לא עבר הרבה זמן אחרי זה, וקרה הראשון מבין האירועים המסתוריים שפטרו אותנו לבסוף מהקפטן, אם כי לא, כפי שתראו, מהעניינים שלו. זה היה חורף קר ומר, עם כפור ארוך וקשה וסערות עזות, ומההתחלה היה ברור שאבי המסכן כנראה לא יזכה לראות את האביב. מצבו הידרדר מיום ליום, ואמי ואני נשארנו עם כל הפונדק על הידיים, והיינו עסוקים מספיק בלי להתייחס הרבה לאורח הלא נעים שלנו.
זה היה בבוקר אחד של ינואר, מוקדם מאוד, בוקר צורב וכפור. המפרץ היה כולו אפור מכפור לבן, האדוות ליחכו בעדינות את האבנים, והשמש עדיין הייתה נמוכה, נגעה רק בראשי הגבעות וזרחה הרחק מעל הים. הקפטן קם מוקדם מהרגיל ויצא לאורך החוף, החרב הקצרה שלו מתנדנדת מתחת לשולי המעיל הכחול הישן, משקפת הנחושת תחת זרועו, והכובע מוטה לאחור על ראשו. אני זוכר את ההבל של נשימתו תלוי כמו עשן מאחוריו כשצעד משם, והקול האחרון ששמעתי ממנו כשעקף את הסלע הגדול היה נחרת זעם רמה, כאילו מחשבותיו עדיין היו נתונות לד"ר ליבסי.
ובכן, אמא הייתה למעלה עם אבא, ואני ערכתי את שולחן ארוחת הבוקר לקראת שובו של הקפטן, כשדלת הטרקלין נפתחה ונכנס איש שמעולם לא ראיתי. הוא היה יצור חיוור, צבעו כצבע חֵלֶב, חסרות לו שתי אצבעות ביד שמאל, ואף על פי שנשא חרב קצרה, לא נראה כמו לוחם. תמיד פקחתי עין על יורדי ים, עם רגל אחת או שתיים, ואני זוכר שהאיש הזה בלבל אותי. הוא לא נראה כמו מלח, ובכל זאת היה בו גם משהו של ים.
שאלתי אותו במה אוכל לשרת אותו, והוא אמר שייקח רום. אבל כשעמדתי לצאת מהחדר להביא אותו, הוא התיישב על שולחן ורמז לי להתקרב. עצרתי במקום, עם המפית ביד.
"בוא הנה, ילד," אמר. "בוא קרוב יותר."
עשיתי צעד אחד קרוב יותר.
"השולחן הזה פה, הוא בשביל החבר שלי ביל?" שאל, בחיוך עקום.
אמרתי לו שאני לא מכיר את החבר שלו ביל, ושהשולחן הזה בשביל אדם שגר אצלנו ושאנחנו קוראים לו הקפטן.
"נו," אמר, "את החבר שלי ביל בהחלט יכולים לקרוא קפטן. יש לו צלקת על לחי אחת, ויש לו דרך נעימה מאוד, במיוחד כשהוא שותה, לחבר שלי ביל. נניח, לצורך העניין, שלקפטן שלך יש צלקת על לחי אחת, ונניח, אם תרצה, שהלחי הזאת היא הימנית. אה, נו! אמרתי לך. עכשיו, החבר שלי ביל נמצא בבית הזה פה?"
אמרתי לו שהוא יצא לטייל.
"לאיזה כיוון, ילד? לאיזה כיוון הוא הלך?"
וכשהראיתי לו את הסלע, וסיפרתי לו מאיפה הקפטן כנראה יחזור, ומתי, ועניתי על עוד כמה שאלות, אמר: "אה, זה יהיה לחבר שלי ביל טוב כמו משקה."
ההבעה על פניו כשאמר את המילים האלה לא הייתה נעימה בכלל, והיו לי סיבות משלי לחשוב שהזר טועה, גם בהנחה שהוא מתכוון למה שהוא אומר. אבל חשבתי שזה לא עניין שלי, וחוץ מזה, היה קשה לדעת מה לעשות. הזר המשיך להסתובב ממש בפנים, ליד דלת הפונדק, ולהציץ מעבר לפינה כמו חתול שמחכה לעכבר. פעם אחת יצאתי בעצמי אל הדרך, אבל הוא קרא לי מיד בחזרה, וכשלא צייתתי מהר מספיק לטעמו, שינוי נורא עבר על פניו החיוורות, והוא פקד עליי להיכנס בקללה שגרמה לי לקפוץ. ברגע שחזרתי, הוא חזר להתנהגות הקודמת שלו, חצי מתחנף וחצי מלגלג, טפח לי על הכתף, אמר לי שאני ילד טוב ושאני ממש מוצא חן בעיניו. "יש לי בן משלי," אמר, "דומה לך כמו שתי טיפות מים, והוא כל הגאווה של הלב שלי. אבל הדבר החשוב לילדים זה משמעת, ילד, משמעת. עכשיו, אם היית מפליג עם ביל, לא היית עומד שם עד שידברו אליך פעמיים, לא אתה. זאת אף פעם לא הייתה הדרך של ביל, ולא הדרך של אלה שהפליגו איתו. והנה, באמת, החבר שלי ביל, עם משקפת תחת הזרוע, יברך אלוהים את הלב הזקן שלו. אתה ואני פשוט נחזור לטרקלין, ילד, ונעמוד מאחורי הדלת, וניתן לביל הפתעה קטנה. יברך אלוהים את הלב שלו, אני אומר שוב."
