הקפטן סיירוס סמית' נעלם! כשהחבלים של הכדור הפורח נקרעו, גל ענק סחף אותו אל תוך הים. גם הכלב הנאמן שלו, טופ, נעלם. הכלב האמיץ קפץ למים בעצמו כדי לנסות לעזור לאדון שלו.
"קדימה!" צעק גדעון הכתב. ארבעת החברים – גדעון, הרברט הצעיר, פנקרופט המלח ונב – שכחו כמה הם עייפים והתחילו לחפש בכל כוחם. נב המסכן בכה בדמעות מרות. הוא היה כל כך עצוב כי הוא פחד שאיבד את האדם שהוא הכי אוהב בעולם.
עברו רק שתי דקות מהרגע שהקפטן נעלם במים ועד שהחברים שלו נחתו על החול. "אנחנו חייבים למצוא אותו!" צעק נב. "אל תדאג נב," ענה גדעון, "אנחנו נמצא אותו!" "הלוואי שהוא חי!" אמר נב. "הוא בטח חי," עודד אותו גדעון. "הוא יודע לשחות?" שאל פנקרופט המלח. "כן," ענה נב, "וחוץ מזה, הכלב טופ נמצא איתו."
השעה הייתה שש בערב. היה ערפל סמיך מאוד והחושך התחיל לרדת. החברים התחילו ללכת לכיוון צפון. הם הלכו על חול ואבנים, ולא ראו שם שום עץ או פרח. האדמה הייתה מלאה בחורים, וזה היה מאוד קשה ללכת ככה. מתוך החורים האלו קפצו כל רגע ציפורים גדולות ומגושמות שעפו לכל עבר. היו שם גם להקות של ציפורי ים שצרחו בקול חזק מעל הרעש של הגלים.
מדי פעם הם עצרו וצעקו בכל הכוח: "סיירוס! סיירוס!". הם הקשיבו היטב, מקווים לשמוע לפחות את הנביחות של טופ הכלב, אבל הם שמעו רק את הרעש של המים המתנפצים על החוף.
אחרי שהלכו עשרים דקות, הם פתאום נעצרו. הגלים התנפצו ממש מתחת לרגליים שלהם. האדמה פשוט נגמרה שם! הם הגיעו לקצה של שפיץ יבשה בתוך הים. "זהו סוף הדרך," אמר פנקרופט המלח, "אנחנו צריכים לחזור אחורה וללכת לצד השני כדי להגיע לאי הגדול." הם צעקו שוב ושוב לתוך הים החשוך, אבל אף אחד לא ענה להם.
הם חזרו על עקבותיהם והמשיכו ללכת בצד השני. פנקרופט שם לב שהים בצד הזה שקט יותר, ושהגלים פחות חזקים. אבל ככל שהם הלכו, הם הרגישו שהם מתרחקים מהמקום שבו הקפטן נפל למים. פתאום, אחרי שהלכו עוד הרבה, הם שוב הגיעו למים. "אנחנו על אי קטן מאוד!" אמר פנקרופט באכזבה. הוא צדק. הם לא היו על יבשה גדולה, אלא על איון קטנטן (כמו אי של גמדים) שאין בו כלום חוץ מאבנים וציפורים.
הם היו תקועים. מסביבם היה רק ים, והם לא יכלו לעזוב את האי הקטן בחושך. הם רצו להדליק מדורה כדי שהקפטן יראה אותם, אבל לא היה להם שום ענף או קרש – רק חול ואבנים. נב והחברים היו עצובים מאוד. הם לא יכלו לעשות כלום חוץ מלחכות לבוקר. הם לא נחו לרגע, אלא המשיכו ללכת הלוך וחזור על האי הקטן, צועקים ומקשיבים.
באמצע הלילה השמיים התבהרו והכוכבים יצאו. לו הקפטן היה שם, הוא היה מבחין במשהו מוזר: אלו לא היו הכוכבים שהם רגילים לראות בבית שלהם באמריקה. אלו היו כוכבים של הצד השני של העולם! הם ראו בשמיים את "צלב הדרום" – קבוצת כוכבים יפה וזוהרת שרואים רק במקומות רחוקים מאוד.
בבוקר, בשעה חמש, הכל היה מלא בערפל לבן וסמיך. אי אפשר היה לראות כלום! "אל תדאגו," אמר פנקרופט, "אני מרגיש שהיבשה נמצאת שם... ממש קרוב אלינו." כשהשמש עלתה, הערפל התחיל להיעלם פתאום. והנה! ממול הם ראו חוף אמיתי וגדול. בין האי הקטן שלהם לבין החוף הגדול הפריד נחל של מים ברוחב של כמה מאות מטרים, עם זרם חזק מאוד.
לפתע, בלי להגיד מילה, נב קפץ לתוך המים! הוא לא רצה לחכות אפילו רגע אחד. הוא רצה להגיע לצד השני כדי לחפש את האדון שלו. פנקרופט צעק לו לחזור, אבל נב כבר שחה בתוך הזרם. גדעון הכתב רצה לקפוץ אחריו, אבל פנקרופט עצר אותו: "חכה רגע! נב חזק והוא יסתדר. אם אנחנו ניכנס עכשיו, הזרם יסחוף אותנו לים הפתוח. בואו נחכה שהמים ירדו (מה שנקרא 'שפל'), ואז נוכל פשוט ללכת ברגל בתוך המים."
נב המשיך להילחם בגלים. ראו את הכתפיים השחורות והחזקות שלו עולות ויורדות במים. אחרי חצי שעה הוא הצליח להגיע לחוף הגדול! הוא ניער את המים מהגוף שלו והתחיל לרוץ מהר צפונה, עד שנעלם בין הסלעים.
בינתיים, החברים שנשארו על האי הקטן הסתכלו על היבשה הגדולה שלפניהם. זה נראה מקום פראי מאוד:
היו שם קירות ענקיים של סלעים חזקים וגבוהים מאוד (כמו חומות של טירה).
מצד אחד היו המון עצים ירוקים וגדולים – יער שלם! 🌿
וממרחק גדול, הם ראו הר גבוה מאוד עם שלג לבן על הפסגה שלו, נוצץ בשמש. 🏔️
הם תהו אם זה אי בודד או אולי חלק מארץ גדולה. "יש כאן דברים טובים ודברים פחות טובים," אמר פנקרופט המלח, "אבל עכשיו המים יורדים. עוד מעט נוכל לעבור."
בשעה עשר בבוקר, המים בנחל באמת ירדו והחול התחיל להיראות. המים הגיעו להם רק עד המותניים. גדעון, פנקרופט והרברט הורידו את הבגדים, שמו אותם בחבילות על הראש כדי שלא יירטבו, ונכנסו למים. הרברט הצעיר, שהיה קטן יותר, פשוט שחה כמו דג.
הם הגיעו לצד השני, התייבשו בשמש, התלבשו והתיישבו לחשוב: מה עושים עכשיו? ואיפה סיירוס סמית' והכלב טופ?