כמובן שלא בזבזתי זמן וסיפרתי לאמי כל מה שידעתי, ואולי הייתי צריך לספר לה הרבה קודם, ומיד ראינו את עצמנו במצב קשה ומסוכן. חלק מהכסף של האיש, אם היה לו כסף, בהחלט הגיע לנו. אבל לא היה סביר שחבריו של הקפטן מהספינה, ובמיוחד שתי הדוגמאות שראיתי, הכלב השחור והקבצן העיוור, ירצו לוותר על השלל שלהם כדי לשלם את חובות המת. ההוראה של הקפטן לעלות מיד על סוס ולרכב אל דוקטור ליבסי הייתה משאירה את אמי לבד ובלי הגנה, ועל זה לא היה מה לחשוב. האמת היא שנראה בלתי אפשרי שמישהו מאיתנו יישאר עוד הרבה זמן בבית. נפילת גחלים באח שבמטבח, אפילו תקתוק השעון, מילאו אותנו בהלה. לאוזנינו נראה שכל הסביבה רדופה בצעדים מתקרבים. ובין גופת הקפטן על רצפת הטרקלין, לבין המחשבה על הקבצן העיוור המתועב ההוא, שמרחף בקרבת מקום ומוכן לחזור, היו רגעים שבהם, כמו שאומרים, קפצתי מתוך העור מרוב אימה. היה צריך להחליט על משהו מהר, ולבסוף עלה בדעתנו לצאת יחד ולבקש עזרה בכפר הסמוך. אמרנו ועשינו. בלי כובעים, כמו שהיינו, רצנו החוצה מיד, אל הערב היורד ואל הערפל הכפור.
הכפר לא היה רחוק, כמה מאות מטרים, אף על פי שלא נראה מהפונדק, בצד השני של המפרץ הבא. ומה שעודד אותי מאוד, הוא היה בכיוון ההפוך מזה שממנו הופיע העיוור, ושאליו, כנראה, חזר. לא היינו הרבה דקות בדרך, אף על פי שלפעמים עצרנו, נאחזנו זה בזה והקשבנו. אבל לא היה שום קול יוצא דופן, שום דבר מלבד שכשוך האדוות הנמוך וקרקור דיירי החורשה.
כשהגענו לכפר כבר דלקו הנרות, ולעולם לא אשכח כמה התעודדתי לראות את הזוהר הצהוב בדלתות ובחלונות. אבל זה, כפי שהתברר, היה הטוב ביותר מכל העזרה שיכולנו לקבל שם. כי, הייתם חושבים שאנשים יתביישו בעצמם, אף נפש לא הסכימה לחזור איתנו ל"אדמירל בנבו". ככל שסיפרנו יותר על הצרות שלנו, כך כולם, גברים, נשים וילדים, נצמדו יותר למחסה של הבתים שלהם. השם קפטן פלינט, אף על פי שהיה זר לי, היה מוכר היטב לכמה מהם שם, ונשא איתו משקל גדול של אימה. כמה מהגברים, שעבדו בשדות בצד הרחוק של "האדמירל בנבו", נזכרו חוץ מזה שראו כמה זרים בדרך, וחשבו שהם מבריחים, וברחו. ולפחות אחד מהם ראה ספינת מפרש קטנה במקום שקראנו לו "מערת קיט". ומעבר לזה, כל מי שהיה חבר של הקפטן הספיק כדי להפחיד אותם עד מוות. והשורה התחתונה הייתה, שבעוד שיכולנו למצוא כמה שהיו מוכנים לרכב אל ד"ר ליבסי, שגר בכיוון אחר, אף אחד לא רצה לעזור לנו להגן על הפונדק.
אומרים שפחדנות מדבקת. אבל מצד שני, גם ויכוח מעורר אומץ גדול. וכך, כשכל אחד אמר את דברו, אמי נשאה בפניהם נאום. היא לא תפסיד, הכריזה, כסף ששייך לילד היתום שלה. "אם אף אחד מכם לא מעז," אמרה, "ג'ים ואני מעזים. נחזור, באותה דרך שבאנו, ותודה קטנה לכם, גברים גדולים, מגושמים ופחדנים. נפתח את התיבה הזאת, גם אם נמות. ואודה לך על השק הזה, גברת קרוסלי, כדי להחזיר בו את הכסף שמגיע לנו כחוק."
כמובן אמרתי שאלך עם אמי, וכמובן כולם צעקו על הפזיזות שלנו, אבל גם אז אף גבר לא רצה לבוא איתנו. כל מה שהסכימו לעשות היה לתת לי אקדח טעון, למקרה שיתקפו אותנו, ולהבטיח שיהיו סוסים מוכנים עם אוכפים, למקרה שירדפו אחרינו בדרך חזרה. ונער אחד היה אמור לרכב קדימה אל הרופא, ולחפש עזרה חמושה.
