הם התחילו לרדת מההר. הם עקפו את הלוע וחזרו למקום בו ישנו בלילה הקודם. פנקרופט חשב שכבר הגיע זמן ארוחת הבוקר, והם בדקו בשעונים של המהנדס והעיתונאי כדי לדעת מה השעה.
השעון של גדעון נשמר מהמים כי הוא נחת מיד על החול היבש. זה היה שעון מצוין, והעיתונאי לא שכח למתוח אותו בכל יום. השעון של המהנדס, לעומת זאת, עצר בזמן שהוא היה חסר הכרה על החוף. סיירוס מתח אותו, וכיוון אותו לשעה תשע בבוקר לפי גובה השמש.
"חכה, גדעון," אמר סיירוס. "השעון שלך מכוון לפי הזמן של העיר ריצ'מונד באמריקה, נכון?"
"כן," ענה גדעון.
"מצוין, תשאיר אותו ככה. אל תיגע במחוגים. זה יכול לעזור לנו לדעת איפה אנחנו בעולם."
"מה זה יעזור?" חשב לעצמו המלח פנקרופט.
הם אכלו בתיאבון רב את כל האוכל שנשאר להם. פנקרופט לא דאג; הוא ידע שהם ימצאו עוד אוכל בדרך. טופ הכלב בטח ימצא חיות ביער. המלח גם חשב לבקש מהמהנדס להכין להם רובים ואבק שריפה; הוא היה בטוח שסיירוס יכול להכין הכל.
כשעזבו את ההר, סיירוס הציע לחזור למערה בדרך חדשה, כדי לראות את "אגם גרנט". הם הלכו בין העצים והשתמשו בשמות החדשים שנתנו למקומות. הרברט ופנקרופט נהנו מאוד מהשמות החדשים.
"הי, הרברט!" אמר פנקרופט, "עכשיו לא נלך לאיבוד! אם נלך לאגם או ליערות המערב הרחוק, תמיד נדע איך להגיע חזרה למצפה הנוף ולמפרץ האיחוד!"
הם החליטו ללכת יחד כי ביערות יכלו להיות חיות מסוכנות. פנקרופט, הרברט ונב הלכו מקדימה עם טופ הכלב. גדעון וסיירוס הלכו מאחור. המהנדס היה שקט ואסף מדי פעם אבנים או צמחים מוזרים והכניס לכיס.
"מה הוא אוסף שם?" רטן פנקרופט. "אני לא רואה שום דבר ששווה להרים מהרצפה."
בשעה עשר הם הגיעו למישור למרגלות ההר. האדמה הייתה צהובה ויבשה עם סלעים גדולים. לא היה שם זכר ללבה (סלע רותח), שזרמה רק בצד השני של האי.
סיירוס קיווה להגיע לנחל שזורם ליד היער, כשלפתע הרברט רץ חזרה ופנקרופט ונב התחבאו מאחורי סלעים.
"מה קרה?" שאל גדעון.
"עשן!" לחש הרברט. "ראינו עשן בין הסלעים, ממש קרוב."
"יש פה אנשים?" צעק העיתונאי.
"צריך להיזהר," אמר סיירוס. "אני מקווה שאין פה פראים. איפה טופ?"
"טופ מקדימה והוא לא נובח," אמר הרברט.
"זה מוזר," אמר המהנדס.
הם התקרבו בזהירות וראו עשן צהוב עולה באוויר. סיירוס הלך לבדוק וחזר עם קריאת שמחה. כולם רצו אליו והריחו ריח מוזר באוויר. המהנדס זיהה את הריח מיד.
"זה לא אש של בני אדם," הוא אמר. "זה מעיין של גופרית. המים האלה טובים לכאבי גרון."
"חבל שאין לי נזלת!" צחק פנקרופט.
הם ראו מים חמים שיוצאים מבין הסלעים. סיירוס נגע במים ואמר שהם בטמפרטורה של גוף האדם, בערך 35 מעלות צלזיוס (או 95 פרנהייט). הוא הסביר להם שהוא יודע זאת כי המים לא הרגישו לו לא קרים ולא חמים.
הם המשיכו לכיוון היער. שם הם מצאו נחל עם מים צלולים ואדמה אדומה. הם קראו לו מיד "הנחל האדום". המים היו מתוקים וטובים לשתייה.
