"לא, לא אני," אמר סילבר. "פלינט היה הקפטן. אני הייתי האפסנאי, בגלל רגל העץ שלי. באותו מטח שבו איבדתי את הרגל, פיו הזקן איבד את העיניים. זה היה מנתח מומחה, זה שקטע לי אותה. למד בקולג' והכול, לטינית בדליים, ומה לא. אבל תלו אותו כמו כלב, וייבשו אותו בשמש כמו את השאר, בטירת קורסו. אלה היו האנשים של רוברטס, אלה, וזה בא מזה ששינו שמות לספינות שלהם, 'המזל המלכותי' וכאלה. עכשיו, איך שספינה נקראה כשנולדה, ככה שתישאר, אני אומר. ככה זה היה עם הקסנדרה, שהביאה את כולנו בשלום הביתה ממלבר, אחרי שאינגלנד לקח את 'משנה המלך של הודו'. ככה זה היה עם הוולרוס הישנה, הספינה הישנה של פלינט, שראיתי אותה מלאה בדם אדום ועומדת לשקוע מרוב זהב."
"אה!" צעק קול אחר, של המלח הצעיר ביותר על הסיפון, ומלא הערצה, כך היה ברור. "הוא היה הפרח של העדר, פלינט!"
"גם דייוויס היה גבר, לפי כל הסיפורים," אמר סילבר. "אף פעם לא הפלגתי איתו. קודם עם אינגלנד, אחר כך עם פלינט, זה הסיפור שלי. ועכשיו כאן, על דעת עצמי, כביכול. שמתי בצד תשע מאות בבטחה, מאינגלנד, ואלפיים אחרי פלינט. זה לא רע בשביל מלח פשוט, הכול בבנק בבטחה. זה לא להרוויח, זה לחסוך מה שעושה את זה, תהיה בטוח בזה. איפה כל האנשים של אינגלנד עכשיו? אני לא יודע. איפה של פלינט? נו, רובם פה על הסיפון, ושמחים לקבל פודינג. חלקם קיבצו נדבות לפני זה. פיו הזקן, שאיבד את הראייה, והיה יכול להתבייש, מבזבז אלף ומאתיים לירות בשנה, כמו לורד בפרלמנט. איפה הוא עכשיו? נו, הוא מת עכשיו, מתחת לפתחי הסיפון. אבל שנתיים לפני זה, רעמים וברקים, האיש גווע ברעב! הוא קיבץ נדבות, והוא גנב, והוא שיסף גרונות, ובכל זאת גווע ברעב, חי נפשי!"
"נו, אז אין בזה הרבה תועלת, בסופו של דבר," אמר המלח הצעיר.
"אין בזה הרבה תועלת לטיפשים, תהיה בטוח בזה, לא בזה ולא בשום דבר," צעק סילבר. "אבל עכשיו, תסתכל פה: אתה צעיר, כן, אבל חריף כמו צבע טרי. ראיתי את זה כששמתי עליך עין, ואני אדבר איתך כמו עם גבר."
אתם יכולים לדמיין איך הרגשתי כששמעתי את הנוכל הזקן והמתועב הזה פונה לאחר באותן מילות חנופה בדיוק שבהן השתמש כלפיי. אני חושב שאילו יכולתי, הייתי הורג אותו דרך החבית. בינתיים הוא המשיך, בלי לשער שמישהו שומע אותו.
"ככה זה עם ג'נטלמנים של מזל. הם חיים חיים קשים, והם מסתכנים בתלייה, אבל הם אוכלים ושותים כמו תרנגולי קרב, וכשמסע נגמר, נו, יש להם מאות לירות בכיסים במקום מאות פרוטות. עכשיו, רוב הכסף הולך על רום ועל הוללות, ובחזרה לים בחולצה בלבד. אבל זה לא הנתיב שאני מתווה. אני שם הכול בצד, קצת פה, קצת שם, ולא יותר מדי בשום מקום, בגלל החשדות. אני בן חמישים, שים לב. ברגע שאחזור מההפלגה הזאת, אני אהיה ג'נטלמן ברצינות. הגיע הזמן, אתה אומר. אה, אבל חייתי בנוחות בינתיים. אף פעם לא מנעתי מעצמי שום דבר שהלב רוצה, וישנתי ברכות ואכלתי מעדנים כל ימיי, חוץ מכשהייתי בים. ואיך התחלתי? כמלח פשוט, כמוך!"
"נו," אמר האחר, "אבל כל שאר הכסף הלך עכשיו, לא? אתה לא תעז להראות את הפנים בבריסטול אחרי זה."
"נו, ואיפה אתה חושב שהוא היה?" שאל סילבר בלעג.
"בבריסטול, בבנקים ובמקומות," ענה בן שיחו.
"הוא היה," אמר הטבח, "הוא היה כשהרמנו עוגן. אבל עד עכשיו כבר הכול אצל אשתי הזקנה. ו'המשקפת' נמכרה, חוזה השכירות והמוניטין והציוד. והזקנה יצאה לפגוש אותי. הייתי אומר לך איפה, כי אני סומך עליך, אבל זה יעורר קנאה בין החבר'ה."