הלב שלי הלם בחוזקה כששנינו יצאנו בלילה הקר להרפתקה המסוכנת הזאת. ירח מלא התחיל לעלות, והציץ באדום מבעד לשוליים העליונים של הערפל. וזה הגביר את החיפזון שלנו, כי היה ברור שלפני שנצא שוב, הכול יהיה בהיר כמו ביום, והיציאה שלנו תהיה חשופה לעיני כל מי שמשגיח. החלקנו לאורך הגדרות החיות, בלי קול ובמהירות, ולא ראינו ולא שמענו שום דבר שיגביר את האימה שלנו, עד שלהקלתנו, דלת "האדמירל בנבו" נסגרה מאחורינו.
החלקתי מיד את הבריח, ועמדנו והתנשפנו לרגע בחושך, לבד בבית עם גופת הקפטן המת. אחר כך אמי הביאה נר מהבר, ובידיים אחוזות התקדמנו אל הטרקלין. הוא שכב כמו שהשארנו אותו, על הגב, העיניים פקוחות וזרוע אחת מושטת.
"תוריד את התריס, ג'ים," לחשה אמי, "הם עלולים לבוא ולהציץ מבחוץ. ועכשיו," אמרה כשעשיתי את זה, "אנחנו צריכים להוציא את המפתח מזה. ומי ייגע בו, הייתי רוצה לדעת!" והיא השמיעה מין התייפחות כשאמרה את המילים.
ירדתי מיד על הברכיים. על הרצפה, קרוב ליד שלו, היה עיגול קטן של נייר, מושחר בצד אחד. לא יכולתי לפקפק בכך שזאת הנקודה השחורה. וכשהרמתי אותו, מצאתי כתוב בצד השני, בכתב יד טוב וברור מאוד, את ההודעה הקצרה הזאת: "יש לך זמן עד עשר הלילה."
"היה לו זמן עד עשר, אמא," אמרתי. ובדיוק כשאמרתי את זה, השעון הישן שלנו התחיל לצלצל. הרעש הפתאומי הזה הבהיל אותנו נורא. אבל החדשות היו טובות, כי השעה הייתה רק שש.
"עכשיו, ג'ים," אמרה, "המפתח."
מיששתי בכיסים שלו, אחד אחרי השני. כמה מטבעות קטנים, אצבעון, קצת חוט ומחטים גדולות, חתיכת טבק בגליל שנגסו בקצה שלה, האולר שלו עם הידית העקומה, מצפן כיס וקופסת הצתה, זה כל מה שהיה בהם, והתחלתי להתייאש.
"אולי הוא על הצוואר שלו," הציעה אמי.
התגברתי על סלידה חזקה, וקרעתי את חולצתו ליד הצוואר. ושם, בהחלט, תלוי על חתיכת חוט מרוחה בזפת, שאותה חתכתי באולר שלו, מצאנו את המפתח. בניצחון הזה התמלאנו תקווה, ומיהרנו בלי שהיות למעלה, אל החדר הקטן שבו ישן כל כך הרבה זמן, ושבו עמדה התיבה שלו מיום שהגיע.
מבחוץ היא הייתה כמו כל תיבה אחרת של יורד ים. האות "ב" נצרבה על המכסה שלה בברזל מלובן, והפינות היו קצת מרוסקות ושבורות, כמו משימוש ארוך וגס.
"תן לי את המפתח," אמרה אמי. ואף על פי שהמנעול היה קשיח מאוד, היא סובבה אותו והטילה את המכסה לאחור כהרף עין.
ריח חזק של טבק ושל זפת עלה מבפנים, אבל למעלה לא נראה דבר מלבד חליפת בגדים טובה מאוד, מוברשת ומקופלת בקפידה. אמי אמרה שאף פעם לא לבשו אותה. מתחתיה התחיל הערבוביה: רבע מעגל של נווטים, ספל פח, כמה מקלות טבק, שני זוגות של אקדחים יפים מאוד, מטיל כסף, שעון ספרדי ישן ועוד כמה תכשיטים קטנים בעלי ערך מועט, רובם מתוצרת חוץ, מחוגה משובצת בנחושת, וחמישה או שישה צדפים מוזרים מאיי הודו המערבית. מאז תהיתי לא פעם למה סחב איתו את הצדפים האלה בחייו הנודדים, האשמים והנרדפים.
בינתיים לא מצאנו שום דבר בעל ערך חוץ מהכסף והתכשיטים, ואף אחד מהם לא היה מה שחיפשנו. מתחת היה מעיל סירה ישן, מולבן ממלח הים בכניסות לנמלים רבים. אמי הרימה אותו בקוצר רוח, ושם לפנינו שכבו הדברים האחרונים בתיבה: צרור עטוף בשעוונית, שנראה כמו ניירות, ושק בד שהשמיע, במגע, צלצול של זהב.