בעודו אומר את זה, הזר נסוג איתי לתוך הטרקלין, ושם אותי מאחוריו בפינה, כך ששנינו היינו מוסתרים על ידי הדלת הפתוחה. כפי שאתם יכולים לדמיין, הייתי מאוד לא רגוע ומבוהל, ומה שהוסיף לפחד שלי היה לראות שהזר עצמו בהחלט מפחד. הוא פינה את ניצב החרב שלו ושחרר את הלהב בנדן, וכל הזמן שחיכינו שם, המשיך לבלוע, כאילו הרגיש מה שהיינו קוראים לו גוש בגרון.
לבסוף נכנס הקפטן בצעדים גדולים, טרק את הדלת מאחוריו בלי להסתכל ימינה או שמאלה, וצעד ישר לרוחב החדר אל המקום שבו חיכתה לו ארוחת הבוקר.
"ביל," אמר הזר, בקול שנדמה לי שניסה לעשות אותו נועז וגדול.
הקפטן הסתובב על עקבו ועמד מולנו. כל השיזוף נעלם מפניו, ואפילו האף שלו היה כחול. הוא נראה כמו אדם שרואה רוח רפאים, או את השטן, או משהו גרוע יותר, אם יש דבר כזה. ובאמת, הצטערתי לראות אותו נעשה ברגע אחד כל כך זקן וחולה.
"נו, ביל, אתה מכיר אותי. אתה מכיר חבר ותיק מהספינה, ביל, בטח," אמר הזר.
הקפטן השמיע מין התנשמות.
"הכלב השחור!" אמר.
"ומי אחר?" השיב האחר, ונעשה רגוע יותר. "הכלב השחור, כמו תמיד, בא לראות את החבר הוותיק שלו בילי, בפונדק 'האדמירל בנבו'. אה, ביל, ביל, ראינו הרבה ימים, שנינו, מאז שאיבדתי את שני הטפרים האלה," והרים את היד הקטועה שלו.
"עכשיו, תקשיב," אמר הקפטן, "מצאת אותי. הנה אני. נו, אז דבר. מה העניין?"
"זה אתה, ביל," השיב הכלב השחור, "אתה צודק, בילי. אני אקבל כוס רום מהילד היקר הזה פה, שכל כך התחבבתי עליו, ונשב, אם תואיל, ונדבר בגלוי, כמו חברים ותיקים מהספינה."
כשחזרתי עם הרום, הם כבר ישבו משני צדי שולחן ארוחת הבוקר של הקפטן, הכלב השחור ליד הדלת, יושב בצד כדי שעין אחת שלו תהיה על החבר הוותיק שלו, ואחת, כפי שחשבתי, על דרך הנסיגה שלו.
הוא אמר לי ללכת ולהשאיר את הדלת פתוחה לגמרי. "בלי חורי מנעול בשבילי, ילד," אמר. והשארתי אותם יחד ונסוגתי אל הבר.
הרבה זמן, אף על פי שבהחלט עשיתי כמיטב יכולתי להקשיב, לא שמעתי דבר מלבד מלמול נמוך. אבל לבסוף הקולות התחילו להתגבר, ויכולתי לקלוט מילה או שתיים, בעיקר קללות, מהקפטן.
"לא, לא, לא, לא, וסוף פסוק!" צעק פעם אחת. ושוב: "אם זה מגיע לתלייה, שיתלו את כולם, זה מה שאני אומר."
ואז, פתאום, הייתה התפרצות אדירה של קללות ורעשים אחרים. הכיסא והשולחן נפלו יחד, אחריהם נשמעה התנגשות של פלדה, ואז צעקת כאב, וברגע הבא ראיתי את הכלב השחור במנוסה, והקפטן רודף אחריו בלהט, שניהם עם חרבות שלופות, והראשון מדמם מהכתף השמאלית. ממש ליד הדלת כיוון הקפטן אל הבורח מכה אחרונה ואדירה, שבוודאי הייתה בוקעת אותו לשניים, אילו לא נבלמה על ידי השלט הגדול שלנו של "האדמירל בנבו". עד היום אפשר לראות את החריץ בצד התחתון של המסגרת.
המכה הזאת הייתה האחרונה בקרב. ברגע שיצא אל הדרך, הכלב השחור, למרות הפצע שלו, הראה זוג רגליים מהירות להפליא, ונעלם מעבר לשפת הגבעה תוך חצי דקה. הקפטן, מצדו, עמד ובהה בשלט כמו אדם מבולבל. ואז העביר את היד על העיניים כמה פעמים, ולבסוף פנה וחזר לבית.
