מהר מאוד היה אפשר להכין רשימה של כל הדברים שהיו לאנשים שנפלו מהעננים אל החוף השומם הזה. לא היה להם כלום, חוץ מהבגדים שהם לבשו באותו רגע. צריך להזכיר שהיו גם פנקס ושעון שגדעון ספילט שמר אצלו בטעות. לא היה להם נשק, לא כלי עבודה ואפילו לא סכין קטנה; כי כשהם היו בסל של הכדור הפורח, הם זרקו הכל החוצה כדי שיהיה קל יותר. אפילו הגיבורים המפורסמים מהסיפורים, כמו רובינזון קרוזו, תמיד מצאו משהו שנשאר מהספינה שלהם – אוכל, חיות או כלים. אבל כאן? לא היה להם שום כלי ושום כפית. הם היו צריכים להכין הכל מכלום.
אבל אם סיירוס סמית' המהנדס היה איתם, עם המוח החכם שלו שיודע להמציא דברים, אולי הייתה להם תקווה. אבל אבוי! הם כבר לא האמינו שיראו אותו שוב. הם יכלו לסמוך רק על עצמם ועל אלוהים ששומר עליהם.
הייתה שאלה חשובה: האם הם צריכים להישאר בחוף הזה, או לנסות לגלות אם הם נמצאים על אי בודד או בארץ גדולה שיש בה אנשים? פנקרופט המלח אמר שכדאי לחכות כמה ימים לפני שיוצאים לטייל רחוק. הוא אמר שהם צריכים קודם להכין אוכל ולצבור כוח, כי בינתיים הם אכלו רק ביצים וצדפות.
הבית שלהם ב"ארובות" היה מספיק טוב בינתיים. האש דלקה והיה קל לשמור עליה. היו המון צדפות וביצים בין הסלעים. הם יכלו גם לנסות לצוד יונים שעפו שם במאות בעזרת מקלות או אבנים. אולי ביער הקרוב הם ימצאו פירות למאכל, וגם מים מתוקים לשתות כבר היו להם.
אז הם החליטו להישאר ב"ארובות" לכמה ימים. זה התאים במיוחד לנב. הוא היה עקשן מאוד ולא רצה לעזוב את החוף שבו הקפטן נעלם. הוא לא האמין שסיירוס סמית' מת. הוא לא חשב שאיש חכם כזה יכול פשוט לטבוע בים כל כך קרוב לחוף. כל עוד נב לא ראה את הגוף של האדון שלו בעיניים שלו, הוא לא האמין שהוא מת. זו אולי הייתה רק תקווה דמיונית, אבל החברים שלו כיבדו אותה. פנקרופט המלח כבר לא קיווה, אבל הוא לא רצה להתווכח עם נב המסכן.
באותו בוקר, נב שוב יצא ללכת לאורך החוף כדי לחפש סימנים מהקפטן. ארוחת הבוקר של השאר הייתה מורכבת מביצי יונים וצדפות. הרברט הצעיר מצא קצת מלח שהתייבש בתוך השקעים של הסלעים, וזה היה מאוד טעים עם האוכל.
אחרי האוכל, פנקרופט שאל את גדעון אם הוא רוצה לבוא איתם ליער לצוד. בסוף החליטו שגדעון יישאר לשמור על האש בבית. "יוצאים לציד, הרברט!" אמר המלח. "אנחנו נמצא כלים בדרך ונכין נשק מהעצים ביער." רגע לפני שהם הלכו, הרברט אמר שכדאי להכין "חומר בעירה" למקרה שהאש תכבה. הוא לקח חתיכת בד מהמטפחת של פנקרופט ושרף אותה קצת באש עד שהיא הפכה לבד חרוך שתופס ניצוצות בקלות. הם החביאו את הבד הזה בתוך חור יבש בסלע.
בשעה תשע בבוקר, השמיים נראו קצת מאיימים והייתה רוח חזקה. הרברט ופנקרופט הלכו לאורך הנהר לכיוון היער. פנקרופט שבר שני ענפים חזקים והפך אותם לאלות כבדות. אוי, כמה שהם רצו שתהיה להם סכין!
הם הלכו בעשב הגבוה. פנקרופט נזהר שהם לא ילכו לאיבוד ועקב אחרי הנחל. בדרך הם היו צריכים לעבור בין ענפים וקוצים. הרברט הקטן והזריז קפץ בין העצים כמו חתול צעיר. פנקרופט ראה עקבות של חיות על האדמה, אבל הוא לא ידע אילו חיות אלו. הרברט חשב שאולי אלו חיות פרא מסוכנות. בשום מקום הם לא ראו סימן של בני אדם – לא חתך של גרזן על עץ ולא אפר של מדורה. הם אפילו שמחו על זה, כי באמצע האוקיינוס, לפעמים בני אדם זרים יכולים להיות מסוכנים יותר מחיות.
