ההיספניולה עגנה במרחק מה מהחוף, ועברנו מתחת לפסלי החרטום ומסביב לירכתיים של הרבה ספינות אחרות. כבלי העוגן שלהן לפעמים שרטו מתחת לשדרית שלנו, ולפעמים התנדנדו מעלינו. לבסוף, עם זאת, הגענו אל דופן הספינה, וכשעלינו על הסיפון קיבל את פנינו והצדיע לנו הקצין הראשון, מר ארו, מלח זקן ושזוף עם עגילים באוזניים ועין פוזלת. הוא והאדון טרלוני היו מיודדים מאוד, אבל עד מהרה הבחנתי שהיחסים בין מר טרלוני לבין רב החובל אינם כאלה.
רב החובל היה איש חד מראה, שנראה כועס על כל דבר על הסיפון, ועד מהרה עמד לספר לנו למה. כי בקושי ירדנו לתא, ומלח בא אחרינו.
"קפטן סמולט, אדוני, מבקש לדבר איתך," אמר.
"אני תמיד לשירות רב החובל. תכניס אותו," אמר האדון טרלוני.
רב החובל, שהיה ממש מאחורי השליח שלו, נכנס מיד וסגר את הדלת מאחוריו.
"נו, קפטן סמולט, מה יש לך להגיד? הכול בסדר, אני מקווה? הכול מסודר ומוכן להפלגה?"
"ובכן, אדוני," אמר רב החובל, "עדיף לדבר בגלוי, אני מאמין, גם במחיר של עלבון. אני לא אוהב את ההפלגה הזאת. אני לא אוהב את האנשים. ואני לא אוהב את הקצין שלי. קצר ולעניין."
"אולי, אדוני, אתה גם לא אוהב את הספינה?" שאל האדון טרלוני, כועס מאוד, כפי שיכולתי לראות.
"על זה אני לא יכול לדבר, אדוני, כי לא ראיתי אותה בניסיון," אמר רב החובל. "היא נראית כלי שיט מוצלח. יותר מזה אני לא יכול להגיד."
"ייתכן, אדוני, שגם את המעסיק שלך אתה לא אוהב?" אמר האדון טרלוני.
אבל כאן התערב ד"ר ליבסי.
"רגע," אמר, "רגע. אין טעם בשאלות כאלה, חוץ מליצור טינה. רב החובל אמר יותר מדי או פחות מדי, ואני חייב לומר שאני דורש הסבר לדבריו. אתה לא אוהב, אתה אומר, את ההפלגה הזאת. למה?"
"נשכרתי, אדוני, על מה שאנחנו קוראים לו פקודות חתומות, להשיט את הספינה הזאת בשביל האדון הזה לאן שיורה לי," אמר רב החובל. "עד כאן טוב ויפה. אבל עכשיו אני מגלה שכל מלח פשוט יודע יותר ממני. אני לא קורא לזה הוגן. ואתה?"
"לא," אמר ד"ר ליבסי, "גם אני לא."
"דבר שני," אמר רב החובל, "אני מגלה שאנחנו יוצאים לחפש אוצר. שומע את זה מהמלחים שלי, שים לב. עכשיו, אוצר זה עניין רגיש. אני לא אוהב מסעות אוצר בשום אופן, ואני לא אוהב אותם, מעל לכול, כשהם סודיים, וכש(סלח לי, מר טרלוני) הסוד סופר לתוכי."
"לתוכי של סילבר?" שאל האדון טרלוני.
"זאת דרך דיבור," אמר רב החובל. "פטפטו, אני מתכוון. אני מאמין ששניכם, האדונים, לא יודעים במה אתם מתעסקים. אבל אגיד לכם איך אני רואה את זה: חיים או מוות, ומרוץ צמוד."
"הכול ברור, ואני מעז לומר שגם נכון למדי," השיב ד"ר ליבסי. "אנחנו לוקחים את הסיכון, אבל אנחנו לא בורים כמו שאתה חושב. דבר נוסף, אתה אומר שאתה לא אוהב את הצוות. הם לא מלחים טובים?"
"אני לא אוהב אותם, אדוני," השיב קפטן סמולט. "ואני חושב שהייתי צריך לבחור את האנשים שלי בעצמי, אם כבר מדברים על זה."