"ג'ים," אמר, "רום." ובזמן שדיבר, התנודד קצת, ותפס את עצמו ביד אחת על הקיר.
"אתה פצוע?" צעקתי.
"רום," חזר. "אני חייב להסתלק מכאן. רום! רום!"
רצתי להביא, אבל הייתי מבולבל לגמרי מכל מה שקרה, ושברתי כוס אחת ולכלכתי את הברז. ובזמן שעוד הפרעתי לעצמי, שמעתי נפילה רמה בטרקלין, ורצתי פנימה וראיתי את הקפטן שוכב לכל אורכו על הרצפה. באותו רגע אמי, שנבהלה מהצעקות ומהקרב, באה בריצה במורד המדרגות לעזור לי. שנינו יחד הרמנו את ראשו. הוא נשם בקול רם ובכבדות, אבל עיניו היו עצומות ופניו בצבע נורא.
"אוי ואבוי," צעקה אמי, "איזו חרפה לבית! ואבא המסכן שלך חולה!"
בינתיים לא היה לנו מושג מה לעשות כדי לעזור לקפטן, ולא חשבנו שום דבר אחר מלבד שהוא נפצע פצע מוות בתגרה עם הזר. הבאתי את הרום, כמובן, וניסיתי לשפוך אותו לגרונו, אבל שיניו היו נעולות חזק, והלסתות שלו חזקות כמו ברזל. זו הייתה הקלה משמחת בשבילנו כשהדלת נפתחה, ודוקטור ליבסי נכנס, לביקור אצל אבי.
"אוי, דוקטור," צעקנו, "מה נעשה? איפה הוא פצוע?"
"פצוע? שטויות!" אמר הרופא. "הוא לא פצוע יותר ממך או ממני. האיש לקה בשבץ, כמו שהזהרתי אותו. עכשיו, גברת הוקינס, רוצי למעלה אל בעלך ואל תספרי לו על זה כלום, אם אפשר. אני, מצדי, חייב לעשות כמיטב יכולתי להציל את החיים חסרי הערך פי שלושה של הבחור הזה. ג'ים, תביא לי קערה."
כשחזרתי עם הקערה, הרופא כבר קרע את השרוול של הקפטן וחשף את זרועו הגדולה והשרירית. היו עליה קעקועים בכמה מקומות. "בהצלחה", "רוח טובה" ו"האהובה של בילי בונס" היו מקועקעים באמת היטב ובבירור על האמה, ולמעלה, ליד הכתף, היה ציור של גרדום ואיש תלוי עליו, שנעשה, כפי שחשבתי, בכישרון רב.
"נבואי," אמר הרופא, ונגע באצבעו בציור. "ועכשיו, אדון בילי בונס, אם זה שמך, נבדוק את צבע הדם שלך. ג'ים," אמר, "אתה מפחד מדם?"
"לא, אדוני," אמרתי.
"נו, אז," אמר, "תחזיק את הקערה." ועם זה לקח את האזמל שלו ופתח וריד.
הוציאו הרבה מאוד דם לפני שהקפטן פקח את עיניו והסתכל סביבו מבעד לערפל. קודם זיהה את הרופא, בזעף שאי אפשר לטעות בו. אחר כך מבטו נפל עליי, והוא נראה מוקל. אבל פתאום צבעו השתנה, והוא ניסה להתרומם וצעק: "איפה הכלב השחור?"
"אין פה שום כלב שחור," אמר הרופא, "חוץ ממה שיש לך על הגב. שתית רום, לקית בשבץ, בדיוק כמו שאמרתי לך, ואני בדיוק, בניגוד גמור לרצוני, גררתי אותך בכוח, ראש קודם, החוצה מהקבר. עכשיו, מר בונס..."
"זה לא השם שלי," קטע אותו.
"לא אכפת לי," השיב הרופא. "זה שמו של שודד ים שאני מכיר, ואני קורא לך בו בשביל הקיצור. ומה שיש לי להגיד לך הוא זה: כוס רום אחת לא תהרוג אותך, אבל אם תשתה אחת, תשתה עוד אחת ועוד אחת. ואני מתערב על הפאה שלי שאם לא תפסיק מיד, תמות. אתה מבין את זה? תמות, ותלך למקום שלך, כמו האיש בתנ"ך. נו, עכשיו, תתאמץ. אני אעזור לך להגיע למיטה, הפעם."
יחד, בקושי רב, הצלחנו להעלות אותו למעלה, והשכבנו אותו על מיטתו, וראשו נפל לאחור על הכרית כאילו הוא כמעט מתעלף.
"עכשיו, שים לב," אמר הרופא, "אני מנקה את מצפוני: המילה רום פירושה בשבילך מוות."
ועם זה הלך לראות את אבי, ולקח אותי איתו בזרוע.
"זה כלום," אמר ברגע שסגר את הדלת. "הוצאתי מספיק דם כדי להשקיט אותו לזמן מה. הוא צריך לשכב שבוע במקום שבו הוא נמצא, זה הדבר הכי טוב בשבילו ובשבילכם. אבל עוד שבץ אחד יגמור אותו."