ביער היו עצים ירוקים ויפים שדומים לעצים באמריקה ובאוסטרליה. היו שם עצי אקליפטוס ועצי ארז, אבל לא היו עצי קוקוס.
"חבל," אמר הרברט, "קוקוס זה פרי כל כך טעים ומועיל!"
היו שם המון ציפורים צבעוניות: תוכים לבנים ושחורים, שלדגים ירוקים וציפורים ששרות בקול רם. פתאום הם שמעו קולות מוזרים—כמו שירה של ציפורים מעורבבת עם קולות של חיות וקול שדומה לדיבור של אדם. נב והרברט רצו לבדוק ומצאו ציפורים מיוחדות שנקראות "פסיוני הרים". הם הצליחו לצוד כמה מהן בעזרת מקלות כדי שיהיה להם בשר לארוחת הערב.
הם ראו גם יונים יפות וקופצניות, אבל לא הצליחו לתפוס אותן בלי רובים. הם היו זקוקים לכלי נשק טובים יותר ממקלות ואבנים.
פתאום, קבוצה של חיות קפצה מעליהם בדילוגים ענקיים של עשרה מטרים!
"קנגורו!" צעק הרברט.
"זה טעים?" שאל פנקרופט.
"זה בשר מעולה!" ענה גדעון.
הם ניסו לרדוף אחריהם, אבל הקנגורו היו מהירים מדי ונעלמו תוך רגע בתוך היער. אפילו טופ הכלב לא הצליח לתפוס אותם.
"קפטן," אמר פנקרופט, "אנחנו חייבים להכין רובים. זה אפשרי?"
"אולי," ענה סיירוס, "אבל נתחיל בקשת וחצים. אתם תראו שתהיו ציידים מעולים גם ככה."
"קשת וחצים?" אמר פנקרופט בזלזול. "זה משחק לילדים!"
"אל תזלזל," אמר גדעון, "במשך אלפי שנים אנשים נלחמו וצדו רק עם קשת וחצים."
"אתה צודק," אמר המלח, "אני תמיד מדבר מהר מדי."
הרברט הסביר להם שיש הרבה סוגים של קנגורו, ומה שהם ראו היו הגדולים ביותר. פנקרופט אמר שמבחינתו יש רק סוג אחד של קנגורו—"קנגורו צלוי בצלחת"—וזה בדיוק מה שחסר להם.
הם המשיכו ללכת וטופ הכלב התחיל לחפור בשיחים. נב עקב אחריו ומצא שטופ תפס חיות קטנות שנראות כמו ארנבים גדולים עם פרווה צהובה. קראו להן "מארה" או "ארנב אמריקאי".
"הידד!" צעק פנקרופט. "יש לנו בשר לצלייה! עכשיו אפשר לחזור הביתה."
הם הלכו לאורך הנחל וראו פרחים יפים ועצים ענקיים. הנחל הפך לרחב יותר, ופתאום הם ראו את האגם.
"אגם גרנט" היה יפהפה. מים כחולים מוקפים בעצים ירוקים, ומרחוק אפשר היה לראות את הים. היו שם המון ברווזים, פליקנים וציפורים מיוחדות עם זנב שנראה כמו כלי נגינה. באגם היו המון דגים.
"האגם הזה מדהים!" אמר גדעון. "אנחנו יכולים לגור לידו!"
"אנחנו אכן נגור פה!" ענה סיירוס.
כדי לחזור למערה ("הארובות"), הם הלכו דרך המישור הירוק. סיירוס רצה לדעת לאן נשפכים המים המיותרים של האגם, כי הוא חשב להשתמש בכוח של המים כדי להפעיל מכונות בעתיד. הוא חיפש מפל מים אבל לא מצא אותו באותו רגע.
כבר היה מאוחר, ארבע וחצי אחר הצהריים. הם חזרו למערה ליד הנהר.
נב ופנקרופט הדליקו אש והכינו את האוכל. כולם אכלו בשמחה את הבשר הצלוי.
לפני שהלכו לישון, סיירוס הוציא מהכיס את האבנים שאסף ואמר:
"חברים, אלו אבנים של ברזל, גופרית, פחם וסיד. הטבע נתן לנו את החומרים האלו. התפקיד שלנו הוא להשתמש בהם נכון. מחר נתחיל לעבוד!"