גדעון הכתב, הרברט ונב גילו מה קרה לבית שלהם ב"ארובות". פנקרופט המלח היה מאוד מודאג מזה שהאש כבתה ושכל חומרי הבערה נרטבו, אבל החברים שלו הגיבו אחרת.
נב היה כל כך מאושר שמצא את האדון שלו, שבכלל לא היה אכפת לו מה פנקרופט אומר. וגדעון הכתב פשוט ענה: "באמת פנקרופט, זה ממש לא מזיז לי!". "אבל אין לנו אש!" צעק המלח. "אז מה?" ענה גדעון. "ואין לנו איך להדליק אותה שוב!" "שטויות!" אמר גדעון. "סיירוס כאן, לא? המהנדס שלנו חי! הוא כבר ימצא דרך להשיג לנו אש." "עם מה?" שאל פנקרופט. "עם כלום!"
לפנקרופט לא היה מה להגיד. עמוק בלב, גם הוא האמין בסיירוס סמית' בלב שלם. בשבילם, הקפטן היה איש שיודע את כל המדעים שבעולם. הם הרגישו שעדיף להיות עם סיירוס על אי בודד מאשר בלעדיו בעיר הכי עשירה בעולם. הם היו בטוחים שאיתו הם לעולם לא ירעבו ולא יתייאשו.
בינתיים הקפטן שוב נרדם מרוב עייפות, אז הם לא יכלו לשאול אותו כלום. ארוחת הערב הייתה דלה מאוד – רק צדפות וקצת אצות שחורות שהרברט מצא על הסלעים. האצות האלו הופכות למעין ג'לי מזין כשמייבשים אותן. "לא נורא," אמר המלח, "הקפטן יעזור לנו בקרוב."
בלילה היה קר מאוד. פנקרופט ונב ניסו הכל כדי להדליק אש:
הם ניסו להכות בשתי אבנים כדי ליצור ניצוץ על טחב יבש, אבל זה לא עבד.
הם ניסו לשפשף שני מקלות יבשים זה בזה, כמו שרואים בסרטים על אנשים פראיים. הם עבדו כל כך קשה שהם הזיעו לגמרי, והמקלות נהיו חמים, אבל אש לא יצאה מהם. "אני בחיים לא אאמין שאנשים מדליקים ככה אש!" צעק פנקרופט המתוסכל וזרק את המקלות.
הבוקר שלמחרת ☀️ למחרת בבוקר, ב-28 במרץ, הקפטן התעורר. המחשבה הראשונה שלו הייתה שוב: "אי או יבשת?". "אנחנו עוד לא יודעים, קפטן," ענה פנקרופט, "אבל נדע כשאתה תוביל אותנו." הקפטן קם על רגליו. הוא הרגיש חלש וביקש משהו לאכול. "יש לכם אש, נכון?" הוא שאל. "לצערי לא," ענה פנקרופט וסיפר לו על האסון עם הגפרור ועל הניסיונות הכושלים עם המקלות. "אנחנו נחשוב על זה," ענה המלח ברוגע. "ואם לא נמצא חומר שנדלק בקלות, אנחנו פשוט נכין גפרורים." "גפרורים כימיים?" שאל גדעון. "כן, גפרורים אמיתיים!" ענה הקפטן. פנקרופט לא הבין איך אפשר להכין גפרורים מכלום, אבל הוא שתק.
הקפטן אכל קצת צדפות ואמר: "מחר נטפס על ההר הגבוה שראינו במערב. מהפסגה נוכל לראות אם זה אי או יבשת. עד אז, אין לנו הרבה מה לעשות." "יש מה לעשות – אש!" אמר פנקרופט העקשן. "אנחנו נכין אותה, פנקרופט," הבטיח הקפטן.
ציד ה"חזיר" המוזר 🐷 הוחלט שסיירוס וגדעון יישארו בבית לנוח ולבדוק את האזור, ונב, הרברט ופנקרופט יצאו ליער לצוד. "אם כשאחזור אני אמצא כאן אש," מלמל פנקרופט, "אני אאמין שהברק בעצמו ירד מהשמיים להדליק אותה."
השלושה נכנסו עמוק ליער. בדרך הרברט מצא עץ עם אצטרובלים שיש בהם שקדים טעימים. "יופי," אמר פנקרופט, "אצות בתור לחם, צדפות בתור בשר ושקדים לקינוח... אבל חסר לי בשר אמיתי!"
פתאום טופ הכלב התחיל לנבוח חזק בתוך שיח. הם רצו לשם וראו את טופ נאבק עם חיה מוזרה: זה נראה כמו חזיר שחור-חום באורך של כמעט מטר, עם רגליים שיש ביניהן קרום (כמו ברווז!). הרברט זיהה את החיה: "זה קפיבארה! זה סוג של מכרסם ענקי."
הקפיבארה הצליחה לברוח מטופ וקפצה לתוך בריכת מים גדולה. "היא תטבע?" שאל נב. "לא," ענה הרברט, "היא יודעת לשחות מצוין מתחת למים. בואו נחכה שהיא תצא לנשום." אחרי כמה דקות הקפיבארה הוציאה את הראש מהמים. טופ קפץ עליה, ונב הכה בה במקל שלו. הצייד הצליח! "הידד!" צעק פנקרופט. "עכשיו רק צריך אש כדי לצלות את החזיר הזה!"
הם העמיסו את הקפיבארה הכבדה על הכתפיים וחזרו לכיוון הנהר. פנקרופט בנה שוב רפסודה קטנה כדי להוביל את העצים ואת הציד שלהם הביתה.
כשהם התקרבו ל"ארובות", פנקרופט עצר פתאום. הוא צעק בשיא הכוח: "הרברט! נב! תסתכלו!" הוא הצביע על פתח הסלעים. עשן כחול ויפה התפתל ועלה למעלה מתוך הבית שלהם.