כשגמרתי לאכול ארוחת בוקר, האדון טרלוני נתן לי פתק ממוען לג'ון סילבר, בסימן "המשקפת", ואמר לי שאמצא את המקום בקלות אם אלך לאורך הרציפים ואפקח עין על מבשקה קטנה שהשלט שלה הוא משקפת נחושת גדולה. יצאתי לדרך, שמח מאוד על ההזדמנות לראות עוד ספינות ויורדי ים, ופילסתי את דרכי בין המון גדול של אנשים, עגלות וחבילות, כי הרציף היה עכשיו בשיא העומס, עד שמצאתי את המבשקה המדוברת.
זה היה מקום בילוי קטן ובהיר למדי. השלט נצבע לא מזמן. בחלונות היו וילונות אדומים ומסודרים. הרצפה הייתה מכוסה בחול נקי. היה רחוב בכל צד, ודלת פתוחה בשניהם, וזה הפך את החדר הגדול והנמוך לקל למדי לראות בו, למרות ענני עשן הטבק.
הלקוחות היו רובם יורדי ים, והם דיברו בקול כל כך רם, שנשארתי ליד הדלת, כמעט מפחד להיכנס.
בזמן שחיכיתי, איש יצא מחדר צדדי, ובמבט אחד הייתי בטוח שזה בטח לונג ג'ון. רגלו השמאלית הייתה כרותה קרוב לירך, ומתחת לכתף השמאלית נשא קב, שבו השתמש בזריזות נפלאה, וקיפץ עליו כמו ציפור. הוא היה גבוה מאוד וחזק, עם פנים גדולות כמו קותל חזיר, פשוטות וחיוורות, אבל נבונות ומחייכות. האמת היא שנראה במצב הרוח העליז ביותר, שרק כשנע בין השולחנות, עם מילה שמחה או טפיחה על הכתף לאורחים המועדפים יותר שלו.
עכשיו, לומר לכם את האמת, מהאזכור הראשון של לונג ג'ון במכתב של האדון טרלוני, התגנב לי פחד שאולי יתברר שהוא אותו מלח עם רגל אחת, שאחריו צפיתי כל כך הרבה זמן ב"בנבו" הישן. אבל מבט אחד באיש שלפניי הספיק. ראיתי את הקפטן, ואת הכלב השחור, ואת העיוור, פיו, וחשבתי שאני יודע איך נראה שודד ים. לדעתי, יצור שונה מאוד מבעל הבית הנקי ונעים המזג הזה.
אזרתי אומץ מיד, חציתי את המפתן, והלכתי ישר אל האיש, במקום שבו עמד, נשען על הקב, ומדבר עם לקוח.
"מר סילבר, אדוני?" שאלתי, והושטתי את הפתק.
"כן, בחור שלי," אמר, "זה השם שלי, בהחלט. ומי אתה?" ואז, כשראה את המכתב של האדון טרלוני, נדמה היה לי שהוא נרתע כמעט.
"אה!" אמר, בקול רם למדי, והושיט את ידו. "אני מבין. אתה נער הסיפון החדש שלנו. שמח אני לראות אותך."
והוא לקח את ידי באחיזה הגדולה והחזקה שלו.
בדיוק אז אחד הלקוחות בצד הרחוק קם פתאום ופנה אל הדלת. היא הייתה קרובה אליו, ותוך רגע הוא היה ברחוב. אבל החיפזון שלו משך את תשומת לבי, וזיהיתי אותו במבט אחד. זה היה האיש בעל פני החלב, שחסרות לו שתי אצבעות, שבא ראשון ל"אדמירל בנבו".
"אה," צעקתי, "תעצרו אותו! זה הכלב השחור!"
"לא אכפת לי שני גרושים מי הוא," צעק סילבר. "אבל הוא לא שילם את החשבון שלו. הארי, רוץ ותתפוס אותו."
אחד האחרים, שהיה הכי קרוב לדלת, זינק ויצא במרדף.
"גם אם הוא האדמירל הוק, הוא ישלם את החשבון שלו," צעק סילבר. ואז, כשעזב את ידי: "מי אמרת שהוא?" שאל. "שחור מה?"
