רכבנו במהירות כל הדרך, עד שעצרנו מול הדלת של ד"ר ליבסי. כל חזית הבית הייתה חשוכה.
מר דנס אמר לי לקפוץ למטה ולדפוק, ודוגר נתן לי משוורת לרדת בעזרתה. המשרתת פתחה את הדלת כמעט מיד.
"ד"ר ליבסי בבית?" שאלתי.
לא, אמרה. הוא חזר הביתה אחר הצהריים, אבל עלה לאחוזה לסעוד ולבלות את הערב עם האדון טרלוני.
"אז לשם אנחנו הולכים, חבר'ה," אמר מר דנס.
הפעם, מכיוון שהמרחק היה קצר, לא עליתי על הסוס, אלא רצתי כשאני אוחז ברצועת המשוורת של דוגר עד שערי בית השומר, ובמעלה השדרה הארוכה, חסרת העלים והמוארת בירח, עד המקום שבו השורה הלבנה של בנייני האחוזה השקיפה משני הצדדים על גנים עתיקים וגדולים. כאן מר דנס ירד מהסוס, לקח אותי איתו, והוכנס לבית אחרי מילה אחת.
המשרת הוביל אותנו לאורך מסדרון מכוסה מחצלות, ובסופו הכניס אותנו לספרייה גדולה, כולה מרופדת בארונות ספרים ופסלי ראשים מעליהם, שבה ישבו האדון טרלוני וד"ר ליבסי, מקטרת ביד, משני צדי אש בוהקת.
מעולם לא ראיתי את האדון טרלוני כל כך מקרוב. הוא היה איש גבוה, יותר ממטר ושמונים, ורחב בהתאם, והיו לו פנים גלויות וגסות, מחוספסות, אדומות ומקומטות מהמסעות הארוכים שלו. הגבות שלו היו שחורות מאוד וזזו בקלות, וזה נתן לו מראה של אדם בעל מזג, לא רע, הייתם אומרים, אבל מהיר וסוער.
"היכנס, מר דנס," אמר, בהדר רב ובהתנשאות.
"ערב טוב, דנס," אמר הרופא בהנהון. "וערב טוב גם לך, ידידי ג'ים. איזו רוח טובה מביאה אותך לכאן?"
המפקח עמד זקוף ונוקשה וסיפר את הסיפור שלו כמו שיעור. והייתם צריכים לראות איך שני האדונים רכנו קדימה והסתכלו זה על זה, ושכחו לעשן מרוב הפתעה ועניין. כששמעו איך אמי חזרה לפונדק, ד"ר ליבסי ממש טפח על ירכו, והאדון טרלוני צעק "בראבו!" ושבר את המקטרת הארוכה שלו על סורג האח. הרבה לפני שהסיפור הסתיים, מר טרלוני (זה, אתם זוכרים, היה שמו של האדון) קם ממקומו והתחיל לצעוד בחדר בצעדים גדולים, והרופא, כאילו כדי לשמוע טוב יותר, הוריד את הפאה המפודרת שלו וישב שם, ונראה מוזר מאוד עם הראש השחור, הקצוץ שלו.
לבסוף מר דנס סיים את הסיפור.
"מר דנס," אמר האדון טרלוני, "אתה בחור אציל מאוד. ואשר לכך שדרסת את הנבל השחור והמתועב ההוא, אני רואה בזה מעשה טוב, אדוני, כמו לדרוך על מקק. הנער הזה, הוקינס, הוא בחור מצוין, אני רואה. הוקינס, תצלצל בפעמון ההוא? מר דנס חייב לקבל משהו לשתות."
"אז, ג'ים," אמר הרופא, "יש לך את הדבר שהם חיפשו, כן?"
"הנה הוא, אדוני," אמרתי, ונתתי לו את צרור השעוונית.
הרופא הסתכל עליו מכל הצדדים, כאילו האצבעות שלו מגרדות לפתוח אותו. אבל במקום לעשות את זה, הכניס אותו בשקט לכיס המעיל שלו.
"טרלוני," אמר, "כשדנס יגמור לשתות, הוא כמובן חייב ללכת לשירות הוד מלכותו. אבל אני מתכוון להשאיר את ג'ים הוקינס פה, לישון אצלי. וברשותך, אני מציע שנביא את הפשטידה הקרה וניתן לו לאכול."
"כרצונך, ליבסי," אמר האדון טרלוני. "הוקינס הרוויח יותר מפשטידה קרה."
אז הביאו פשטידת יונים גדולה ושמו אותה על שולחן צדדי, ואכלתי ארוחת ערב דשנה, כי הייתי רעב כמו נץ, בזמן שמר דנס קיבל עוד מחמאות, ולבסוף שוחרר.
"ועכשיו, טרלוני," אמר הרופא.
