בסביבות הצהריים נעצרתי ליד הדלת של הקפטן עם כמה משקאות מרעננים ותרופות. הוא שכב כמעט כמו שהשארנו אותו, רק קצת יותר גבוה על הכרית, ונראה גם חלש וגם נרגש.
"ג'ים," אמר, "אתה היחיד פה ששווה משהו, ואתה יודע שתמיד הייתי טוב אליך. לא עבר חודש שלא נתתי לך מטבע כסף של ארבעה פני לעצמך. ועכשיו אתה רואה, חבר, אני די במצב גרוע, וכולם עזבו אותי. וג'ים, תביא לי רק כוסית אחת של רום, נכון, חבר?"
"הרופא..." התחלתי.
אבל הוא קטע אותי וקילל את הרופא, בקול חלש אבל מכל הלב. "רופאים הם כולם סמרטוטים," אמר. "והרופא ההוא שם, נו, מה הוא יודע על יורדי ים? הייתי במקומות חמים כמו זפת, וחברים נופלים מסביב מהקדחת הצהובה, והאדמה המבורכת מתנשאת כמו הים ברעידות אדמה. מה הרופא יודע על ארצות כאלה? וחייתי על רום, אני אומר לך. הרום היה בשבילי אוכל ושתייה, איש ואישה. ואם לא אקבל את הרום שלי עכשיו, אני ספינה ישנה ומסכנה שנזרקת אל החוף, והדם שלי יהיה עליך, ג'ים, ועל הסמרטוט הרופא ההוא." והוא המשיך שוב זמן מה בקללות. "תראה, ג'ים, איך האצבעות שלי רועדות," המשיך בטון מתחנן. "אני לא יכול להחזיק אותן בשקט, לא אני. לא שתיתי טיפה כל היום המבורך הזה. הרופא הזה טיפש, אני אומר לך. אם לא אקבל לגימה של רום, ג'ים, יתחילו אצלי ההזיות. כבר ראיתי כמה. ראיתי את פלינט הזקן בפינה שם, מאחוריך, ברור כמו דפוס, ראיתי אותו. ואם יתחילו לי ההזיות, אני אדם שחי חיים קשים, ואני אעשה שערורייה. הרופא שלך בעצמו אמר שכוס אחת לא תזיק לי. אתן לך גינאה של זהב בשביל כוסית, ג'ים."
הוא נעשה נרגש יותר ויותר, וזה הדאיג אותי בגלל אבי, שהיה במצב רע מאוד באותו יום והיה זקוק לשקט. חוץ מזה, הרגעתי את עצמי בדברי הרופא, שעכשיו הוא עצמו ציטט לי, וקצת נעלבתי מההצעה לשוחד.
"אני לא רוצה את הכסף שלך," אמרתי, "חוץ ממה שאתה חייב לאבא שלי. אביא לך כוס אחת, ולא יותר."
כשהבאתי לו אותה, חטף אותה בתאווה ושתה אותה עד הסוף.
"כן, כן," אמר, "זה קצת יותר טוב, בהחלט. ועכשיו, חבר, הרופא הזה אמר כמה זמן אני צריך לשכב פה, בדרגש הישן הזה?"
"שבוע לפחות," אמרתי.
"רעמים!" צעק. "שבוע! אני לא יכול. עד אז הם כבר יתנו לי את הנקודה השחורה. הבטלנים האלה מסתובבים עכשיו ומנסים לרחרח אותי, ברגע המבורך הזה. בטלנים שלא ידעו לשמור על מה שהיה להם, ורוצים לחטוף את מה ששייך לאחר. זאת התנהגות של יורד ים, אני רוצה לדעת? אבל אני נשמה חסכנית. אף פעם לא בזבזתי כסף טוב שלי, וגם לא איבדתי אותו. ואני ארמה אותם שוב. אני לא מפחד מהם. אני אפרוש עוד מפרש, חבר, ואעבוד עליהם שוב."
בעודו מדבר כך, קם מהמיטה בקושי רב, נאחז בכתף שלי באחיזה שכמעט גרמה לי לצעוק, והזיז את רגליו כמו משקל מת. דבריו, נמרצים ככל שהיו בתוכנם, עמדו בניגוד עצוב לחולשת הקול שבו נאמרו. הוא עצר כשהגיע לישיבה על קצה המיטה.
"הרופא הזה גמר אותי," מלמל. "האוזניים שלי מצלצלות. תשכיב אותי בחזרה."
לפני שהספקתי לעזור לו הרבה, הוא כבר נפל בחזרה למקומו הקודם, ושכב שם זמן מה בשתיקה.
"ג'ים," אמר לבסוף, "ראית את יורד הים ההוא היום?"
"את הכלב השחור?" שאלתי.