"אולי היית צריך," השיב הרופא. "ידידי היה צריך, אולי, לקחת אותך איתו. אבל העלבון, אם יש כזה, לא היה מכוון. ואתה לא אוהב את מר ארו?"
"לא, אדוני. אני מאמין שהוא מלח טוב, אבל הוא חופשי מדי עם הצוות מכדי להיות קצין טוב. קצין ראשון צריך לשמור מרחק. לא לשתות עם המלחים הפשוטים!"
"אתה מתכוון שהוא שותה?" צעק האדון טרלוני.
"לא, אדוני," השיב רב החובל, "רק שהוא מתחבר אליהם יותר מדי."
"נו, ומה השורה התחתונה, קפטן?" שאל הרופא. "תגיד לנו מה אתה רוצה."
"ובכן, רבותיי, אתם נחושים לצאת להפלגה הזאת?"
"כמו ברזל," ענה האדון טרלוני.
"טוב מאוד," אמר רב החובל. "אז מאחר שהקשבתם לי בסבלנות רבה, כשאמרתי דברים שלא יכולתי להוכיח, תשמעו ממני עוד כמה מילים. שמים את אבק השריפה ואת הנשק במחסן הקדמי. עכשיו, יש לכם מקום טוב מתחת לתא. למה לא לשים אותם שם? נקודה ראשונה. אחר כך, אתם מביאים איתכם ארבעה אנשים משלכם, ואומרים לי שחלק מהם ישכנו בחלק הקדמי. למה לא לתת להם את הדרגשים כאן, ליד התא? נקודה שנייה."
"עוד משהו?" שאל מר טרלוני.
"עוד דבר אחד," אמר רב החובל. "כבר היה יותר מדי פטפוט."
"הרבה יותר מדי," הסכים הרופא.
"אגיד לכם מה שמעתי בעצמי," המשיך קפטן סמולט: "שיש לכם מפה של אי, שיש על המפה איקסים שמראים איפה האוצר, ושהאי נמצא..." ואז נקב בדיוק בקו הרוחב ובקו האורך.
"מעולם לא סיפרתי את זה," צעק האדון טרלוני, "לאף נפש!"
"המלחים יודעים את זה, אדוני," השיב רב החובל.
"ליבסי, זה בטח היית אתה או הוקינס," צעק האדון טרלוני.
"לא משנה הרבה מי זה היה," השיב הרופא. וראיתי שלא הוא ולא רב החובל התייחסו הרבה למחאות של מר טרלוני. גם אני לא, כמובן, הוא היה פטפטן כל כך גדול. ובכל זאת, במקרה הזה אני מאמין שהוא באמת צדק, ושאף אחד לא סיפר את מיקום האי.
"ובכן, רבותיי," המשיך רב החובל, "אני לא יודע אצל מי המפה הזאת. אבל אני מתעקש שהיא תישמר בסוד, אפילו ממני וממר ארו. אחרת אבקש שתתנו לי להתפטר."
"אני מבין," אמר הרופא. "אתה רוצה שנשמור את העניין בסוד, ושנהפוך את החלק האחורי של הספינה למבצר, מאויש באנשים של ידידי עצמו, ומצויד בכל הנשק ואבק השריפה שעל הסיפון. במילים אחרות, אתה חושש ממרד."
"אדוני," אמר קפטן סמולט, "בלי כוונה להיעלב, אני כופר בזכותך לשים מילים בפי. שום רב חובל, אדוני, לא היה מוצדק לצאת לים בכלל, אילו היה לו מספיק בסיס לומר את זה. ואשר למר ארו, אני מאמין שהוא ישר לגמרי. כמה מהאנשים גם כן. ייתכן שכולם, ככל שאני יודע. אבל אני אחראי לבטיחות הספינה ולחייו של כל אדם עליה. אני רואה דברים מתנהלים, כך אני חושב, לא לגמרי כשורה. ואני מבקש מכם לנקוט אמצעי זהירות מסוימים, או לתת לי לעזוב את משרתי. וזה הכול."
"קפטן סמולט," התחיל הרופא בחיוך, "שמעת פעם את המשל על ההר והעכבר? תסלח לי, אני מעז לומר, אבל אתה מזכיר לי את המשל הזה. כשנכנסת לכאן, אני מתערב על הפאה שלי, התכוונת ליותר מזה."