"ואתה יכול לסמוך על אשתך?" שאל האחר.
"ג'נטלמנים של מזל," השיב הטבח, "בדרך כלל סומכים מעט אחד על השני, והם צודקים, תהיה בטוח בזה. אבל לי יש דרך משלי, יש לי. כשחבר מנסה להתחמק, אחד שמכיר אותי, אני מתכוון, הוא לא יישאר באותו עולם עם ג'ון הזקן. היו כאלה שפחדו מפיו, והיו כאלה שפחדו מפלינט. אבל פלינט עצמו פחד ממני. פחד, וגאה היה. הם היו הצוות הכי קשוח על המים, של פלינט. השטן עצמו היה מפחד לצאת איתם לים. נו, עכשיו, אני אומר לך, אני לא איש שמתרברב, וראית בעצמך כמה קל אני מסתדר עם אנשים. אבל כשהייתי האפסנאי, כבשים זאת לא הייתה המילה לשודדי הים הוותיקים של פלינט. אה, אתה יכול להיות בטוח בעצמך בספינה של ג'ון הזקן."
"נו, אני אגיד לך עכשיו," השיב הבחור, "לא אהבתי את העבודה אפילו בחצי רבע, עד שהייתה לי השיחה הזאת איתך, ג'ון. אבל הנה היד שלי על זה עכשיו."
"ובחור אמיץ היית, וחריף גם," ענה סילבר, ולחץ את ידו בחום כזה שכל החבית רעדה, "ופסל חרטום יפה יותר לג'נטלמן של מזל מעולם לא ראיתי בעיניי."
בשלב הזה התחלתי להבין את המונחים שלהם. ב"ג'נטלמן של מזל" הם התכוונו בבירור לא יותר ולא פחות מפיראט פשוט. והסצנה הקטנה ששמעתי במקרה הייתה המערכה האחרונה בהשחתתו של אחד המלחים הישרים, אולי של האחרון שנשאר על הסיפון. אבל בעניין הזה עמדתי להירגע בקרוב. כי סילבר שרק שריקה קטנה, ואיש שלישי ניגש בנחת והתיישב ליד החבורה.
"דיק בעניין," אמר סילבר.
"אה, ידעתי שדיק בעניין," השיב קולו של נווט הסירה, ישראל הנדס. "הוא לא טיפש, דיק." והוא גלגל את טבק הלעיסה שלו וירק. "אבל תסתכל פה," המשיך, "זה מה שאני רוצה לדעת, ברביקיו: עד מתי אנחנו הולכים להסתובב פה הלוך ושוב כמו סירת רוכלים מבורכת? כמעט נמאס לי מקפטן סמולט. הוא מתעלל בי מספיק זמן, רעמים! אני רוצה להיכנס לתא ההוא, כן. אני רוצה את החמוצים והיינות שלהם, וכל זה."
"ישראל," אמר סילבר, "הראש שלך לא שווה הרבה, ואף פעם לא היה. אבל אתה מסוגל לשמוע, אני מניח. לפחות האוזניים שלך גדולות מספיק. עכשיו, זה מה שאני אומר: אתה תישן בחלק הקדמי, ותחיה חיים קשים, ותדבר בשקט, ותישאר פיכח עד שאתן את האות. ותהיה בטוח בזה, בני."
"נו, אני לא אומר לא, נכון?" נהם נווט הסירה. "מה שאני אומר זה: מתי? זה מה שאני אומר."
"מתי! חי נפשי!" צעק סילבר. "נו, עכשיו, אם אתה רוצה לדעת, אני אגיד לך מתי. ברגע האחרון שאני יכול, ככה מתי. הנה מלח מדרגה ראשונה, קפטן סמולט, משיט בשבילנו את הספינה המבורכת. הנה האדון והרופא האלה עם מפה וכאלה. אני לא יודע איפה היא, נכון? וגם אתה לא, אתה אומר. נו, אז אני מתכוון שהאדון והרופא האלה ימצאו את הסחורה, ויעזרו לנו להעלות אותה לסיפון, חי נפשי. ואז נראה. אילו הייתי בטוח בכולכם, בני הולנדים כפולים, הייתי נותן לקפטן סמולט לנווט אותנו חצי הדרך חזרה לפני שהייתי מכה."
"נו, כולנו מלחים פה על הסיפון, אני חושב," אמר הבחור דיק.
"כולנו מלחים פשוטים, אתה מתכוון," התפרץ סילבר. "אנחנו יכולים להחזיק בהגה לפי נתיב, אבל מי יקבע אותו? על זה כל הג'נטלמנים שלכם נשברים, מההתחלה ועד הסוף. אילו היה תלוי בי, הייתי נותן לקפטן סמולט להחזיר אותנו לפחות לרוחות הסחר. אז לא היו לנו טעויות חישוב ארורות וכפית מים ליום. אבל אני יודע מאיזה סוג אתם. אני אגמור איתם באי, ברגע שהכסף יהיה על הסיפון, וחבל. אבל אתם אף פעם לא מאושרים עד שאתם שיכורים. שהצלעות שלי יתפקעו, הלב שלי חולה מלהפליג עם כאלה כמוכם!"
