חצי שעה לאחר מכן, סיירוס הארדינג והרברט חזרו למחנה. המהנדס רק אמר לחבריו שהאדמה שהגורל הביא אותם אליה היא אי, ושמחר הם יחשבו מה לעשות. אז כל אחד הלך לישון הכי טוב שיכל, ובתוך חור בסלע, גבוה מאוד מעל פני הים, בלילה שקט, נהנו אנשי האי משינה עמוקה.
למחרת, ב-30 במרץ, אחרי ארוחת בוקר מהירה של עוף צלוי, המהנדס רצה לטפס שוב לראש הר הגעש. הוא רצה להסתכל טוב יותר על האי שבו הוא וחבריו כלואים אולי לכל החיים, אם האי רחוק מאוד מכל יבשה או ממסלול של ספינות. הפעם חבריו הלכו איתו. גם הם רצו לראות את האי שבו יצטרכו למצוא את כל מה שהם צריכים כדי לחיות.
זה היה בערך בשבע בבוקר כשסיירוס, הרברט, פנקרופט, גדעון ונב יצאו מהמחנה. אף אחד לא נראה מודאג. הם האמינו בעצמם, אבל המהנדס האמין כי הוא ידע איך להוציא מהאדמה הפראית הזו את כל מה שצריך. האחרים לא פחדו פשוט כי סיירוס היה איתם. פנקרופט במיוחד סמך על המהנדס לגמרי.
"שטויות," הוא אמר, "ברחנו מהעיר בלי רשות! יהיה מוזר אם לא נצליח לברוח מפה יום אחד, ממקום שאף אחד לא עוצר אותנו בו!"
סיירוס הלך באותה הדרך כמו בערב הקודם. הם הקיפו את ההר והגיעו לפתח גדול. המזג אוויר היה נהדר. השמש זרחה בשמיים נקיים והאירה את כל ההר.
הם הגיעו ללוע של ההר. זה היה כמו משפך ענק ורחב. למטה ראו סימנים של לבה (סלע נמס) שזרמה פעם מההר לכיוון העמקים בצפון האי.
החלק הפנימי של ההר לא היה קשה לטיפוס. היו שם סימנים של לבה ישנה מאוד מלפני הרבה שנים.
לגבי הצינור של הר הגעש שמוביל לאדמה, אי אפשר היה לראות כמה הוא עמוק כי היה חשוך בפנים. אבל היה ברור שהר הגעש כבר לא פועל.
לפני השעה שמונה, כולם עמדו בראש ההר.
"הים, הים נמצא בכל מקום!" הם צעקו. הם הבינו שהם באמת על אי.
הים הקיף אותם מכל צד כמו בריכה ענקית! סיירוס קיווה אולי לראות יבשה אחרת או אי קרוב, אבל הוא לא ראה כלום באופק, אפילו לא ספינה אחת. רק אוקיינוס ענק—האי היה ממש באמצע הכל.
המהנדס וחבריו עמדו בשקט והסתכלו רחוק לכל הכיוונים. אפילו פנקרופט, שהיה לו ראייה מצוינת כמו טלסקופ, לא ראה כלום חוץ ממים.
מהים הם הסתכלו חזרה על האי שלהם, וגדעון שאל:
"כמה גדול האי הזה?"
באמת, הוא נראה קטן באמצע הים הענק.
סיירוס חשב כמה דקות, הסתכל על כל הקצוות של האי ואמר:
"חברים, אני חושב שהיקף האי הוא יותר ממאה מייל."
"ומה השטח שלו?"
"קשה לדעת," ענה המהנדס, "כי הוא לא חלק."
האי היה בערך בגודל של איים מפורסמים בים התיכון, אבל הצורה שלו הייתה מוזרה. כשגדעון צייר את הצורה של האי, הם ראו שהוא דומה לחיה דמיונית, כמו מפלצת ים ענקית שישנה על המים.
זו הייתה הצורה המדויקת של האי, והם ציירו מפה שלו מיד.