"אני אראה לנוכלים האלה שאני אישה ישרה," אמרה אמי. "אני אקח את מה שמגיע לי, ולא פרוטה יותר. תחזיק את השק של גברת קרוסלי." והיא התחילה לספור את סכום החוב של הקפטן, מהשק של המלח אל השק שהחזקתי.
זה היה עניין ארוך וקשה, כי המטבעות היו מכל הארצות ומכל הגדלים: דובלונים, ולואי־דורים, וגינאות, ומטבעות שמונה, ומי יודע מה עוד, כולם מעורבבים יחד באקראי. והגינאות היו מהנדירים ביותר, ורק בהן ידעה אמי לספור.
כשהיינו בערך באמצע, שמתי פתאום את ידי על זרועה, כי שמעתי באוויר הכפור והשקט קול שהעלה לי את הלב לגרון: טק־טק של המקל של העיוור על הדרך הקפואה. הוא התקרב והתקרב, בזמן שישבנו ועצרנו את הנשימה. אחר כך הכה בחדות על דלת הפונדק, ואז שמענו את הידית מסתובבת ואת הבריח מקרקש, כשהיצור האומלל ניסה להיכנס. ואז הייתה שתיקה ארוכה, גם בפנים וגם בחוץ. לבסוף ההקשה התחדשה, ולשמחתנו ולהכרת התודה שלנו, שאין מילים לתאר, דעכה לאט עד שלא נשמעה עוד.
"אמא," אמרתי, "קחי הכול ובואי נלך." כי הייתי בטוח שהדלת הנעולה בבריח בטח נראתה חשודה, ותביא עלינו את כל קן הצרעות. אבל כמה הודיתי על כך שנעלתי אותה, אף אחד לא יכול לדעת, אם לא פגש את העיוור הנורא ההוא.
אבל אמי, מפוחדת ככל שהייתה, לא הסכימה לקחת אפילו שבריר יותר ממה שהגיע לה, ובעקשנות לא הסכימה להסתפק בפחות. השעה עוד הייתה רחוקה משבע, אמרה. היא יודעת מה הזכויות שלה, והיא תקבל אותן. והיא עוד התווכחה איתי כשנשמעה שריקה קטנה ונמוכה, די רחוק על הגבעה. זה הספיק, ויותר מהספיק, לשנינו.
"אקח את מה שיש לי," אמרה, וקפצה על רגליה.
"ואני אקח את זה כדי לאזן את החשבון," אמרתי, והרמתי את צרור השעוונית.
ברגע הבא כבר גיששנו שנינו במורד המדרגות, והשארנו את הנר ליד התיבה הריקה. וברגע שאחריו פתחנו את הדלת והיינו בנסיגה מלאה. לא יצאנו רגע אחד מוקדם מדי. הערפל התפזר במהירות. הירח כבר זרח בבהירות על האדמה הגבוהה משני הצדדים, ורק בדיוק בתחתית העמק הקטן ומסביב לדלת הפונדק עוד היה תלוי מסך דק ושלם, כדי להסתיר את הצעדים הראשונים של הבריחה שלנו. הרבה לפני חצי הדרך לכפר, מעט מאוד אחרי תחתית הגבעה, היינו צריכים לצאת לאור הירח. וזה לא הכול, כי קול של כמה צעדים רצים כבר הגיע לאוזנינו, וכשהסתכלנו אחורה לכיוונם, אור שהתנדנד הלוך ושוב ועדיין התקדם מהר הראה שאחד מהבאים נושא פנס.
"יקירי," אמרה אמי פתאום, "קח את הכסף ותמשיך לרוץ. אני עומדת להתעלף."
זה בוודאי הסוף של שנינו, חשבתי. כמה קיללתי את הפחדנות של השכנים! כמה האשמתי את אמי המסכנה ביושר שלה ובחמדנות שלה, בפזיזות שלה קודם ובחולשה שלה עכשיו! למזלנו היינו בדיוק ליד הגשר הקטן, ועזרתי לה, מתנודדת כפי שהייתה, להגיע לשפת הגדה, ושם, בהחלט, היא נאנחה ונפלה על הכתף שלי. אני לא יודע איך מצאתי בכלל כוח לעשות את זה, ואני חושש שזה נעשה בגסות, אבל הצלחתי לגרור אותה במורד הגדה וקצת מתחת לקשת. יותר מזה לא יכולתי להזיז אותה, כי הגשר היה נמוך מדי בשביל שאוכל לעשות יותר מאשר לזחול מתחתיו. אז שם היינו צריכים להישאר, אמי חשופה כמעט לגמרי, ושנינו בטווח שמיעה מהפונדק.