עבר יותר זמן ממה שהאדון טרלוני דמיין עד שהיינו מוכנים להפליג, ואף אחת מהתוכניות הראשונות שלנו, אפילו לא זו של ד"ר ליבסי, להחזיק אותי לידו, לא בוצעה כמו שהתכוונו. הרופא נאלץ לנסוע ללונדון כדי למצוא רופא שיחליף אותו במרפאה. האדון טרלוני עבד קשה בבריסטול. ואני המשכתי לגור באחוזה, בהשגחתו של רדרות' הזקן, שומר הציד, כמעט אסיר, אבל מלא חלומות ים וציפיות מקסימות לאיים מוזרים ולהרפתקאות. שעות שלמות הרהרתי במפה, שאת כל פרטיה זכרתי היטב. כשישבתי ליד האש בחדר של מנהלת משק הבית, התקרבתי אל האי ההוא בדמיוני מכל כיוון אפשרי. חקרתי כל דונם על פניו. טיפסתי אלף פעמים על הגבעה הגבוהה ההיא שקוראים לה המשקפת, ומהפסגה נהניתי מנופים נפלאים ומשתנים. לפעמים האי היה מלא פראים, שנלחמנו בהם, לפעמים מלא חיות מסוכנות שצדו אותנו. אבל בכל הדמיונות שלי, שום דבר לא עלה בדעתי מוזר וטרגי כמו ההרפתקאות שלנו באמת.
כך עברו השבועות, עד שיום יפה אחד הגיע מכתב, ממוען לד"ר ליבסי, עם התוספת הזאת: "במקרה שאינו נמצא, ייפתח על ידי טום רדרות' או הוקינס הצעיר." בציות להוראה הזאת מצאנו, או ליתר דיוק אני מצאתי, כי שומר הציד היה גרוע בקריאה של כל דבר חוץ מאותיות דפוס, את הבשורות החשובות האלה:
פונדק "העוגן הישן", בריסטול, 1 במרץ, 17—.
ליבסי היקר, מאחר שאיני יודע אם אתה באחוזה או עדיין בלונדון, אני שולח את המכתב הזה בשני עותקים לשני המקומות.
הספינה נקנתה וצוידה. היא עוגנת, מוכנה להפליג. מעולם לא דמיינת מפרשית מתוקה יותר. ילד יכול להשיט אותה. מאתיים טון. שמה: היספניולה.
השגתי אותה דרך ידידי הוותיק, בלנדלי, שהוכיח את עצמו לאורך כל הדרך כבחור מצוין שלא ייאמן. הבחור הנפלא ממש עבד כמו עבד למעני, וכך, אני יכול לומר, עשו כולם בבריסטול, ברגע שהריחו לאיזה נמל אנחנו מפליגים. לאוצר, אני מתכוון.
"רדרות'," אמרתי, וקטעתי את המכתב, "ד"ר ליבסי לא יאהב את זה. האדון טרלוני דיבר בכל זאת."
"נו, ולמי יש יותר זכות?" נהם שומר הציד. "יפה מאוד יהיה אם האדון לא ידבר בשביל ד"ר ליבסי, אני חושב."
על זה ויתרתי על כל ניסיון להעיר הערות, והמשכתי לקרוא:
בלנדלי בעצמו מצא את ההיספניולה, ובניהול נפלא השיג אותה בפרוטות. יש סוג של אנשים בבריסטול שיש להם דעה קדומה מפלצתית נגד בלנדלי. הם מרחיקים לכת ומצהירים שהיצור הישר הזה יעשה כל דבר בשביל כסף, שההיספניולה הייתה שלו, ושהוא מכר לי אותה ביוקר מגוחך. אלה השמצות שקופות לגמרי. אף אחד מהם, עם זאת, לא מעז להכחיש את מעלותיה של הספינה.
עד כאן לא הייתה שום תקלה. הפועלים, אמנם, מתקיני החבלים וכל השאר, היו איטיים באופן מרגיז ביותר. אבל הזמן ריפא את זה. הצוות הוא שהטריד אותי.
רציתי עשרים איש עגול, למקרה של ילידים, שודדי ים או הצרפתים המתועבים, והיו לי צרות של השטן בעצמו למצוא אפילו חצי תריסר, עד שמכת מזל מופלאה ביותר הביאה לי בדיוק את האיש שהייתי צריך.
