הדבר הראשון שפנקרופט המלח עשה אחרי שפרק את העצים מהרפסודה, היה להפוך את המערה למקום שנעים לגור בו. הוא סתם את כל החורים שדרכם נשבה רוח קרה בעזרת חול, אבנים, ענפים ובוץ רטוב. הוא השאיר רק פתח אחד קטן ומתפתל בצד, כדי שהעשן של המדורה יוכל לצאת החוצה.
המערה חולקה לשלושה או ארבעה "חדרים". אלו לא היו חדרים אמיתיים עם דלתות, אלא יותר כמו כוכים קטנים שחמור בטח לא היה מסכים לגור בהם, אבל עבורם הם היו נהדרים כי הם היו יבשים ואפשר היה לעמוד בהם זקוף. הרצפה הייתה מכוסה בחול נקי ורך.
"אולי," אמר הרברט בזמן שהם עבדו, "החברים שלנו מצאו מקום טוב יותר לגור בו?" "יכול להיות," ענה המלח, "אבל אנחנו חייבים לעבוד בכל זאת. תמיד טוב שיש שתי אפשרויות ליתר ביטחון!" "הו!" קרא הרברט, "כמה נהדר זה יהיה אם הם ימצאו את קפטן סמית' ויביאו אותו איתם!" "כן," אמר פנקרופט בשקט, "הוא היה איש מיוחד מאוד." "מה זאת אומרת 'היה'?" שאל הרברט בדאגה, "אתה חושב שלא נראה אותו יותר?" "חס וחלילה!" ענה המלח מיד.
העבודה הסתיימה מהר. פנקרופט בנה מקום למדורה מאבנים שטוחות והכין את העצים. פתאום שאל אותו הרברט: "פנקרופט, יש לך גפרורים?" "בוודאי," ענה המלח בביטחון, "מזל שיש לנו גפרורים, אחרת היינו בצרות צרורות!" "היינו יכולים להדליק אש כמו האנשים של פעם," אמר הרברט, "לשפשף שני מקלות יבשים זה בזה." "נסה בעצמך, ילדי," צחק פנקרופט, "אני ניסיתי את זה הרבה פעמים וזה אף פעם לא עבד לי. אני מעדיף גפרורים. רגע... איפה הגפרורים שלי?"
פנקרופט התחיל לחפש בכיסים שלו. הוא חיפש בווסט, במכנסיים, במעיל... הוא הפך את כל הכיסים, אבל הקופסה נעלמה! "אוי ואבוי!" הוא קרא בבהלה. "הקופסה בטח נפלה לי מהכיס כשנפלנו מהכדור הפורח! הרברט, אולי לך יש משהו שיכול להדליק אש?" "לא, פנקרופט, אין לי כלום."
הם רצו החוצה אל החוף. הם חיפשו בין האבנים, בחול, ליד הנהר. קופסת הגפרורים הייתה עשויה מנחושת והיה אמור להיות קל לראות אותה נוצצת, אבל הם לא מצאו כלום. פנקרופט היה נסער מאוד. בלי אש, לא יהיה להם חם, והם לא יוכלו לבשל את הביצים. הם יצטרכו לאכול הכל חי!
"אל תדאג," ניסה הרברט לנחם אותו, "בטח לקפטן או לגדעון יש גפרורים." "אני בספק," אמר המלח ועצב על פניו, "הקפטן לא מעשן, וגדעון בטח דואג יותר לפנקס שלו מאשר לגפרורים."
בשעה שש בערב, כשהשמש התחילה לשקוע, הרברט ראה את גדעון ונב חוזרים מרחוק. הם הלכו לבד... הלב של הרברט צנח. הקפטן סיירוס סמית' לא היה איתם.
גדעון הכתב התיישב על סלע בשתיקה. הוא היה עייף מאוד ורעב בטירוף. נב בכה בשקט, העיניים שלו היו אדומות מרוב דמעות. הם סיפרו שהם הלכו קילומטרים רבים לאורך החוף ולא מצאו שום סימן – שום עקבה בחול, שום בגד, כלום. נראה שהים לקח את הקפטן לעומק.
"לא!" צעק נב פתאום, "הוא לא מת! זה יכול לקרות לכל אחד, אבל לא לו! הוא תמיד יודע איך לצאת מצרות!" ואז, מרוב עייפות, הוא פשוט התמוטט על החול. הרברט ניסה לתת לו קצת צדפות לאכול, אבל נב לא רצה כלום. הוא לא רצה לחיות בלי האדון שלו.
ואז פנקרופט שאל את גדעון בשקט: "אולי במקרה יש לך גפרור?" גדעון חיפש בכיסים ואמר: "היו לי, אבל בטח זרקתי אותם יחד עם הדברים הכבדים בדרך." גם לנב לא היה כלום. כולם עמדו שם בשקט, מודאגים מאוד.
"מר ספילט," אמר הרברט, "תבדוק שוב טוב-טוב. גפרור אחד יספיק לנו!" גדעון הכניס את היד שוב לכיסים של הווסט שלו. פתאום הוא הרגיש משהו קטן ודק תקוע בתוך הבד, בתוך הבטנה. הוא נגע בזה בזהירות דרך הבד. זה היה גפרור! גפרור אחד ויחיד!
"תן לי לנסות להוציא אותו," אמר הרברט. בזהירות רבה, כדי לא לשבור אותו ולא להרוס את הראש של הגפרור, הוא הצליח להוציא את חתיכת העץ הקטנה והיקרה הזאת. הגפרור היה יבש וחדש. "הידד!" צעק פנקרופט, "זה שווה יותר מאוצר של זהב!"
הם נכנסו למערה. פנקרופט הכין ערימה של דשא יבש, עלים וטחב מתחת לענפים. גדעון נתן לו דף מהפנקס שלו. פנקרופט לקח אבן מחוספסת, הידיים שלו רעדו מרוב פחד שהגפרור לא יידלק. "אני לא יכול לעשות את זה," אמר המלח, "היד שלי רועדת יותר מדי. הרברט, תנסה אתה."
הרברט לקח את הגפרור. הוא הרגיש כאילו הוא מחזיק את הדבר הכי חשוב בעולם. הוא שפשף את הגפרור על האבן בזהירות... פססססס... אש כחולה קטנה הופיעה! הרברט סובב את הגפרור כדי שהלהבה תגדל והצמיד אותה לנייר. הנייר נדלק, ואז העלים, ובתוך דקה – מדורה עליזה ומרשרשת האירה את המערה החשוכה!
"סוף סוף!" צעק פנקרופט בשמחה, "בחיים לא הייתי לחוץ כל כך!" המערה התמלאה בחום נעים. עכשיו היה צריך רק לשמור שהאש לא תכבה לעולם. פנקרופט בישל את ביצי היונים בתוך האפר החם של המדורה. הן היו מצוינות ומזינות.
כולם אכלו והתחזקו קצת, אבל בלב הם היו עצובים. אם רק הקפטן היה כאן איתם, הכל היה מושלם. גדעון והרברט נרדמו מרוב עייפות. פנקרופט נשאר ער כדי לשמור על האש. אבל אדם אחד לא ישן במערה: נב המסכן המשיך להסתובב כל הלילה על החוף הקר, קורא בשם של הקפטן לתוך הרוח והגלים.