"ועכשיו, ליבסי," אמר האדון טרלוני באותה נשימה.
"אחד אחד, אחד אחד," צחק ד"ר ליבסי. "שמעת על פלינט הזה, אני מניח?"
"שמעתי עליו!" צעק האדון טרלוני. "שמעתי עליו, אתה אומר! הוא היה שודד הים הצמא לדם ביותר שהפליג אי פעם. שחור הזקן היה ילד לעומת פלינט. הספרדים פחדו ממנו פחד כל כך עצום, שאני אומר לך, אדוני, לפעמים הייתי גאה שהוא אנגלי. ראיתי את המפרשים העליונים שלו בעיניים האלה, מול טרינידד, ובן הפחדנים של חבית הרום שהפלגתי איתו חזר, חזר, אדוני, לפורט אוף ספיין."
"נו, גם אני שמעתי עליו, באנגליה," אמר הרופא. "אבל העניין הוא: היה לו כסף?"
"כסף!" צעק האדון טרלוני. "שמעת את הסיפור? מה הנבלים האלה רצו אם לא כסף? מה אכפת להם חוץ מכסף? בשביל מה היו מסכנים את הגוויות הנוכלות שלהם אם לא בשביל כסף?"
"את זה נדע בקרוב," השיב הרופא. "אבל אתה כל כך חם מזג ומלא קריאות, שאני לא מצליח להכניס מילה. מה שאני רוצה לדעת הוא זה: נניח שיש לי כאן בכיס איזה רמז למקום שבו פלינט קבר את האוצר שלו, האם האוצר הזה יסתכם בהרבה?"
"יסתכם, אדוני!" צעק האדון טרלוני. "הוא יסתכם בזה: אם יש לנו הרמז שאתה מדבר עליו, אני מצייד ספינה ברציף של בריסטול, ולוקח אותך ואת הוקינס כאן איתי, ואשיג את האוצר הזה גם אם אחפש שנה."
"טוב מאוד," אמר הרופא. "עכשיו, אם ג'ים מסכים, נפתח את הצרור." והוא הניח אותו לפניו על השולחן.
הצרור היה תפור, והרופא נאלץ להוציא את נרתיק המכשירים שלו ולחתוך את התפרים במספריים הרפואיים שלו. היו בו שני דברים: ספר ונייר חתום.
"קודם כול ננסה את הספר," העיר הרופא.
האדון טרלוני ואני הצצנו שנינו מעבר לכתפו כשפתח אותו, כי ד"ר ליבסי רמז לי באדיבות לבוא מהשולחן הצדדי, שבו אכלתי, וליהנות מהחיפוש. בעמוד הראשון היו רק כמה שרבוטים, כמו שאדם עם עט ביד עושה מבטלה או לשם תרגול. אחד היה כמו הקעקוע, "האהובה של בילי בונס". אחר כך היה "מר ו. בונס, קצין", "אין יותר רום", "מול פאלם קי הוא קיבל אתזה", ועוד כמה קטעים, רובם מילים בודדות ולא מובנות. לא יכולתי שלא לתהות מי זה ש"קיבל אתזה", ומה זה ה"אתזה" שקיבל. סכין בגב, כנראה.
"אין פה הרבה הדרכה," אמר ד"ר ליבסי, והמשיך הלאה.
עשרה או שנים עשר העמודים הבאים היו מלאים בסדרה מוזרה של רישומים. בקצה אחד של השורה היה תאריך, ובקצה השני סכום כסף, כמו בספרי חשבונות רגילים, אבל במקום כתב מסביר, רק מספר משתנה של איקסים בין השניים. ב־12 ביוני 1745, למשל, סכום של שבעים לירות הגיע בבירור למישהו, ולא היה דבר מלבד שישה איקסים להסביר את הסיבה. בכמה מקרים, אמנם, נוסף שם של מקום, כמו "מולל קרקאס", או רק רישום של קו רוחב וקו אורך, כמו "62° 17′ 20″, 19° 2′ 40″".
הרישום נמשך כמעט עשרים שנה, והסכומים של הרישומים הנפרדים גדלו עם הזמן. ובסוף חושב סך הכול גדול, אחרי חמישה או שישה חיבורים שגויים, ונוספו המילים: "בונס, הערמה שלו".
"אני לא מבין בזה ראש וזנב," אמר ד"ר ליבסי.
"העניין ברור כמו אור יום," צעק האדון טרלוני. "זה ספר החשבונות של הכלב שחור הלב. האיקסים האלה מסמנים את השמות של ספינות או עיירות שהם הטביעו או בזזו. הסכומים הם החלק של הנבל, ובמקום שבו חשש מאי בהירות, אתה רואה, הוסיף משהו ברור יותר. 'מולל קרקאס', הנה, אתה רואה, כאן עלו על איזו ספינה אומללה מול החוף ההוא. אלוהים ירחם על הנשמות המסכנות שהיו עליה, הן כבר מזמן אלמוגים."
