הסקרנות שלי, במובן מסוים, הייתה חזקה מהפחד, כי לא יכולתי להישאר במקומי. זחלתי בחזרה אל הגדה, ומשם, כשראשי מוסתר מאחורי שיח רותם, יכולתי לצפות על הדרך שמול הדלת שלנו. בקושי התמקמתי, והאויבים שלי התחילו להגיע, שבעה או שמונה, רצים בכל הכוח, רגליהם מכות בדרך בלי קצב אחיד, והאיש עם הפנס כמה צעדים לפניהם. שלושה אנשים רצו יחד, יד ביד, וזיהיתי, אפילו מבעד לערפל, שהאיש האמצעי בשלישייה הזאת הוא הקבצן העיוור. ברגע הבא קולו הראה לי שצדקתי.
"תשברו את הדלת!" צעק.
"כן, כן, אדוני!" ענו שניים או שלושה. והם הסתערו על "האדמירל בנבו", נושא הפנס אחריהם. ואז ראיתי אותם עוצרים, ושמעתי דברים שנאמרו בקול נמוך יותר, כאילו הופתעו למצוא את הדלת פתוחה. אבל העצירה הייתה קצרה, כי העיוור שוב נתן את פקודותיו. קולו נשמע רם וגבוה יותר, כאילו בער בו להט וזעם.
"פנימה, פנימה, פנימה!" צעק, וקילל אותם על העיכוב.
ארבעה או חמישה מהם צייתו מיד, ושניים נשארו בדרך עם הקבצן האיום. הייתה הפסקה, ואחר כך צעקת הפתעה, ואחר כך קול צעק מהבית: "ביל מת."
אבל העיוור שוב קילל אותם על העיכוב.
"שכמה מכם, בטלנים משתמטים, יחפשו עליו, ושהשאר יעלו למעלה ויביאו את התיבה," צעק.
שמעתי את רגליהם מקרקשות במעלה המדרגות הישנות שלנו, כך שהבית בטח רעד מזה. מיד אחר כך עלו קולות תדהמה חדשים. החלון של חדר הקפטן נפתח בטריקה ובצלצול של זכוכית שבורה, ואיש אחד נשען החוצה אל אור הירח, ראש וכתפיים, ופנה אל הקבצן העיוור שבדרך מתחתיו.
"פיו," צעק, "מישהו הקדים אותנו. מישהו הפך את התיבה מלמעלה עד למטה."
"זה שם?" שאג פיו.
"הכסף שם."
העיוור קילל את הכסף.
"אני מתכוון לכתב היד של פלינט," צעק.
"אנחנו לא רואים אותו פה בשום מקום," השיב האיש.
"היי, אתם שם למטה, זה על ביל?" צעק העיוור שוב.
על זה בחור אחר, כנראה מי שנשאר למטה לחפש על גופת הקפטן, בא אל דלת הפונדק. "כבר חיפשו על ביל," אמר, "לא נשאר כלום."
"אלה האנשים של הפונדק, זה הילד ההוא. הלוואי שהייתי מעוור אותו!" צעק העיוור, פיו. "הם היו פה ממש עכשיו, הדלת הייתה נעולה בבריח כשניסיתי אותה. תתפזרו, חבר'ה, ותמצאו אותם."
"בטח, הם השאירו פה את הנר שלהם," אמר הבחור מהחלון.
"תתפזרו ותמצאו אותם! תהפכו את הבית!" חזר פיו, והכה במקל שלו על הדרך.
אחר כך הייתה מהומה גדולה בכל הפונדק הישן שלנו, רגליים כבדות רקעו הלוך ושוב, רהיטים הופלו, דלתות נבעטו, עד שאפילו הסלעים הדהדו. והאנשים יצאו שוב, אחד אחרי השני, אל הדרך, והכריזו שאין אותנו בשום מקום. ובדיוק אז נשמעה שוב בבירור בלילה אותה שריקה שהבהילה את אמי ואותי ליד הכסף של הקפטן המת, אבל הפעם פעמיים. חשבתי שזו החצוצרה של העיוור, כביכול, שקוראת לצוות שלו להסתער. אבל עכשיו הבנתי שזה אות מצלע הגבעה שלכיוון הכפר, ולפי ההשפעה שלו על שודדי הים, אות שמזהיר אותם מפני סכנה מתקרבת.
