעלם מתחת לגלים. עכשיו הם ידעו את האמת: הם לבד על אי בלב האוקיינוס.