גדעון הכתב עמד ללא תנועה על החוף. הוא הביט בים ובשמיים שהפכו שחורים ומרשימים. הרוח התחזקה מאוד, והיה ברור שעומדת להתחיל סערה נוראית.
פנקרופט המלח ניגש אליו ואמר: "עומד להיות לילה קשוח, מר ספילט". גדעון הסתובב אליו ושאל מיד: "באיזה מרחק מהחוף היה הסל של הכדור הפורח כשהקפטן נפל למים?". פנקרופט חשב לרגע וענה: "בערך 360 מטרים". "זאת אומרת," אמר גדעון, "שסיירוס סמית' והכלב שלו נעלמו ממש קרוב אלינו, ובכל זאת לא מצאנו שום סימן מהם על החוף. זה מאוד מוזר ובלתי הגיוני". "אני חושב שהוא טבע," אמר פנקרופט בעצב וחזר למערה.
בתוך ה"ארובות" (הבית בסלעים), האש דלקה יפה. הרברט הצעיר זרק פנימה ענפים יבשים שהאירו את המקום. פנקרופט התחיל להכין ארוחת ערב – הוא צלה שתי ציפורי שכווי שמנות על מקל מעל האש. הבשר הריח נהדר.
השעה הייתה שבע בערב, ונב עדיין לא חזר. פנקרופט התחיל לדאוג מאוד. אולי קרה לנב משהו? אבל הרברט חשב אחרת: "אולי נב מצא משהו! אולי הוא מצא עקבה או סימן מהקפטן ובגלל זה הוא עדיין לא חזר?". פנקרופט וגדעון הקשיבו לו, אבל הם פחדו שנב פשוט הלך רחוק מדי ולא מצליח לחזור בגלל החושך והסערה.
בחוץ השתוללה סופה איומה. הגשם ירד כמו אבק של מים, והרוח הרימה חול שהצליף בפנים. העשן מהמדורה נדחף חזרה לתוך המערה והיה קשה לנשום. פנקרופט נאלץ לכבות את האש ולהשאיר רק גחלים לוחשות מתחת לאפר.
הם אכלו את הציפורים הצלויות – הבשר היה מצוין והם היו רעבים מאוד. אחרי האוכל, כולם ניסו לישון בפינות שלהם. הרברט ופנקרופט נרדמו למרות הרעש הנורא של הסערה, שגרם לסלעי הגרניט הענקיים לרעוד קצת. אבל גדעון הכתב לא הצליח להירדם. הוא הרגיש אשם שלא הלך עם נב לעזור לו בחיפושים.
באמצע הלילה, בערך שעתיים לפני הבוקר, גדעון פתאום ניער את פנקרופט חזק. "מה קרה?" קרא המלח והתעורר בבת אחת. "תקשיב, פנקרופט! תקשיב היטב!" לחש גדעון. פנקרופט הקשיב, אבל שמע רק את הרוח. "זה רק הרוח," הוא אמר. "לא," ענה גדעון, "אני בטוח ששמעתי..." "מה שמעת?" "נביחה של כלב!"
"כלב?!" קרא פנקרופט וקפץ על רגליו. "זה לא יכול להיות! איך אפשר לשמוע נביחה בתוך כל הרעש הזה של הסופה?". "ששש... תקשיב..." הם הקשיבו שוב בשיא הריכוז, ופתאום, בין שריקות הרוח, הם שמעו את זה: נביחה רחוקה. "זה טופ! זה טופ!" צעק הרברט שהתעורר גם הוא.
שלושתם רצו לפתח המערה. הרוח כמעט העיפה אותם אחורה והגשם הרטיב אותם לגמרי. היה חושך מוחלט. פתאום הם שמעו את הנביחה קרובה יותר. פנקרופט רץ פנימה, לקח ענף בוער מהמדורה וזרק אותו החוצה לתוך הלילה תוך כדי שהוא שורק בקול חזק.
מיד אחר כך, מתוך החושך, זינק כלב לתוך המערה. זה היה טופ! הכלב המפואר של הקפטן. אבל הוא היה לבדו. נב והקפטן לא היו איתו. זה היה פלא שקיים: איך טופ מצא את הדרך ל"ארובות" בתוך הלילה השחור והסערה הזאת? ומה שיותר מוזר – טופ לא נראה עייף, והוא לא היה מלוכלך בבוץ או בחול! הוא נראה נקי ורענן.
"אם מצאנו את הכלב, נמצא גם את האדון!" קרא גדעון. "בואו נצא מיד! טופ יוביל אותנו!" אמר הרברט. פנקרופט כיסה את הגחלים באפר כדי לשמור על האש, לקח את שאריות האוכל במטפחת, ושלושתם יצאו החוצה אחרי הכלב.
טופ רץ קדימה ונבח מדי פעם כדי להגיד להם לבוא אחריו. הם הלכו בתוך הסערה, כשהרוח Southeast (דרום-מזרחית) דוחפת אותם בגב ועוזרת להם להתקדם מהר. הם רצו בחושך במשך שעות, סומכים רק על האף של טופ.
בשעה חמש בבוקר התחיל לעלות אור ראשון. הערפל התפזר קצת, והם ראו שהם נמצאים באזור של גבעות חול נמוכות. טופ הפך למאוד נרגש. הוא רץ קדימה וחזר אליהם, כאילו הוא מתחנן שימהרו. הוא עזב את קו המים ונכנס בין גבעות החול.
חמש דקות אחר כך, הם הגיעו למערה קטנה בתוך גבעת חול גבוהה. טופ עצר שם ונבח נביחה חזקה וברורה. גדעון, הרברט ופנקרופט רצו פנימה.
נב היה שם! הוא כרע על ברכיו ליד גוף שהיה מונח על מצע של עשב. הגוף הזה היה של המהנדס, סיירוס סמית'.