כל הלילה ההוא היינו בהמולה גדולה, סידרנו דברים במקומם, וסירות מלאות בחברים של האדון טרלוני, מר בלנדלי ודומיו, הגיעו לאחל לו הפלגה טובה וחזרה בשלום. מעולם לא היה לנו לילה ב"אדמירל בנבו" שבו היה לי חצי מהעבודה. והייתי עייף כמו כלב כשמעט לפני השחר רב המלחים שרק במשרוקית שלו, והצוות התחיל לאייש את מוטות הכננת. יכולתי להיות עייף פי שניים, ובכל זאת לא הייתי עוזב את הסיפון. הכול היה כל כך חדש ומעניין בשבילי: הפקודות הקצרות, הצליל החד של המשרוקית, האנשים ממהרים למקומותיהם בהבהוב פנסי הספינה.
"עכשיו, ברביקיו, תן לנו שיר," צעק קול אחד.
"את הישן," צעק אחר.
"כן, כן, חבר'ה," אמר לונג ג'ון, שעמד בצד עם הקב תחת זרועו, ומיד פרץ במנגינה ובמילים שהכרתי כל כך טוב:
"חמישה עשר איש על תיבת המת..."
ואז כל הצוות שר בפזמון:
"יו־הו־הו, ובקבוק של רום!"
ובקריאת ה"הו!" השלישית דחפו את המוטות קדימה בכל הכוח.
אפילו ברגע המרגש ההוא, השיר החזיר אותי ל"אדמירל בנבו" הישן בשנייה אחת, ונדמה היה לי שאני שומע את קולו של הקפטן מצטרף בפזמון. אבל עד מהרה העוגן הורם כמעט עד הסוף, ועד מהרה הוא היה תלוי, מטפטף, בחרטום. עד מהרה המפרשים התחילו להתמלא, והיבשה והספינות התחילו לחלוף משני הצדדים. ולפני שהספקתי לשכב ולחטוף שעה של שינה, ההיספניולה התחילה את מסעה אל אי המטמון.
אני לא מתכוון לספר על ההפלגה הזאת בפירוט. היא הייתה מוצלחת למדי. הספינה התגלתה כספינה טובה, הצוות היה מלחים מוכשרים, ורב החובל הבין היטב את מלאכתו. אבל לפני שהגענו לאי המטמון, קרו שניים או שלושה דברים שצריך לדעת עליהם.
קודם כול, מר ארו התגלה כגרוע אפילו יותר ממה שרב החובל חשש. לא הייתה לו שום סמכות על האנשים, והם עשו בו כרצונם. אבל זה בכלל לא היה הגרוע מכול. כי אחרי יום או יומיים בים, הוא התחיל להופיע על הסיפון בעיניים מעורפלות, בלחיים אדומות, בלשון מגמגמת ובשאר סימני שכרות. שוב ושוב שלחו אותו למטה בבושת פנים. לפעמים נפל ונחתך. לפעמים שכב כל היום בדרגש הקטן שלו, בצד אחד של פתח הירידה. לפעמים, ליום או יומיים, היה כמעט פיכח ועשה את עבודתו לפחות באופן סביר.
בינתיים לא הצלחנו להבין מאיפה הוא משיג את השתייה. זאת הייתה התעלומה של הספינה. ככל שעקבנו אחריו, לא הצלחנו לפתור אותה. וכששאלנו אותו בפנים, הוא רק צחק אם היה שיכור, ואם היה פיכח, הכחיש בחגיגיות שאי פעם טעם משהו חוץ ממים.
הוא לא רק היה חסר תועלת כקצין והשפעה רעה בין האנשים, אלא היה ברור שבקצב הזה הוא יהרוג את עצמו בקרוב לגמרי. אז אף אחד לא הופתע במיוחד, וגם לא הצטער במיוחד, כשבלילה חשוך אחד, עם גלים מול החרטום, הוא נעלם לגמרי ולא נראה יותר.
"נפל מהסיפון!" אמר רב החובל. "נו, רבותיי, זה חוסך את הטרחה לשים אותו בכבלים."
אבל הנה היינו, בלי קצין ראשון. והיה צריך, כמובן, לקדם את אחד האנשים. רב המלחים, ג'וב אנדרסון, היה המתאים ביותר על הסיפון, ואף על פי ששמר על התואר הישן שלו, שירת במידה מסוימת כקצין ראשון. מר טרלוני הפליג בעבר, והידע שלו הפך אותו למועיל מאוד, כי לעתים קרובות לקח משמרת בעצמו במזג אוויר נוח. ונווט הסירה, ישראל הנדס, היה מלח זהיר, ערמומי, זקן ומנוסה, שאפשר היה לסמוך עליו בשעת דחק כמעט בכל דבר.