"כלב, אדוני," אמרתי. "מר טרלוני לא סיפר לך על שודדי הים? הוא היה אחד מהם."
"כך?" צעק סילבר. "בבית שלי! בן, רוץ ותעזור להארי. אחד מהסמרטוטים האלה, הוא היה? זה אתה שתית איתו, מורגן? תתקרב לפה."
האיש שקרא לו מורגן, מלח זקן, אפור שיער ובעל פנים בצבע מהגוני, ניגש קדימה במבוכה למדי, מגלגל את טבק הלעיסה שלו בפה.
"עכשיו, מורגן," אמר לונג ג'ון בחומרה רבה, "אף פעם לא ראית בעיניים את השחור... הכלב השחור הזה קודם, נכון?"
"לא אני, אדוני," אמר מורגן והצדיע.
"לא ידעת איך קוראים לו, נכון?"
"לא, אדוני."
"רעמים, טום מורגן, טוב לך שכך!" קרא בעל הבית. "אילו היית מעורב עם כאלה, לא היית שם יותר רגל בבית שלי, תהיה בטוח בזה. ומה הוא אמר לך?"
"אני לא ממש יודע, אדוני," ענה מורגן.
"זה ראש שיש לך על הכתפיים, או בול עץ מבורך?" צעק לונג ג'ון. "לא ממש יודע, מה! אולי במקרה אתה גם לא ממש יודע עם מי דיברת, אולי? נו, עכשיו, על מה הוא פטפט? מסעות, קפטנים, ספינות? תדבר! מה זה היה?"
"דיברנו על גרירה מתחת לשדרית," ענה מורגן.
"על גרירה מתחת לשדרית, מה? ועניין מתאים מאוד, תהיה בטוח בזה. חזור למקום שלך, בטלן, טום."
ואז, כשמורגן התגלגל בחזרה למקומו, הוסיף סילבר אליי בלחישה סודית, שהחמיאה לי מאוד, כך חשבתי: "הוא איש ישר לגמרי, טום מורגן, רק טיפש. ועכשיו," המשיך שוב, בקול, "בוא נראה. הכלב השחור? לא, אני לא מכיר את השם, לא אני. ובכל זאת אני קצת חושב שאני... כן, ראיתי את הסמרטוט. הוא היה בא לפה עם קבצן עיוור, כן."
"זה בטוח," אמרתי. "הכרתי גם את העיוור ההוא. קראו לו פיו."
"נכון!" צעק סילבר, עכשיו נרגש לגמרי. "פיו! זה היה השם שלו בוודאות. אה, הוא נראה כמו כריש, כן! אם נתפוס עכשיו את הכלב השחור הזה, יהיו חדשות בשביל הקפטן טרלוני! בן הוא רץ טוב. מעט יורדי ים רצים יותר טוב מבן. הוא צריך לתפוס אותו, יד אחרי יד, רעמים! הוא דיבר על גרירה מתחת לשדרית, מה? אני אגרור אותו מתחת לשדרית!"
כל הזמן שפלט את המשפטים האלה, צעד בכבדות הלוך ושוב במבשקה על הקב שלו, הכה על שולחנות בידו, והציג התרגשות כזאת שהייתה משכנעת שופט בבית המשפט העליון או בלש של משטרת לונדון. החשדות שלי התעוררו מחדש לגמרי כשמצאתי את הכלב השחור ב"משקפת", ועקבתי אחרי הטבח מקרוב. אבל הוא היה עמוק מדי, ומוכן מדי, וחכם מדי בשבילי. ועד שהשניים חזרו מתנשפים והודו שאיבדו את העקבות בתוך קהל, ונזפו בהם כמו בגנבים, הייתי ערב לחפותו של לונג ג'ון סילבר.