"אה! הכלב השחור," אמר. "הוא רע, אבל יש גרועים ממנו ששלחו אותו. עכשיו, אם לא אצליח להסתלק בשום אופן, והם יתנו לי את הנקודה השחורה, שים לב, הם רוצים את תיבת הים הישנה שלי. אתה תעלה על סוס, אתה יודע לרכב, נכון? נו, אז אתה תעלה על סוס, ותלך אל... נו, כן, אני אגיד את זה!... אל הסמרטוט הרופא הנצחי ההוא, ותגיד לו לגייס את כל הידיים, שופטים וכאלה, והוא יתפוס אותם כאן ב'אדמירל בנבו', את כל הצוות של פלינט הזקן, גברים ונערים, את כל מי שנשאר מהם. אני הייתי קצין ראשון, כן, הקצין הראשון של פלינט הזקן, ואני היחיד שיודע את המקום. הוא נתן לי אותו בסוואנה, כששכב גוסס, כמו שאני עכשיו, אתה מבין. אבל אל תלשין אלא אם כן יתנו לי את הנקודה השחורה, או אם תראה שוב את הכלב השחור, או יורד ים עם רגל אחת, ג'ים, אותו יותר מכולם."
"אבל מה זאת הנקודה השחורה, קפטן?" שאלתי.
"זאת הזמנה, חבר. אני אספר לך אם הם יתנו לי אותה. אבל תפקח עין, ג'ים, ואני אחלוק איתך שווה בשווה, במילת כבוד."
הוא הזה עוד קצת, וקולו נחלש. אבל זמן קצר אחרי שנתתי לו את התרופה, שאותה לקח כמו ילד, עם ההערה "אם אי פעם יורד ים היה צריך תרופות, זה אני," הוא נפל לבסוף לשינה כבדה, כמו עילפון, ובה השארתי אותו. מה הייתי עושה אילו הכול היה מתנהל כשורה, אני לא יודע. כנראה הייתי מספר את כל הסיפור לרופא, כי פחדתי פחד מוות שהקפטן יתחרט על הווידויים שלו ויחסל אותי. אבל כפי שהתגלגלו הדברים, אבי המסכן מת פתאום לגמרי באותו ערב, וזה דחק הצידה את כל שאר העניינים. הצער הטבעי שלנו, ביקורי השכנים, סידורי הלוויה, וכל העבודה בפונדק שהיה צריך להמשיך בה בינתיים, העסיקו אותי כל כך, שכמעט לא היה לי זמן לחשוב על הקפטן, ועוד פחות מזה לפחד ממנו.
הוא ירד למטה בבוקר שאחרי, כמובן, ואכל את ארוחותיו כרגיל, אף על פי שאכל מעט, ושתה, אני חושש, יותר מכמות הרום הרגילה שלו, כי לקח לעצמו מהבר, בזעף ובנשיפות אף, ואף אחד לא העז לעמוד מולו. בלילה שלפני הלוויה הוא היה שיכור כתמיד. וזה היה מזעזע, בבית האבל הזה, לשמוע אותו שר את שיר הים הישן והמכוער שלו. אבל חלש ככל שהיה, כולנו פחדנו ממנו פחד מוות, והרופא נקרא פתאום למקרה במרחק קילומטרים רבים, ולא התקרב לבית אחרי מות אבי. אמרתי שהקפטן היה חלש, ובאמת נראה שהוא נחלש יותר ולא חזר לכוחותיו. הוא טיפס במדרגות למעלה ולמטה, והלך מהטרקלין לבר ובחזרה, ולפעמים הוציא את האף מהדלת להריח את הים, ונאחז בקירות בדרכו כדי להישען, ונשם בכבדות ובמהירות כמו אדם על הר תלול. הוא אף פעם לא פנה אליי במיוחד, ואני מאמין שהוא כמעט שכח את הסודות שגילה לי. אבל מזגו היה הפכפך יותר, ובהתחשב בחולשת גופו, אלים יותר מאי פעם. היה לו עכשיו מנהג מבהיל, כשהיה שיכור, לשלוף את החרב שלו ולהניח אותה חשופה לפניו על השולחן. אבל עם כל זה, הוא שם לב לאנשים פחות, ונראה סגור במחשבות שלו ודי מבולבל. פעם אחת, למשל, לתדהמתנו הגדולה, הוא התחיל לשיר מנגינה אחרת, מין שיר אהבה כפרי, שבטח למד בנעוריו, לפני שהתחיל לשוט בים.
כך עברו הדברים, עד שביום שאחרי הלוויה, בסביבות שלוש אחר הצהריים, ביום מר, ערפילי וכפור, עמדתי לרגע ליד הדלת, מלא מחשבות עצובות על אבי, כשראיתי מישהו מתקרב לאט לאורך הדרך. הוא היה עיוור, זה היה ברור, כי הקיש לפניו במקל וחבש מגן ירוק גדול על העיניים ועל האף. והוא היה כפוף, כאילו מזקנה או מחולשה, ולבש גלימת ים ישנה, ענקית וקרועה, עם ברדס, שגרמה לו להיראות ממש מעוות. בחיים לא ראיתי דמות שנראתה נוראה יותר. הוא נעצר קצת לפני הפונדק, הרים את קולו בזמזום משונה, ופנה אל האוויר שלפניו: "האם ידיד טוב כלשהו יואיל להודיע לעיוור מסכן, שאיבד את מאור עיניו היקר בהגנה האצילית על מולדתו, אנגליה, ויברך אלוהים את המלך ג'ורג'!, היכן, או באיזה חלק של הארץ הזאת, הוא נמצא עכשיו?"