הם הלכו לאט בגלל הקוצים. אחרי שעה הם עברו רק מרחק קצר. בינתיים הציד לא הצליח. ציפורים שרו בין הענפים אבל הן פחדו מהם. הרברט ראה ציפור עם מקור ארוך ונוצץ. "זה בטח ז'קמר," אמר הרברט וניסה להתקרב. "נשמח לטעום ז'קמר צלוי!" אמר המלח. הרברט זרק אבן ופגע בכנף של הציפור, אבל היא ברחה מהר ונעלמה. "אוף, איזה לא זהיר אני!" קרא הרברט. "לא נורא, ילדי," אמר המלח, "זרקת יפה מאוד! נתפוס אותה ביום אחר."
ככל שהם נכנסו עמוק יותר, העצים היו גדולים ויפים יותר, אבל לא היו עליהם פירות שאפשר לאכול. היו שם המון עצי אורן וארזים גבוהים מאוד. פתאום הם ראו להקה של ציפורים קטנות וצבעוניות עם זנב ארוך. "אלו ציפורי קורוקו," אמר הרברט אחרי שבדק את הנוצות שלהן. "אני הייתי מעדיף תרנגולת," אמר פנקרופט, "אבל אם הן טובות לאכילה..." "הן טעימות מאוד," אמר הרברט, "ואפשר לתפוס אותן בקלות עם מקל." הם התגנבו מתחת לעץ שבו ישבו הציפורים. הציפורים פשוט חיכו שם לחרקים ולא עפו. המלח והילד הניפו את המקלות שלהם והצליחו להפיל המון ציפורים מהענפים. הציפורים היו כל כך תמימות שהן לא ברחו עד שכבר היו מאה מהן על האדמה. "יופי," אמר פנקרופט, "זה ציד שמתאים לנו! רק צריך להושיט יד ולקחת."
פנקרופט קשר את הציפורים יחד והם המשיכו ללכת. המטרה שלהם הייתה למצוא אוכל גדול יותר עבור כולם. פנקרופט הצטער שהכלב טופ לא איתם כדי לעזור בציד. פתאום הם שמעו קול חזק כמו של חצוצרה ביער. אלו היו ציפורי שכווי גדולות (כמו תרנגולות בר). הן היו גדולות ושמנות, והבשר שלהן טעים מאוד, אבל היה קשה להתקרב אליהן. הן ברחו בכל פעם שפנקרופט ניסה להתקרב.
"טוב," אמר המלח, "אם אי אפשר לצוד אותן עם מקל, ננסה לדוג אותן עם חכה!" "כמו דגים?" שאל הרברט המופתע. "בדיוק כמו דגים," אמר פנקרופט ברצינות. הוא מצא כמה קנים של הציפורים האלו עם ביצים. הוא לא נגע בביצים, אלא הכין סביבן מלכודת:
הוא לקח חבלים דקים שעשויים מצמחים מטפסים.
הוא קשר לקצה שלהם קוצים חדים וחזקים שמצא על שיח. הקוצים האלו היו כמו קרסים.
הוא שם תולעת אדומה על הקוץ בתור פיתיון.
הוא הניח את ה"חכות" ליד הקנים והתחבא עם הרברט מאחורי עץ גדול. הם חיכו בסבלנות. הרברט לא האמין שזה יעבוד. אחרי חצי שעה, הציפורים חזרו לקנים שלהן. הן התחילו לנקר באדמה ולא ראו את האנשים. פנקרופט הזיז קצת את החבלים כדי שהתולעים ייראו כאילו הן זזות.
הציפורים התקרבו ו... שלוש מהן בלעו את הפיתיון יחד עם הקוץ! פנקרופט משך חזק בחבל, והציפורים התחילו לנפנף בכנפיים – הן נתפסו! "הידד!" צעק פנקרופט ורץ לקחת את הציפורים. הרברט מחא כפיים בשמחה. המלח הודה בצניעות שזה לא רעיון חדש שלו, אבל הוא שמח שזה עבד.
הם קשרו את הציפורים הגדולות, ובגלל שהיום התחיל להיגמר, הם החליטו לחזור הביתה. הם הלכו לאורך הנהר, ובשעה שש בערב, עייפים מאוד מהטיול הארוך, הרברט ופנקרופט הגיעו חזרה ל"ארובות".