"נכון!" אמר הרופא. "תראה מה זה להיות נוסע. נכון! והסכומים גדלים, אתה רואה, ככל שעלה בדרגה."
לא היה בכרך הרבה יותר, מלבד כמה כיווני מקומות שנרשמו בדפים הריקים לקראת הסוף, וטבלה להמרת מטבעות צרפתיים, אנגליים וספרדיים לערך משותף.
"איש חסכן!" צעק הרופא. "הוא לא היה מאלה שמרמים אותם."
"ועכשיו," אמר האדון טרלוני, "לשני."
הנייר נחתם בכמה מקומות באצבעון במקום חותם, אולי אותו אצבעון בדיוק שמצאתי בכיס של הקפטן. הרופא פתח את החותמות בזהירות רבה, ונפלה מתוכו מפה של אי, עם קווי רוחב ואורך, מדידות עומק, שמות של גבעות ומפרצים ושלוחות ים, וכל פרט שיהיה נחוץ כדי להביא ספינה למעגן בטוח לחופיו. האי היה בערך חמישה עשר קילומטרים אורכו ושמונה רוחבו, וצורתו, אפשר לומר, כמו דרקון שמן עומד, והיו בו שני נמלים טובים, מוגנים מכל הצדדים ביבשה, וגבעה בחלק המרכזי שסומנה "המשקפת". היו כמה תוספות מתאריך מאוחר יותר, אבל מעל לכול, שלושה איקסים בדיו אדומה, שניים בחלק הצפוני של האי, אחד בדרום־מערב. וליד האחרון, באותה דיו אדומה, בכתב יד קטן ומסודר, שונה מאוד מהאותיות המתנודדות של הקפטן, המילים האלה: "רוב האוצר כאן."
מעבר לדף, אותו כתב יד רשם את המידע הנוסף הזה:
עץ גבוה, כתף המשקפת, בכיוון נקודה אחת צפונית לצפון־צפון־מזרח.
אי השלד, מזרח־דרום־מזרח ועוד רבע מזרחה.
שלושה מטרים.
מטילי הכסף במחבוא הצפוני. אפשר למצוא אותם לפי כיוון הגבעונת המזרחית, כשמונה עשר מטרים דרומה מהצוק השחור שיש עליו פרצוף.
את הנשק קל למצוא, בגבעת החול, בקצה הצפוני של כף המפרץ הצפוני, בכיוון מזרח ועוד רבע צפונה.
ג'. פ.
זה היה הכול. אבל קצר ככל שהיה, ובלתי מובן בשבילי, זה מילא את האדון טרלוני ואת ד"ר ליבסי בשמחה.
"ליבסי," אמר האדון טרלוני, "אתה תעזוב מיד את המרפאה העלובה הזאת. מחר אני יוצא לבריסטול. בעוד שלושה שבועות, שלושה שבועות! שבועיים! עשרה ימים! תהיה לנו הספינה הכי טובה, אדוני, והצוות הכי מובחר באנגליה. הוקינס יבוא כנער סיפון. אתה תהיה נער סיפון מפורסם, הוקינס. אתה, ליבסי, רופא הספינה. אני האדמירל. ניקח את רדרות', את ג'ויס ואת האנטר. יהיו לנו רוחות טובות, הפלגה מהירה, ולא הקושי הקטן ביותר למצוא את המקום, וכסף לאכול, להתגלגל בו, ולפזר על ימין ועל שמאל לעולם ועד."
"טרלוני," אמר הרופא, "אני אבוא איתך. ואני ערב לזה שגם ג'ים יבוא, ויעשה כבוד למפעל. יש רק אדם אחד שאני מפחד ממנו."
"ומי זה?" צעק האדון טרלוני. "תן שם לכלב, אדוני!"
"אתה," השיב הרופא, "כי אתה לא יכול לשמור על הלשון שלך. אנחנו לא היחידים שיודעים על הנייר הזה. הבחורים האלה שתקפו את הפונדק הלילה, להבים נועזים ונואשים, בוודאי, והשאר שנשארו על ספינת המפרש, ועוד, אני מעז לומר, לא רחוק מכאן, כולם, בכל מצב, נחושים להשיג את הכסף הזה. אף אחד מאיתנו לא יכול ללכת לבד עד שנצא לים. ג'ים ואני נישאר יחד בינתיים. אתה תיקח את ג'ויס ואת האנטר כשתרכב לבריסטול, ומההתחלה ועד הסוף, אף אחד מאיתנו לא יכול להוציא מילה על מה שמצאנו."
"ליבסי," השיב האדון טרלוני, "אתה תמיד צודק. אני אהיה שקט כמו קבר."