"דוקטור," אמר רב החובל, "אתה חריף. כשנכנסתי לכאן, התכוונתי שיפטרו אותי. לא חשבתי שמר טרלוני ישמע מילה."
"גם לא הייתי שומע," צעק האדון טרלוני. "אילו ליבסי לא היה כאן, הייתי שולח אותך לעזאזל. כפי שזה, שמעתי אותך. אעשה כרצונך, אבל דעתי עליך ירדה."
"כרצונך, אדוני," אמר רב החובל. "תגלה שאני ממלא את חובתי."
ועם זה נפרד מאיתנו.
"טרלוני," אמר הרופא, "בניגוד לכל הציפיות שלי, אני מאמין שהצלחת להביא איתך שני אנשים ישרים לסיפון: האיש הזה וג'ון סילבר."
"סילבר, אם תרצה," צעק האדון טרלוני, "אבל אשר לרמאי הבלתי נסבל ההוא, אני מצהיר שאני חושב שההתנהגות שלו לא גברית, לא ימאית, ולגמרי לא אנגלית."
"נו," אמר הרופא, "נראה."
כשעלינו לסיפון, האנשים כבר התחילו להוציא את הנשק ואת אבק השריפה, ושרו "יו־הו" בזמן העבודה, בזמן שרב החובל ומר ארו עמדו לידם ופיקחו.
הסידור החדש מצא חן בעיניי מאוד. כל המפרשית שופצה. שישה דרגשים נבנו בירכתיים, ממה שהיה החלק האחורי של המחסן הראשי. ומערכת התאים הזאת הייתה מחוברת למטבח ולחלק הקדמי רק במעבר מסורג בצד שמאל. במקור התכוונו שרב החובל, מר ארו, האנטר, ג'ויס, הרופא והאדון טרלוני יגורו בששת הדרגשים האלה. עכשיו רדרות' ואני היינו אמורים לקבל שניים מהם, ומר ארו ורב החובל היו אמורים לישון על הסיפון, במבנה של פתח הירידה, שהורחב בכל צד עד שכמעט אפשר היה לקרוא לו תא סיפון. הוא עדיין היה נמוך מאוד, כמובן, אבל היה מקום לתלות שני ערסלים, ואפילו הקצין הראשון נראה מרוצה מהסידור. אולי גם הוא היה מוטרד בעניין הצוות, אבל זה רק ניחוש, כי, כפי שתשמעו, לא נהנינו הרבה זמן מדעתו.
כולנו עבדנו קשה, העברנו את אבק השריפה ואת הדרגשים, כשהאיש האחרון או השניים האחרונים, ולונג ג'ון איתם, הגיעו בסירת חוף.
הטבח טיפס על דופן הספינה בזריזות של קוף, וברגע שראה מה נעשה, אמר: "הו הו, חבר'ה! מה זה?"
"אנחנו מעבירים את אבק השריפה, ג'ק," ענה אחד.
"נו, רעמים," צעק לונג ג'ון, "אם נעשה את זה, נפספס את הגאות של הבוקר!"
"הפקודות שלי!" אמר רב החובל בקצרה. "אתה יכול לרדת למטה, בחור. הצוות ירצה ארוחת ערב."
"כן, כן, אדוני," ענה הטבח, ונגע בקווצת השיער שעל מצחו, ונעלם מיד לכיוון המטבח שלו.
"זה איש טוב, קפטן," אמר הרופא.
"סביר מאוד, אדוני," השיב קפטן סמולט. "בעדינות עם זה, חבר'ה, בעדינות," המשיך, אל הבחורים שהעבירו את אבק השריפה. ואז, כשהבחין פתאום שאני בוחן את התותח המסתובב שהיה לנו באמצע הספינה, תותח נחושת ארוך של תשעה ליברות, צעק: "היי, אתה, נער ספינה, תתרחק מזה! לך אל הטבח ותמצא לך עבודה."
ואז, כשמיהרתי משם, שמעתי אותו אומר, בקול רם למדי, לרופא: "לא יהיו לי מועדפים בספינה שלי."
אני מבטיח לכם שחשבתי בדיוק כמו האדון טרלוני, ושנאתי את רב החובל שנאה עמוקה.