בצד מזרח היה מפרץ רחב. בצפון היו שני קצוות שנראו כמו פה פתוח של כריש מפחיד.
החוף היה עגול בחלק אחד, כמו ראש של חיה, ובאמצע עמד הר הגעש.
בצד השני היה חלק ארוך וצר שנראה כמו זנב של תנין ענק.
הזנב הזה היה ארוך מאוד ונכנס לתוך הים.
בחלק הצר ביותר האי היה ברוחב של עשרה מייל, ובחלק הכי ארוך הוא היה שלושים מייל.
בתוך האי היו הרבה עצים בדרום, ובצפון היה בעיקר חול. בין הר הגעש לחוף המזרחי הם הופתעו לראות אגם עם עצים ירוקים מסביב. המהנדס הסביר שזה אגם בגובה של שלוש מאות רגל מעל הים.
"זה אגם של מים מתוקים (שאפשר לשתות)?" שאל פנקרופט.
"בטח," ענה המהנדס, "הוא מקבל מים מההר."
"אני רואה נהר קטן שזורם אליו," אמר הרברט והצביע על נחל קטן.
"נכון," אמר סיירוס, "ואם הנחל זורם לאגם, בטח יש מקום שהמים יוצאים ממנו לים. נראה את זה כשנחזור."
אלו היו מקורות המים שהם ראו. יכול להיות שהיו עוד נהרות מתחת לעצים הרבים ביער הענק. בצפון לא היו מים זורמים, רק חול וחום, וזה היה שונה מאוד מהחלק הירוק והיפה של שאר האי.
הר הגעש לא היה באמצע אלא בצד, והוא הפריד בין האזור הירוק לאזור החולי. הלבה הישנה זרמה פעם לכיוון "הפה של הכריש" בצפון.
סיירוס וחבריו נשארו שעה בראש ההר. האי נראה לפניהם כמו מפה צבעונית: ירוק ליערות, צהוב לחול וכחול למים. הם ראו כמעט הכל.
שאלה אחת חשובה נשארה:
האם יש אנשים על האי?
הם הסתכלו טוב ולא ראו שום סימן לבני אדם. לא בתים, לא סירות, ולא עשן ממדורות. האי נראה ריק לגמרי מאנשים.
הם החליטו שבנתיים אפשר להגיד שהאי לא מיושב. אבל האם אנשים מאיים אחרים מבקרים בו לפעמים? קשה לדעת. אין יבשה קרובה, אבל סירות יכולות להגיע מרחוק. סיירוס חשב שכדאי להיות זהירים למקרה שיגיעו מבקרים לא צפויים.
הם סיימו לבדוק את האי, ציירו את הצורה שלו וחישבו את הגודל שלו. עכשיו הם היו צריכים לרדת מההר ולבדוק אילו פירות, חיות ומתכות יש באדמה.
לפני שירדו, סיירוס אמר להם בקול רגוע:
"חברים, זה המקום הקטן שבו אנחנו נמצאים עכשיו. נחיה כאן אולי הרבה זמן. אולי תבוא עזרה אם ספינה תעבור במקרה. אני רוצה שתדעו את המצב האמיתי—אנחנו רחוקים מאוד מהמסלולים הרגילים של הספינות."
"ואתה צודק, סיירוס," ענה גדעון. "אנחנו סומכים עליך ואתה יכול לסמוך עלינו."
"אני אעשה כל מה שתגיד, קפטן," אמר הרברט ולחץ את ידו.
"אתה המפקד שלי תמיד!" צעק נב.
"ואני," אמר המלח פנקרופט, "אעבוד קשה מאוד! אם תרצה קפטן, נהפוך את האי הזה לאמריקה קטנה! נבנה ערים, רכבות וטלפונים, ויום אחד ניתן את האי הזה לממשלה שלנו. רק דבר אחד אני מבקש."
"מה זה?" שאל גדעון.
"שלא נחשוב על עצמנו כמסכנים שנתקעו פה, אלא כמתיישבים שבאו לגור כאן." סיירוס חייך והם הסכימו.
