האדון טרלוני, ד"ר ליבסי ושאר האדונים ביקשו ממני לכתוב את כל פרטי הסיפור על אי המטמון, מההתחלה ועד הסוף, ולא להסתיר דבר מלבד מיקומו של האי, וגם זאת רק משום שעדיין יש בו אוצר שלא הוצא. ולכן אני נוטל את העט בשנת 17—, וחוזר אל הימים שבהם אבי החזיק את הפונדק "האדמירל בנבו", ויורד הים הזקן, השזוף, עם הצלקת מחרב, בא לראשונה לגור תחת קורת הגג שלנו.
אני זוכר אותו כאילו זה היה אתמול, כשהגיע בצעדים כבדים אל דלת הפונדק, ותיבת הים שלו נגררת אחריו במריצה. איש גבוה, חזק, כבד, שחום כמו אגוז, צמה מרוחה בזפת נופלת על כתף המעיל הכחול והמלוכלך שלו, ידיו מחוספסות ומצולקות, עם ציפורניים שחורות ושבורות, והצלקת מחרב חוצה את אחת הלחיים, לבנה־אפרפרה ומלוכלכת. אני זוכר איך הסתכל סביב על המפרץ הקטן ושרק לעצמו, ואז פרץ בשיר הים הישן ההוא, שהיה שר כל כך הרבה פעמים אחר כך:
"חמישה עשר איש על תיבת המת,
יו־הו־הו, ובקבוק של רום!"
בקול גבוה, זקן ורועד, שנראה כאילו כוון ונשבר ליד מוטות הכננת. אחר כך דפק על הדלת במקל שנשא, שנראה כמו מוט הרמה של ספינה, וכשאבי הופיע, דרש בגסות כוס רום. כשהביאו לו אותה, שתה אותה לאט, כמו מבין גדול, השתהה על הטעם, ועדיין הסתכל סביבו על הצוקים ולמעלה אל השלט שלנו.
"זה מפרץ נוח," אמר לבסוף, "ומבשקה במקום טוב. יש הרבה אורחים, חבר?"
אבי אמר לו שלא, מעט מאוד אורחים, וחבל.
"נו, אז," אמר, "זה המעגן בשבילי. היי, אתה, חבר," קרא אל האיש שגלגל את המריצה, "תתקרב ותעזור להעלות את התיבה שלי. אני אשאר פה קצת," המשיך. "אני איש פשוט. רום, בייקון וביצים, זה מה שאני צריך, והצוק ההוא שם למעלה, כדי לצפות ממנו בספינות. איך אתם יכולים לקרוא לי? אתם יכולים לקרוא לי קפטן. אה, אני רואה למה אתה מכוון. הנה." והוא זרק על המפתן שלושה או ארבעה מטבעות זהב. "תגיד לי כשאגמור את זה," אמר, ונראה זועף כמו מפקד.
ובאמת, אף על פי שהבגדים שלו היו עלובים והדיבור שלו גס, הוא לא נראה כמו מלח פשוט, אלא כמו קצין או רב חובל, שרגיל שמצייתים לו, או שהוא מכה. האיש שבא עם המריצה סיפר לנו שהמרכבה הורידה אותו בבוקר הקודם ליד פונדק "המלך ג'ורג'", שהוא שאל אילו פונדקים יש לאורך החוף, ושמע, כנראה, דברים טובים על הפונדק שלנו, ושהוא מבודד, ובחר בו מכל האחרים כמקום מגורים. וזה כל מה שהצלחנו לדעת על האורח שלנו.
מטבעו הוא היה איש שתקן מאוד. כל היום הסתובב ליד המפרץ או על הצוקים עם משקפת נחושת, וכל הערב ישב בפינת הטרקלין ליד האח ושתה רום עם מים, חזק מאוד. ברוב המקרים לא ענה כשדיברו אליו, רק הרים את המבט פתאום, בזעף, ונשף באף כמו צופר ערפל. ואנחנו והאנשים שבאו אלינו למדנו מהר לעזוב אותו בשקט. בכל יום, כשחזר מהטיול שלו, שאל אם עבר בדרך איזה יורד ים. בהתחלה חשבנו שהוא שואל כי חסרה לו חברה של אנשים מהסוג שלו, אבל לבסוף התחלנו להבין שהוא רוצה להתחמק מהם. כשמלח כלשהו התאכסן ב"אדמירל בנבו" (כמו שקרה מדי פעם, כשמלחים הלכו בדרך החוף לבריסטול), הוא היה מציץ עליו דרך הדלת המכוסה בווילון לפני שנכנס לטרקלין, ותמיד היה שקט כמו עכבר כשמישהו כזה היה שם. לי, לפחות, לא היה בזה שום סוד, כי במידה מסוימת הייתי שותף לפחדים שלו. יום אחד הוא לקח אותי הצידה, והבטיח לי מטבע כסף של ארבעה פני בראשון לכל חודש, אם רק "אפקח עין על יורד ים עם רגל אחת", ואודיע לו ברגע שיופיע. לא פעם, כשהגיע הראשון לחודש וביקשתי ממנו את המשכורת שלי, הוא רק נשף עליי באף ונעץ בי מבט עד שהשפלתי את העיניים. אבל לפני סוף השבוע תמיד חשב על זה שוב, הביא לי את מטבע ארבעת הפני, וחזר על ההוראות שלו לחפש את "יורד הים עם הרגל האחת".