"הנה דירק שוב," אמר אחד. "פעמיים! נצטרך לזוז, חבר'ה."
"לזוז, משתמט שכמוך!" צעק פיו. "דירק היה טיפש ופחדן מההתחלה, אל תשימו לב אליו. הם בטח קרובים. הם לא יכולים להיות רחוק. זה כמעט בידיים שלכם. תתפזרו ותחפשו אותם, כלבים! אוי, רעמים וברקים," צעק, "אילו היו לי עיניים!"
נראה שהפנייה הזאת השפיעה קצת, כי שניים מהבחורים התחילו לחפש פה ושם בין הגרוטאות, אבל בחצי לב, כך חשבתי, ובחצי עין על הסכנה שלהם כל הזמן, בעוד שהשאר עמדו בדרך בלי להחליט.
"אלפים כמעט בידיים שלכם, טיפשים, ואתם מהססים! הייתם עשירים כמו מלכים אילו הייתם מוצאים את זה, ואתם יודעים שזה פה, ואתם עומדים שם ומשתמטים. אף אחד מכם לא העז לעמוד מול ביל, ואני עשיתי את זה, עיוור! ואני אפסיד את ההזדמנות שלי בגללכם! אני אהיה קבצן עלוב וזוחל, שמשנורר רום, כשיכולתי להתגלגל בכרכרה! אילו היה לכם האומץ של תולעת בתוך ביסקוויט, עוד הייתם תופסים אותם."
"לעזאזל, פיו, יש לנו את הדובלונים!" רטן אחד.
"יכול להיות שהם החביאו את הדבר הארור," אמר אחר. "קח את מטבעות הג'ורג', פיו, ואל תעמוד פה ותצווח."
לצווח, זאת הייתה המילה הנכונה. הכעס של פיו עלה כל כך גבוה בגלל ההתנגדויות האלה, עד שלבסוף, כשהזעם השתלט עליו לגמרי, הכה בהם ימינה ושמאלה בעיוורונו, והמקל שלו נחת בכבדות על יותר מאחד.
אלה, מצדם, קיללו בחזרה את הנבל העיוור, איימו עליו במילים נוראות, וניסו לשווא לתפוס את המקל ולחלץ אותו מאחיזתו.
המריבה הזאת הייתה ההצלה שלנו. כי בזמן שעוד השתוללה, נשמע קול אחר מראש הגבעה שבצד הכפר: רקיעת סוסים דוהרים. כמעט באותו זמן נשמעה ירייה של אקדח, הבזק ונפץ, מצד הגדר החיה. וזה היה בבירור אות הסכנה האחרון, כי שודדי הים פנו מיד וברחו, והתפזרו לכל הכיוונים, אחד לכיוון הים לאורך המפרץ, אחד באלכסון על הגבעה, וכן הלאה, כך שתוך חצי דקה לא נשאר מהם זכר חוץ מפיו. אותו הם נטשו, אם מבהלה גמורה ואם כנקמה על המילים הרעות והמכות שלו, אני לא יודע. אבל שם הוא נשאר מאחור, מקיש הלוך ושוב בדרך בטירוף, מגשש וקורא לחבריו. לבסוף פנה לכיוון הלא נכון ורץ כמה צעדים על פניי, לכיוון הכפר, וצעק: "ג'וני, הכלב השחור, דירק," ושמות אחרים, "לא תעזבו את פיו הזקן, חבר'ה, לא את פיו הזקן!"
בדיוק אז רעש הסוסים עבר את ראש הגבעה, וארבעה או חמישה רוכבים נראו באור הירח ושעטו בדהרה מלאה במורד המדרון.
אז הבין פיו את הטעות שלו, הסתובב בצרחה, ורץ ישר אל התעלה, ונפל לתוכה. אבל תוך שנייה כבר עמד שוב על רגליו ועשה עוד זינוק, עכשיו מבולבל לגמרי, ישר מתחת לסוס הקרוב ביותר מבין הבאים.
הרוכב ניסה להציל אותו, אבל לשווא. פיו נפל בצעקה שהדהדה גבוה אל הלילה, וארבע הפרסות דרסו אותו ועברו הלאה. הוא נפל על צדו, ואז קרס בעדינות על פניו, ולא זז עוד.