הוא היה איש סודו הגדול של לונג ג'ון סילבר, ולכן הזכרת שמו מביאה אותי לדבר על הטבח של הספינה שלנו, ברביקיו, כפי שהאנשים קראו לו.
על הספינה נשא את הקב שלו בשרוך סביב הצוואר, כדי שיהיו לו שתי ידיים חופשיות ככל האפשר. זה היה מחזה לראות אותו תוקע את תחתית הקב במחיצה, ונשען עליו, נכנע לכל תנועה של הספינה, ממשיך לבשל כמו מישהו בטוח על היבשה. עוד יותר מוזר היה לראות אותו חוצה את הסיפון במזג האוויר הסוער ביותר. היו לו חבל או שניים מתוחים כדי לעזור לו לחצות את המרחבים הרחבים ביותר, "העגילים של לונג ג'ון" קראו להם. והוא היה מעביר את עצמו ממקום למקום, פעם בעזרת הקב, פעם גורר אותו לצדו בשרוך, באותה מהירות שאדם אחר הולך. ובכל זאת, כמה מהאנשים שהפליגו איתו בעבר הביעו רחמים על כך שהוא ירד למצב כזה.
"הוא לא איש רגיל, ברביקיו," אמר לי נווט הסירה. "הוא למד טוב בצעירותו, ויכול לדבר כמו ספר כשמתחשק לו. ואמיץ! אריה זה כלום לעומת לונג ג'ון! ראיתי אותו תופס ארבעה ומטיח את הראשים שלהם זה בזה, והוא בלי נשק."
כל הצוות כיבד אותו ואפילו ציית לו. הייתה לו דרך לדבר עם כל אחד ולעשות לכל אחד איזה שירות מיוחד. אליי הוא היה אדיב בלי לאות, ותמיד שמח לראות אותי במטבח, שאותו שמר נקי כמו סיכה חדשה, הכלים תלויים ממורקים, והתוכי שלו בכלוב בפינה.
"בוא הנה, הוקינס," היה אומר, "בוא לפטפט קצת עם ג'ון. אין מישהו רצוי יותר ממך, בני. שב ותשמע את החדשות. הנה קפטן פלינט. אני קורא לתוכי שלי קפטן פלינט, על שם שודד הים המפורסם. הנה קפטן פלינט מנבא הצלחה למסע שלנו. נכון, קפטן?"
והתוכי היה אומר, במהירות רבה: "מטבעות שמונה! מטבעות שמונה! מטבעות שמונה!" עד שתהית איך לא נגמר לו האוויר, או עד שג'ון זרק את המטפחת שלו על הכלוב.
"עכשיו, הציפור הזאת," היה אומר, "היא אולי בת מאתיים, הוקינס. הם חיים כמעט לנצח. ואם מישהו ראה יותר רשעות, זה בטח השטן בעצמו. היא הפליגה עם אינגלנד, קפטן אינגלנד הגדול, הפיראט. היא הייתה במדגסקר, ובמלבר, ובסורינאם, ובפרובידנס, ובפורטובלו. היא הייתה כשדגו את ספינות הכסף שטבעו. שם היא למדה 'מטבעות שמונה', ואין פלא. שלוש מאות וחמישים אלף מהם, הוקינס! היא הייתה כשעלו על 'משנה המלך של הודו' שיצאה מגואה, כן. וכשמסתכלים עליה, חושבים שהיא תינוקת. אבל היא הריחה אבק שריפה, נכון, קפטן?"
"היכונו לפנייה!" היה התוכי צווח.
"אה, היא כלי שיט יפה, כן," היה הטבח אומר, ונותן לה סוכר מהכיס. ואז הציפור הייתה מנקרת בסורגים ומקללת בלי הפסקה, ברשעות שלא תיאמן. "הנה," היה ג'ון מוסיף, "אי אפשר לגעת בזפת ולא להתלכלך, בחור. הנה הציפור הזקנה והתמימה המסכנה שלי מקללת בלי סוף, ולא יודעת מה היא אומרת, תהיה בטוח בזה. היא הייתה מקללת אותו דבר, כביכול, מול כומר." וג'ון היה נוגע בקווצת השיער שעל מצחו, בדרך חגיגית שהייתה לו, שגרמה לי לחשוב שהוא הטוב שבאנשים.