אין צורך שאספר לכם איך הדמות הזאת רדפה אותי בחלומות. בלילות סוערים, כשהרוח טלטלה את ארבע פינות הבית והגלים שאגו לאורך המפרץ ועלו על הצוקים, ראיתי אותו באלף צורות, עם אלף הבעות שטניות. פעם הרגל הייתה כרותה בברך, פעם בירך. פעם הוא היה מין יצור מפלצתי שתמיד הייתה לו רק רגל אחת, באמצע הגוף. לראות אותו מזנק ורץ ורודף אחריי מעל גדרות ותעלות, זה היה הגרוע שבסיוטים. ובסך הכול שילמתי מחיר די יקר על מטבע ארבעת הפני החודשי שלי, בצורת הדמיונות הנוראיים האלה.
אבל אף על פי שפחדתי כל כך מהרעיון של יורד הים עם הרגל האחת, פחדתי מהקפטן עצמו הרבה פחות מכל מי שהכיר אותו. היו לילות שבהם שתה הרבה יותר רום ומים ממה שהראש שלו יכול היה לשאת. ואז לפעמים ישב ושר את שירי הים הישנים, הפרועים והרשעים שלו, בלי להתייחס לאף אחד. אבל לפעמים הזמין כוסות לכולם, והכריח את כל הנוכחים הרועדים להקשיב לסיפורים שלו או לשיר איתו בפזמון. לא פעם שמעתי את הבית רועד מ"יו־הו־הו, ובקבוק של רום", וכל השכנים מצטרפים בכל הכוח, מפחד מוות, וכל אחד שר חזק מהשני כדי שלא יעירו לו. כי בהתקפים האלה הוא היה החבר הכי שתלטן שהיה אי פעם. הוא היה מכה ביד על השולחן כדי שכולם ישתקו. הוא היה מתלקח בזעם בגלל שאלה, או לפעמים בגלל שאף אחד לא שאל, ואז הסיק שהנוכחים לא עוקבים אחרי הסיפור שלו. והוא גם לא הרשה לאף אחד לצאת מהפונדק עד ששתה עד שנרדם והתנודד אל המיטה.
הסיפורים שלו היו מה שהפחיד אנשים יותר מכול. סיפורים נוראים הם היו, על תלייה, ועל הליכה על הקרש, ועל סערות בים, ועל איי דריי טורטוגס, ועל מעשים פרועים ומקומות פרועים בים הקריבי הספרדי. לפי הסיפורים שלו, הוא בטח חי את חייו בין כמה מהאנשים הרשעים ביותר שאלוהים הרשה אי פעם לשוט בים. והשפה שבה סיפר את הסיפורים האלה זעזעה את אנשי הכפר הפשוטים שלנו כמעט כמו הפשעים שתיאר. אבי תמיד אמר שהפונדק ייהרס, כי אנשים יפסיקו מהר לבוא לשם כדי שירדו בהם וישפילו אותם וישלחו אותם רועדים למיטות שלהם. אבל אני באמת מאמין שהנוכחות שלו עשתה לנו טוב. אנשים פחדו בזמן אמת, אבל כשהסתכלו אחורה, דווקא די אהבו את זה. זאת הייתה התרגשות נהדרת בחיי כפר שקטים, ואפילו הייתה חבורה של צעירים שהעמידו פנים שהם מעריצים אותו, וקראו לו "זאב ים אמיתי" ו"מלח ותיק אמיתי" ושמות כאלה, ואמרו שזה סוג האנשים שבזכותם אנגליה מטילה אימה בים.
מבחינה אחת, באמת, הוא עמד להרוס אותנו. כי הוא המשיך להישאר שבוע אחרי שבוע, ולבסוף חודש אחרי חודש, כך שכל הכסף נגמר מזמן, ועדיין אבי לא אזר אומץ לדרוש עוד. אם אי פעם הזכיר את זה, הקפטן נשף באף בקול כל כך רם שאפשר לומר שהוא שאג, ונעץ באבי המסכן מבט עד שיצא מהחדר. ראיתי אותו סוחט את הידיים אחרי דחייה כזאת, ואני בטוח שהמטרד והאימה שבהם חי זירזו מאוד את מותו המוקדם והאומלל.