"עכשיו בואו נלך חזרה למערה!" צעק פנקרופט.
"רגע," אמר המהנדס. "כדאי שניתן שמות לאי ולכל המקומות שאנחנו רואים."
"רעיון מצוין," אמר גדעון. "זה יעזור לנו לדעת על מה אנחנו מדברים."
"נכון," אמר המלח, "זה נחמד לדעת מאיפה באת ולאן אתה הולך."
"למשל, המערה שלנו נקראת 'הארובות'," אמר הרברט.
"בדיוק!" ענה פנקרופט. "נשמור את השם הזה למחנה הראשון שלנו?"
"כן, פנקרופט, כי אתה נתת לו את השם."
"יופי! השאר יהיה קל," אמר המלח בשמחה. "ניתן שמות כמו בסיפורים על אנשים שנתקעו על איים בודדים."
"אולי ניתן שמות שלכם?" הציע הרברט. "קפטן סיירוס, מר גדעון, נב!—"
"השם שלי!" צעק נב וצחק.
"למה לא?" אמר פנקרופט. "נמל נב! או קצה גדעון—"
"אני מעדיף שמות מהמדינה שלנו, אמריקה," אמר גדעון.
"כן, למקומות הגדולים," אמר סיירוס. "למפרץ הגדול נקרא 'מפרץ האיחוד', למפרץ בדרום 'מפרץ וושינגטון', להר הזה 'הר פרנקלין' ולאגם 'אגם גרנט'. השמות האלה יזכירו לנו את הבית. אבל למקומות הקטנים יותר, כדאי לתת שמות לפי הצורה שלהם. ככה נזכור אותם טוב יותר."
כולם הסכימו. הם התחילו לתת שמות לכל פינה במפה.
"לחצי האי בדרום-מערב," אמר גדעון, "נקרא 'חצי האי הנחש', ולקצה שלו 'זנב הזוחל' כי הוא נראה כמו זנב."
"מסכים," אמר המהנדס.
"ולמפרץ שנראה כמו פה של כריש," אמר הרברט, "נקרא 'מפרץ הכריש'."
"מעולה!" צעק פנקרופט. "ולשני הצדדים של הפה נקרא 'קצה הלסת'."
"יש עוד קצה אחד בדרום מזרח," אמר פנקרופט.
"זה הקצה של מפרץ האיחוד?" שאל הרברט.
"קצה הציפורן!" צעק נב, שגם רצה לתת שם. זה היה שם מצוין כי זה באמת נראה כמו ציפורן של חיה גדולה.
הם נתנו לנהר שלהם את השם "נהר הרחמים", כי הם היו אסירי תודה על המים. לאי הקטן שבו נחתו ראשון קראו "אי הבטיחות", ולמקום הגבוה מעל המערה קראו "מצפה הנוף".
ליערות הגדולים הם קראו "יערות המערב הרחוק".
ככה הם סיימו לתת שמות לכל מה שראו. סיירוס ידע איפה הצפון והדרום לפי השמש.
הכל היה מוכן והם עמדו לרדת מההר, כשלפתע פנקרופט צעק:
"אנחנו כאלה טיפשים!"
"למה?" שאל גדעון.
"כי שכחנו לתת שם לאי עצמו!"
הרברט רצה לקרוא לאי על שמו של סיירוס, אבל סיירוס אמר פשוט:
"בואו נקרא לו על שם אדם דגול שנלחם עכשיו למען המדינה שלנו. נקרא לו 'אי לינקולן'!"
כולם צעקו "הידד!" בשמחה.
באותו ערב, לפני השינה, הם דיברו על הבית הרחוק ועל המלחמה שקורית שם. הם היו בטוחים שהצד של הצדק ינצח בזכות המנהיגים לינקולן וגרנט.
זה היה ב-30 במרץ 1865. הם לא ידעו שבעוד שישה עשר ימים יקרה דבר נורא בוושינגטון, ואברהם לינקולן ימות.