"תראה פה, עכשיו, הוקינס," אמר, "זה דבר קשה ומבורך לאיש כמוני, נכון? הנה הקפטן טרלוני, מה הוא יחשוב? הנה ישב לי בן ההולנדי הארור הזה בבית שלי, ושתה מהרום שלי! הנה אתה בא ומספר לי את זה בפשטות, והנה אני נותן לו לחמוק מכולנו מול העיניים המבורכות שלי! עכשיו, הוקינס, תעשה איתי צדק אצל הקפטן. אתה נער, כן, אבל חריף כמו צבע טרי. ראיתי את זה כשנכנסת. עכשיו, ככה זה: מה יכולתי לעשות, עם בול העץ הישן הזה שאני צולע עליו? כשהייתי מלח מן המניין, הייתי משיג אותו, יד אחרי יד, ותופס אותו בשתי שניות, כן. אבל עכשיו..."
ואז, פתאום, עצר, והלסת שלו נשמטה, כאילו נזכר במשהו.
"החשבון!" פרץ. "שלוש כוסות רום! נו, רעמים וברקים, אם לא שכחתי את החשבון שלי!"
והוא נפל על ספסל וצחק עד שהדמעות זלגו על לחייו. לא יכולתי שלא להצטרף, וצחקנו יחד, פרץ אחרי פרץ, עד שהמבשקה הדהדה.
"נו, איזה עגל ים זקן ויקר אני!" אמר לבסוף, וניגב את הלחיים. "אתה ואני נסתדר טוב, הוקינס, כי אני נשבע שהיו צריכים לדרג אותי כנער ספינה. אבל בוא עכשיו, היכון לפנייה. זה לא יעבוד. חובה זה חובה, חבר'ה. אני אשים את הכובע המשולש הישן שלי, ואלך איתך אל הקפטן טרלוני, ואדווח על העניין הזה. כי שים לב, זה רציני, הוקינס הצעיר. ולא אתה ולא אני יצאנו מזה עם מה שהייתי מעז לקרוא לו כבוד. גם לא אתה, אתה אומר. לא חריפים, אף אחד מאיתנו לא חריף. אבל לעזאזל עם הכפתורים שלי! זאת הייתה טובה, עם החשבון שלי."
והוא התחיל לצחוק שוב, ובלב כל כך שלם, שאף על פי שלא ראיתי את הבדיחה כמוהו, שוב נאלצתי להצטרף לעליזות שלו.
בהליכה הקצרה שלנו לאורך המזחים, הוא היה החבר המעניין ביותר. סיפר לי על הספינות השונות שעברנו לידן, החיבול שלהן, הטונאז' והלאום שלהן, הסביר את העבודה שנעשתה, איך אחת פורקת, אחרת מעמיסה מטען, ושלישית מתכוננת להפליג, ומדי פעם סיפר לי איזו אנקדוטה קטנה על ספינות או על יורדי ים, או חזר על ביטוי ימי עד שלמדתי אותו בשלמות. התחלתי לראות שהנה אחד מחברי הספינה הטובים ביותר שאפשר.
כשהגענו לפונדק, האדון טרלוני וד"ר ליבסי ישבו יחד וגמרו קנקן בירה עם טוסט בתוכו, לפני שיעלו על המפרשית לביקור בדיקה.
לונג ג'ון סיפר את הסיפור מההתחלה ועד הסוף, בהתלהבות רבה ובאמת המושלמת ביותר. "ככה זה היה, נכון, הוקינס?" היה אומר מדי פעם, ותמיד יכולתי לאשר את דבריו לגמרי.
שני האדונים הצטערו שהכלב השחור ברח, אבל כולנו הסכמנו שאין מה לעשות. ואחרי שקיבל מחמאות, לונג ג'ון לקח את הקב שלו והלך.
"כל הידיים על הסיפון עד ארבע אחר הצהריים!" צעק האדון טרלוני אחריו.
"כן, כן, אדוני," קרא הטבח, במסדרון.
"נו, טרלוני," אמר ד"ר ליבסי, "אני לא שם הרבה אמון בתגליות שלך, באופן כללי. אבל אגיד את זה: ג'ון סילבר מוצא חן בעיניי."
"האיש מושלם לגמרי," הכריז האדון טרלוני.
"ועכשיו," הוסיף הרופא, "ג'ים יכול לעלות איתנו לספינה, נכון?"
"בוודאי שהוא יכול," אמר האדון טרלוני. "קח את הכובע, הוקינס, ונראה את הספינה."