"לאט, לונג ג'ון," צעק ישראל. "מי עומד נגדך?"
"נו, כמה ספינות גבוהות, אתה חושב, ראיתי שעלו עליהן? וכמה בחורים זריזים מתייבשים בשמש ברציף ההוצאות להורג?" צעק סילבר. "והכול בגלל אותו מהר ומהר ומהר. אתה שומע אותי? ראיתי דבר או שניים בים, כן. אילו רק הייתם מחזיקים בנתיב, ונקודה אחת לכיוון הרוח, הייתם נוסעים בכרכרות, כן. אבל לא אתם! אני מכיר אתכם. מחר תקבלו את פה הרום שלכם, ותלכו להיתלות."
"כולם ידעו שאתה מין כומר, ג'ון. אבל יש אחרים שיכלו לעבוד בחבלים ולהחזיק הגה לא פחות טוב ממך," אמר ישראל. "הם אהבו קצת כיף, הם. הם לא היו כל כך מתנשאים ויבשים, בכלל לא, אלא נהנו מהחיים, כמו חברים עליזים, כל אחד."
"כך?" אמר סילבר. "נו, ואיפה הם עכשיו? פיו היה מהסוג הזה, והוא מת קבצן. פלינט היה, והוא מת מרום בסוואנה. אה, הם היו צוות מתוק, הם! רק, איפה הם?"
"אבל," שאל דיק, "כשנתפוס אותם, מה נעשה איתם, בכל אופן?"
"הנה איש כלבבי!" צעק הטבח בהערצה. "לזה אני קורא עסקים. נו, מה אתה חושב? להוריד אותם לחוף כמו נטושים? זאת הייתה הדרך של אינגלנד. או לשחוט אותם כמו בשר חזיר? זאת הייתה הדרך של פלינט, או של בילי בונס."
"בילי היה האיש לזה," אמר ישראל. "'מתים לא נושכים,' הוא אומר. נו, עכשיו הוא בעצמו מת. עכשיו הוא יודע את כל העניין. ואם אי פעם יד קשוחה הגיעה לנמל, זה היה בילי."
"צודק," אמר סילבר, "קשוח ומוכן. אבל שים לב, אני איש נוח. אני ממש ג'נטלמן, אתה אומר. אבל הפעם זה רציני. חובה זה חובה, חבר'ה. אני נותן את הקול שלי: מוות. כשאהיה בפרלמנט ואסע בכרכרה שלי, אני לא רוצה שאחד מעורכי הדין הימיים האלה מהתא יחזור הביתה בלי שציפו לו, כמו השטן בתפילה. לחכות, זה מה שאני אומר. אבל כשיגיע הזמן, נו, אז לכל הרוחות!"
"ג'ון," צעק נווט הסירה, "אתה גבר!"
"תגיד את זה, ישראל, כשתראה," אמר סילבר. "רק דבר אחד אני דורש: אני דורש את טרלוני. אני אסובב לו את ראש העגל שלו מהגוף בידיים האלה. דיק!" הוסיף, וקטע את עצמו. "תקפוץ רגע, כמו בחור מתוק, ותביא לי תפוח, להרטיב קצת את הגרון."
אתם יכולים לדמיין באיזו אימה הייתי! הייתי זונק החוצה ובורח אילו מצאתי את הכוח, אבל גם הגפיים וגם הלב שלי בגדו בי. שמעתי את דיק מתחיל לקום, ואז מישהו כנראה עצר אותו, וקולו של הנדס קרא: "אה, עזוב את זה! אל תמצוץ את המים העכורים האלה, ג'ון. בוא נשתה קצת רום."
"דיק," אמר סילבר, "אני סומך עליך. יש לי סימן על החבית, שים לב. הנה המפתח. תמלא ספל ותביא אותו למעלה."
מבוהל ככל שהייתי, לא יכולתי שלא לחשוב לעצמי שכנראה כך השיג מר ארו את המשקה החריף שהרס אותו.
דיק נעדר רק זמן קצר, ובזמן היעדרו ישראל דיבר ישר לאוזנו של הטבח. רק מילה או שתיים יכולתי לקלוט, ובכל זאת אספתי כמה חדשות חשובות. כי מלבד קטעים אחרים שכיוונו לאותו עניין, המשפט השלם הזה נשמע: "אף אחד נוסף מהם לא יצטרף." מכאן שעדיין היו על הסיפון אנשים נאמנים.
כשדיק חזר, כל אחד מהשלושה לקח בתורו את הספל ושתה, אחד "לחיי המזל", אחר עם "לחיי פלינט הזקן", וסילבר עצמו אמר, במין שיר: "לחיינו, והחזיקו מעמד, הרבה שלל והרבה פודינג בלי סוף!"
בדיוק אז נפל עליי בחבית מין אור, וכשהרמתי את הראש, ראיתי שהירח עלה, והכסיף את ראש התורן האחורי, וזרח לבן על שפת המפרש הקדמי. וכמעט באותו זמן צעק קולו של הצופה: "יבשה!"