קפצתי על רגליי וקראתי לרוכבים. הם עצרו בכל מקרה, מזועזעים מהתאונה, ועד מהרה ראיתי מי הם. אחד, שרכב מאחור, היה הנער שיצא מהכפר אל ד"ר ליבסי. השאר היו פקידי מכס, שפגש בדרך, והיה לו השכל לחזור איתם מיד. ידיעה כלשהי על ספינת המפרש ב"מערת קיט" הגיעה אל המפקח דנס, והוציאה אותו באותו לילה לכיווננו. ולנסיבה הזאת אמי ואני חייבים את הצלתנו מהמוות.
פיו היה מת, מת לגמרי. ואשר לאמי, כשנשאנו אותה לכפר, קצת מים קרים ומלחי הרחה החזירו אותה מהר להכרה, והאימה לא הזיקה לה, אף על פי שהיא המשיכה להצטער על יתרת הכסף. בינתיים המפקח רכב הלאה, הכי מהר שיכול, אל "מערת קיט". אבל אנשיו נאלצו לרדת מהסוסים ולגשש במורד הערוץ, מובילים, ולפעמים תומכים, בסוסים שלהם, ובפחד מתמיד ממארבים. אז לא היה פלא גדול שכשהגיעו למטה למערה, ספינת המפרש כבר הייתה בדרכה, אף על פי שעדיין קרוב לחוף. הוא קרא אליה. קול ענה ואמר לו להתרחק מאור הירח, אחרת יקבל קצת עופרת בגוף, ובאותו זמן כדור שרק קרוב לזרועו. זמן קצר אחר כך הספינה עקפה את הכף ונעלמה. מר דנס עמד שם, כמו שאמר, "כמו דג מחוץ למים", וכל מה שיכול היה לעשות היה לשלוח איש אל ב— כדי להזהיר את ספינת המשמר. "וזה," אמר, "שווה בערך כמו כלום. הם הסתלקו נקי, וזהו. רק," הוסיף, "אני שמח שדרכתי למר פיו על היבלות." כי בשלב הזה כבר שמע את הסיפור שלי.
חזרתי איתו ל"אדמירל בנבו", ואתם לא יכולים לדמיין בית במצב הרוס כזה. אפילו השעון הופל על ידי הבחורים האלה, בציד הזועם שלהם אחרי אמי ואחריי. ואף על פי ששום דבר לא נלקח באמת מלבד שק הכסף של הקפטן וקצת כסף מהקופה, ראיתי מיד שאנחנו הרוסים. מר דנס לא הבין כלום מהמראה.
"הם לקחו את הכסף, אתה אומר? אז, הוקינס, מה בשם כל הקדושים הם חיפשו? עוד כסף, אני מניח?"
"לא, אדוני. לא כסף, אני חושב," השבתי. "האמת, אדוני, אני מאמין שהדבר נמצא בכיס החזה שלי. ולומר לך את האמת, הייתי רוצה לשים אותו במקום בטוח."
"בוודאי, ילד. צודק לגמרי," אמר. "אני אקח אותו, אם תרצה."
"חשבתי שאולי ד"ר ליבסי..." התחלתי.
"צודק לגמרי," קטע אותי בעליזות רבה, "צודק לגמרי. ג'נטלמן ושופט. ועכשיו, כשאני חושב על זה, אני יכול בעצם לרכב לשם בעצמי ולדווח לו או לאדון טרלוני. מר פיו מת, בסופו של דבר. לא שאני מצטער על זה, אבל הוא מת, אתה מבין, ואנשים יטילו את זה על קצין המכס של הוד מלכותו, אם רק יוכלו. עכשיו, אני אגיד לך, הוקינס, אם תרצה, אקח אותך איתי."
הודיתי לו מכל הלב על ההצעה, והלכנו בחזרה לכפר, שם היו הסוסים. עד שסיפרתי לאמא מה בכוונתי לעשות, כולם כבר ישבו באוכפים.
"דוגר," אמר מר דנס, "יש לך סוס טוב. קח את הנער הזה מאחוריך."
ברגע שעליתי, אוחז בחגורה של דוגר, המפקח נתן את האות, והחבורה יצאה בטרוט מקפץ בדרך אל ביתו של ד"ר ליבסי.