כל הזמן שגר אצלנו, הקפטן לא שינה שום דבר בלבוש שלו, מלבד שקנה כמה גרביים מרוכל. אחת הפינות המקופלות של הכובע שלו נפלה, והוא נתן לה להשתלשל מאותו יום והלאה, אף על פי שזה הטריד אותו מאוד ברוח. אני זוכר איך נראה המעיל שלו, שאותו טלא בעצמו למעלה בחדר שלו, ושבסוף לא היה בו אלא טלאים. הוא אף פעם לא כתב מכתב ולא קיבל מכתב, ואף פעם לא דיבר עם אף אחד חוץ מהשכנים, ועם אלה, ברוב המקרים, רק כשהיה שיכור מרום. את תיבת הים הגדולה אף אחד מאיתנו לא ראה אף פעם פתוחה.
רק פעם אחת עמד מישהו מולו, וזה היה לקראת הסוף, כשאבי המסכן כבר היה חולה מאוד במחלה שלקחה אותו. ד"ר ליבסי בא אחר צהריים אחד מאוחר לבדוק את החולה, אכל משהו שאמי הגישה לו, ונכנס לטרקלין לעשן מקטרת עד שיביאו את הסוס שלו מהכפר, כי ב"בנבו" הישן לא היה לנו אורווה. נכנסתי אחריו, ואני זוכר שהבחנתי בניגוד בין הרופא המסודר והמבריק, עם הפאה המפודרת הלבנה כשלג, העיניים השחורות והנוצצות וההליכות הנעימות, לבין אנשי הכפר המגושמים, ומעל לכולם, לבין הדחליל המטונף, הכבד ועכור העיניים של הפיראט שלנו, שישב שיכור לגמרי מרום, עם הזרועות על השולחן. פתאום הוא, הקפטן, התחיל לצייץ את השיר הנצחי שלו:
"חמישה עשר איש על תיבת המת,
יו־הו־הו, ובקבוק של רום!
השתייה והשטן גמרו את השאר,
יו־הו־הו, ובקבוק של רום!"
בהתחלה חשבתי ש"תיבת המת" היא בדיוק התיבה הגדולה שלו, למעלה בחדר הקדמי, והמחשבה הזאת התערבבה בסיוטים שלי עם המחשבה על יורד הים בעל הרגל האחת. אבל בשלב הזה כולנו כבר מזמן הפסקנו לשים לב לשיר. באותו לילה הוא היה חדש רק לד"ר ליבסי, וראיתי שהוא לא עשה עליו רושם נעים, כי הוא הרים את הראש לרגע בכעס רב, לפני שהמשיך את השיחה שלו עם טיילור הזקן, הגנן, על תרופה חדשה לשיגרון. בינתיים הקפטן התעודד בהדרגה מהמוזיקה של עצמו, ולבסוף הכה ביד על השולחן שלפניו, בדרך שכולנו ידענו שפירושה שקט. הקולות פסקו מיד, כולם חוץ מהקול של ד"ר ליבסי. הוא המשיך כמו קודם, דיבר בבהירות ובחביבות, ושאף במרץ מהמקטרת בין כל מילה או שתיים. הקפטן נעץ בו מבט זמן מה, הכה שוב ביד, נעץ מבט עוד יותר חזק, ולבסוף פרץ בקללה נמוכה ונבזית: "שקט שם, בין הסיפונים!"
"אליי דיברת, אדוני?" אמר הרופא. וכשהבריון אמר לו, עם עוד קללה, שכן, השיב הרופא: "יש לי רק דבר אחד להגיד לך, אדוני: שאם תמשיך לשתות רום, העולם ייפטר בקרוב מנבל מטונף מאוד!"
הזעם של הזקן היה נורא. הוא קפץ על רגליו, שלף ופתח אולר של מלחים, ובעודו מאזן אותו פתוח על כף ידו, איים לנעוץ את הרופא בקיר.
הרופא אפילו לא זז. הוא דיבר אליו כמו קודם, מעבר לכתף ובאותו טון, די בקול רם, כדי שכל החדר ישמע, אבל ברוגע וביציבות מוחלטים: "אם לא תכניס את הסכין הזאת לכיס ברגע זה, אני מבטיח לך, במילת כבוד, שתיתלה במושב בית המשפט הבא."
אחר כך היה ביניהם קרב של מבטים, אבל הקפטן נכנע מהר, הכניס את הנשק, וחזר למקומו, רוטן כמו כלב מוכה.
"ועכשיו, אדוני," המשיך הרופא, "מאחר שעכשיו אני יודע שיש בחור כזה באזור שלי, אתה יכול להיות בטוח שאשים עליך עין יום ולילה. אני לא רק רופא, אני גם שופט שלום. ואם אשמע ולו שמץ של תלונה נגדך, אפילו רק על גסות כמו של הערב, אני אנקוט צעדים יעילים כדי שיצודו אותך ויגרשו אותך מכאן. די בזה."
זמן קצר אחר כך הביאו את הסוס של ד"ר ליבסי אל הדלת, והוא רכב משם. אבל הקפטן שתק באותו ערב, ובערבים רבים אחריו.