עמדתי על הרציף, כשבמקרה גמור נכנסתי איתו לשיחה. גיליתי שהוא מלח ותיק, מחזיק מבשקה, מכיר את כל יורדי הים בבריסטול, איבד את בריאותו ביבשה, ורוצה משרה טובה כטבח כדי לצאת שוב לים. הוא צלע לשם באותו בוקר, אמר, כדי להריח קצת מלח.
התרגשתי באופן מפלצתי, כך היית מתרגש גם אתה, ומתוך רחמים טהורים, שכרתי אותו במקום להיות טבח הספינה. לונג ג'ון סילבר קוראים לו, והוא איבד רגל. אבל בזה ראיתי המלצה, מאחר שאיבד אותה בשירות מולדתו, תחת הוק בן האלמוות. אין לו פנסיה, ליבסי. תאר לעצמך את התקופה המתועבת שבה אנחנו חיים!
ובכן, אדוני, חשבתי שמצאתי רק טבח, אבל גיליתי צוות שלם. סילבר ואני אספנו יחד, בתוך כמה ימים, חבורה של זאבי הים הכי קשוחים שאפשר לדמיין. לא יפים למראה, אבל בחורים, לפי פניהם, בעלי רוח שאין להכניע. אני מצהיר שהיינו יכולים להילחם בפריגטה.
לונג ג'ון אפילו נפטר משניים מתוך השישה או השבעה ששכרתי קודם. הוא הראה לי ברגע אחד שהם בדיוק הסוג של סמרטוטי מים מתוקים, שצריך לפחד מהם בהרפתקה חשובה.
אני בבריאות ובמצב רוח מפוארים ביותר, אוכל כמו שור, ישן כמו עץ, ובכל זאת לא אהנה מרגע אחד עד שאשמע את המלחים הוותיקים שלי רוקעים מסביב לכננת. אל הים, הו! לעזאזל האוצר! תהילת הים היא שסובבה לי את הראש. אז עכשיו, ליבסי, בוא מהר. אל תפסיד שעה, אם אתה מכבד אותי.
שהוקינס הצעיר ילך מיד לראות את אמו, עם רדרות' כשומר. ואחר כך שניהם יבואו במהירות מלאה לבריסטול.
ג'ון טרלוני
נ"ב: לא סיפרתי לך שבלנדלי, שאגב ישלח ספינה אחרינו אם לא נחזור עד סוף אוגוסט, מצא בחור נפלא לתפקיד רב החובל. איש נוקשה, ועל זה אני מצטער, אבל מכל הבחינות האחרות אוצר. לונג ג'ון סילבר חשף קצין ראשון מוכשר מאוד, איש בשם ארו. יש לי רב מלחים שמשרוקית בידו, ליבסי. אז הדברים יתנהלו כמו בספינת מלחמה על סיפון הספינה הטובה היספניולה.
שכחתי לספר לך שסילבר הוא איש אמיד. אני יודע מידיעה אישית שיש לו חשבון בנק, שמעולם לא היה ביתרת חובה. הוא משאיר את אשתו לנהל את הפונדק. ושני רווקים זקנים כמוך וכמוני יכולים להרשות לעצמם לנחש שהאישה, לא פחות מהבריאות, היא ששולחת אותו בחזרה לנדודים.
ג'. ט.
נ"ב נוסף: הוקינס יכול להישאר לילה אחד אצל אמו.
ג'. ט.
אתם יכולים לדמיין לאיזו התרגשות הביא אותי המכתב הזה. יצאתי כמעט מדעתי משמחה. ואם אי פעם בזתי לאדם, זה היה לטום רדרות' הזקן, שלא יכול היה לעשות שום דבר מלבד לרטון ולקונן. כל אחד משומרי הציד הזוטרים היה מתחלף איתו בשמחה. אבל זה לא היה רצונו של האדון טרלוני, ורצונו של האדון היה כמו חוק בין כולם. אף אחד מלבד רדרות' הזקן לא היה מעז אפילו לרטון.
למחרת בבוקר הוא ואני יצאנו ברגל ל"אדמירל בנבו", ושם מצאתי את אמי בבריאות טובה ובמצב רוח טוב. הקפטן, שהיה כל כך הרבה זמן גורם לכל כך הרבה אי נוחות, הלך למקום שבו הרשעים חדלים להטריד. האדון טרלוני תיקן הכול, צבע מחדש את חדרי האירוח ואת השלט, והוסיף כמה רהיטים, ומעל לכול כורסה יפה לאמא בבר. הוא גם מצא לה נער כשוליה, כדי שלא יחסר לה עזרה כשאהיה רחוק.