בינתיים האדון טרלוני וקפטן סמולט עדיין היו ביחסים מרוחקים למדי זה עם זה. האדון טרלוני לא הסתיר את העניין. הוא בז לרב החובל. רב החובל, מצדו, לא דיבר אלא כשדיברו אליו, ואז בחדות, בקצרה וביובש, בלי לבזבז מילה. הוא הודה, כשנדחק לפינה, שנראה שטעה בעניין הצוות, שחלקם זריזים כמו שרצה לראות, ושכולם התנהגו די טוב. ואשר לספינה, הוא ממש התאהב בה. "היא מפליגה קרוב יותר לרוח ממה שאדם רשאי לצפות מאשתו הנשואה, אדוני. אבל," היה מוסיף, "כל מה שאני אומר זה שעוד לא חזרנו הביתה, ואני לא אוהב את ההפלגה."
על זה האדון טרלוני היה מסתובב וצועד הלוך ושוב על הסיפון, סנטרו באוויר.
"עוד קצת מהאיש הזה," היה אומר, "ואני אתפוצץ."
היה לנו מזג אוויר סוער, שרק הוכיח את מעלותיה של ההיספניולה. כל אדם על הסיפון נראה מרוצה מאוד, והיה צריך להיות קשה מאוד לרצות אותם אילו לא היו מרוצים. כי אני מאמין שמעולם לא היה צוות ספינה מפונק כל כך מאז שנוח יצא לים. מנה כפולה של משקה חולקה בכל תירוץ קטן. היה פודינג בימים מיוחדים, למשל אם האדון טרלוני שמע שלמישהו יום הולדת. ותמיד עמדה חבית תפוחים פתוחה באמצע הספינה, לכל מי שמתחשק לו לקחת.
"מעולם לא ראיתי שיצא מזה טוב," אמר רב החובל לד"ר ליבסי. "מפנקים מלחים, ומקבלים שדים. זאת האמונה שלי."
אבל דווקא יצא טוב מחבית התפוחים, כפי שתשמעו. כי אלמלא היא, לא הייתה לנו שום אזהרה, וכולנו אולי היינו נספים ביד הבגידה.
כך זה קרה.
הפלגנו עם רוחות הסחר כדי להגיע לצד הרוח של האי שחיפשנו, אסור לי להיות ברור יותר, ועכשיו הפלגנו לעברו בתצפית ערה יום ולילה. זה היה בערך היום האחרון של ההפלגה שלנו לשם, לפי החישוב הנדיב ביותר. מתישהו באותו לילה, או לכל המאוחר לפני הצהריים של מחרת, היינו אמורים לראות את אי המטמון. הפלגנו לכיוון דרום־דרום־מערב, הייתה לנו רוח יציבה מהצד וים שקט. ההיספניולה התנדנדה בקצב קבוע, ומדי פעם טבלה את מוט החרטום שלה ברסס קל. כל המפרשים, למעלה ולמטה, היו מלאים. כולם היו במצב רוח מצוין, כי היינו כל כך קרובים לסוף החלק הראשון של ההרפתקה שלנו.
עכשיו, ממש אחרי השקיעה, כשכל העבודה שלי הסתיימה והייתי בדרך לדרגש שלי, עלה בדעתי שהייתי רוצה תפוח. רצתי לסיפון. כל המשמרת הייתה בחלק הקדמי וחיפשה את האי. האיש שליד ההגה הסתכל על שפת המפרש ושרק לעצמו בשקט, וזה היה הקול היחיד, מלבד רחש הים על החרטום ומסביב לדפנות הספינה.
נכנסתי בכל גופי לתוך חבית התפוחים, וגיליתי שכמעט לא נשאר בה תפוח. אבל כשישבתי שם בחושך, בין קול המים לתנועת הנדנוד של הספינה, או שנרדמתי או שעמדתי להירדם, כשאיש כבד התיישב בחבטה למדי קרוב אליי. החבית רעדה כשהוא השעין עליה את כתפיו, ובדיוק עמדתי לקפוץ החוצה, כשהאיש התחיל לדבר. זה היה הקול של סילבר. ולפני ששמעתי תריסר מילים, לא הייתי מראה את עצמי בעד כל הון שבעולם, אלא שכבתי שם, רועד ומקשיב, בשיא הפחד והסקרנות. כי מתוך תריסר המילים האלה הבנתי שחייהם של כל האנשים הישרים על הספינה תלויים בי לבדי.