"אתה ב'אדמירל בנבו', מפרץ הגבעה השחורה, אדוני הטוב," אמרתי.
"אני שומע קול," אמר, "קול צעיר. תיתן לי את היד שלך, ידידי הצעיר והטוב, ותוביל אותי פנימה?"
הושטתי את היד, והיצור הנורא, רך הדיבור וחסר העיניים, תפס אותה ברגע אחד כמו מלחציים. נבהלתי כל כך שניסיתי למשוך אותה, אבל העיוור משך אותי צמוד אליו בתנועה אחת של זרועו.
"עכשיו, ילד," אמר, "תכניס אותי אל הקפטן."
"אדוני," אמרתי, "במילת כבוד, אני לא מעז."
"אה," לגלג, "זה העניין! תכניס אותי מיד, או שאשבור לך את היד."
ובעודו מדבר, סובב אותה בסיבוב שגרם לי לצעוק.
"אדוני," אמרתי, "אני אומר את זה בשבילך. הקפטן לא מה שהיה. הוא יושב עם חרב שלופה. אדון אחר..."
"נו, עכשיו, צעד," קטע אותי. ומעולם לא שמעתי קול אכזרי, קר ומכוער כמו של העיוור הזה. הוא הכניע אותי יותר מהכאב, והתחלתי לציית לו מיד, הלכתי ישר פנימה מהדלת ולכיוון הטרקלין, שבו ישב שודד הים הזקן והחולה שלנו, המום מרום. העיוור נצמד אליי, מחזיק אותי באגרוף ברזל אחד, ונשען עליי כמעט ביותר מהמשקל שיכולתי לשאת. "תוביל אותי ישר אליו, וכשאהיה מולו, תקרא: 'הנה חבר בשבילך, ביל.' אם לא, אעשה את זה." ועם זה משך אותי משיכה שחשבתי שתגרום לי להתעלף. בין זה לזה, נבהלתי כל כך מהקבצן העיוור, ששכחתי את הפחד שלי מהקפטן. וכשפתחתי את דלת הטרקלין, קראתי בקול רועד את המילים שציווה.
הקפטן המסכן הרים את עיניו, ובמבט אחד יצא ממנו כל הרום והשאיר אותו בוהה ופיכח. ההבעה על פניו לא הייתה כל כך של אימה, אלא של חולי מוות. הוא עשה תנועה לקום, אבל אני לא מאמין שנשאר בגופו די כוח.
"עכשיו, ביל, שב איפה שאתה," אמר הקבצן. "אם אני לא רואה, אני שומע אצבע זזה. עסקים זה עסקים. הושט את היד השמאלית. ילד, תפוס את היד השמאלית שלו בפרק ותקרב אותה לימנית שלי."
שנינו צייתנו לו בדיוק, וראיתי אותו מעביר משהו מכף היד שהחזיקה את המקל אל כף היד של הקפטן, שנסגרה עליו מיד.
"ועכשיו זה נעשה," אמר העיוור. ובמילים האלה עזב אותי פתאום, ובדיוק ובזריזות שלא ייאמנו קיפץ החוצה מהטרקלין אל הדרך. ובזמן שעוד עמדתי בלי לזוז, שמעתי את המקל שלו מקיש טַק־טַק־טַק, מתרחק.
עבר זמן מה עד שאני או הקפטן נראינו כאילו חזרנו לעצמנו. אבל לבסוף, ובערך באותו רגע, שחררתי את פרק היד שלו, שעדיין החזקתי, והוא משך אליו את היד והסתכל בחדות בכף היד.
"עשר בלילה!" צעק. "שש שעות. עוד נעבוד עליהם." והוא קפץ על רגליו.
אבל אפילו כשעשה את זה, התנודד, שם את היד על הגרון, עמד מתנדנד לרגע, ואז, בקול משונה, נפל מכל גובהו, פנים קדימה, על הרצפה.
רצתי אליו מיד, וקראתי לאמי. אבל כל המהירות הייתה לשווא. הקפטן מת משבץ פתאומי. זה דבר מוזר להבין, כי בהחלט אף פעם לא אהבתי את האיש, אף על פי שבזמן האחרון התחלתי לרחם עליו. אבל ברגע שראיתי שהוא מת, פרצתי בשטף של דמעות. זה היה המוות השני שהכרתי, והצער של הראשון עדיין היה טרי בלבי.