רק כשראיתי את הנער הזה הבנתי, בפעם הראשונה, את המצב שלי. עד הרגע ההוא חשבתי על ההרפתקאות שלפניי, ובכלל לא על הבית שאני עוזב. ועכשיו, למראה הזר המגושם הזה, שיישאר פה במקומי ליד אמי, היה לי התקף הבכי הראשון. אני חושש שמררתי לנער ההוא את החיים, כי מכיוון שהיה חדש בעבודה, היו לי מאה הזדמנויות לתקן אותו ולהשפיל אותו, ולא התמהמהתי לנצל אותן.
הלילה עבר, וביום שאחרי, אחרי ארוחת הצהריים, רדרות' ואני היינו שוב ברגל ובדרך. נפרדתי מאמא ומהמפרץ שבו גרתי מאז שנולדתי, ומ"האדמירל בנבו" הישן והיקר, שמאז שנצבע מחדש כבר לא היה כל כך יקר. אחת המחשבות האחרונות שלי הייתה על הקפטן, שכל כך הרבה פעמים צעד לאורך החוף עם הכובע המשולש שלו, הלחי המצולקת ומשקפת הנחושת הישנה שלו. ברגע הבא פנינו בעיקול, והבית שלי נעלם מעיניי.
מרכבת הדואר אספה אותנו לקראת רדת החשכה ליד "המלך ג'ורג'" שבערבה. הייתי דחוק בין רדרות' לבין אדון זקן ושמן, ולמרות התנועה המהירה ואוויר הלילה הקר, בטח נמנמתי הרבה כבר מההתחלה, ואחר כך ישנתי כמו בול עץ, במעלה גבעות ובמורד עמקים, תחנה אחרי תחנה. כי כשהעירו אותי לבסוף, זה היה באגרוף בצלעות, ופקחתי את העיניים וגיליתי שאנחנו עומדים מול בניין גדול ברחוב של עיר, ושהיום כבר עלה מזמן.
"איפה אנחנו?" שאלתי.
"בריסטול," אמר טום. "רד."
מר טרלוני התאכסן בפונדק הרחק למטה ליד הרציפים, כדי לפקח על העבודה על המפרשית. לשם היינו צריכים ללכת עכשיו, והדרך שלנו, לשמחתי הגדולה, עברה לאורך המזחים וליד המון עצום של ספינות מכל הגדלים, מכל סוגי החיבול ומכל העמים. באחת, מלחים שרו בזמן העבודה. באחרת היו אנשים למעלה בתרנים, גבוה מעל ראשי, תלויים על חוטים שנראו לא עבים יותר מחוטי עכביש. אף על פי שגרתי ליד החוף כל חיי, נדמה היה לי שמעולם לא הייתי קרוב לים עד אז. הריח של הזפת והמלח היה משהו חדש. ראיתי פסלי חרטום נפלאים ביותר, שכולם היו הרחק מעבר לאוקיינוס. ראיתי, חוץ מזה, הרבה מלחים זקנים, עם עגילים באוזניים, ופאות מסולסלות בתלתלים, וצמות מרוחות בזפת, וההליכה הימית המתנדנדת והמגושמת שלהם. ואילו ראיתי אותו מספר של מלכים או ארכיבישופים, לא הייתי יכול להיות מאושר יותר.
ואני עצמי יוצא לים, לים במפרשית, עם רב מלחים שמשרוקית בידו ומלחים שרים עם צמות, לים, בדרך לאי לא ידוע, לחפש אוצר קבור!
בעודי שקוע בחלום המענג הזה, הגענו פתאום מול פונדק גדול ופגשנו את האדון טרלוני, לבוש כולו כמו קצין ים, בבד כחול עבה, יוצא מהדלת עם חיוך על פניו וחיקוי מצוין של הליכת מלחים.
"הנה אתם," צעק, "והרופא הגיע אמש מלונדון. בראבו! צוות הספינה שלם!"
"הו, אדוני," צעקתי, "מתי אנחנו מפליגים?"
"מפליגים!" אמר. "אנחנו מפליגים מחר!"