נשמעה ריצה גדולה של רגליים על הסיפון. שמעתי אנשים ממהרים למעלה מהתא ומהחלק הקדמי, וכשהחלקתי ברגע אחד החוצה מהחבית שלי, צללתי מאחורי המפרש הקדמי, עשיתי סיבוב כפול לכיוון הירכתיים, ויצאתי אל הסיפון הפתוח בדיוק בזמן כדי להצטרף להאנטר ולד"ר ליבסי בריצה אל החרטום שבצד הרוח.
שם כבר התאספו כל האנשים. חגורת ערפל התרוממה כמעט באותו זמן שבו הופיע הירח. הרחק מדרום־מערב לנו ראינו שתי גבעות נמוכות, במרחק של כשלושה קילומטרים זו מזו, ומאחורי אחת מהן התרוממה גבעה שלישית, גבוהה יותר, שפסגתה עדיין הייתה קבורה בערפל. שלושתן נראו חדות וחרוטיות בצורתן.
את כל זה ראיתי כמעט בחלום, כי עדיין לא התאוששתי מהפחד הנורא של דקה או שתיים קודם. ואז שמעתי את קולו של קפטן סמולט נותן פקודות. ההיספניולה הוטתה שתי נקודות קרוב יותר לרוח, ועכשיו הפליגה בנתיב שיעבור בדיוק ליד האי ממזרח.
"ועכשיו, חבר'ה," אמר רב החובל, כשהכול היה מתוח כמו שצריך, "מישהו מכם ראה פעם את היבשה שלפנינו?"
"אני ראיתי, אדוני," אמר סילבר. "מילאנו שם מים עם ספינת סוחר שהייתי בה טבח."
"מקום העגינה בדרום, מאחורי אי קטן, נדמה לי?" שאל רב החובל.
"כן, אדוני. אי השלד קוראים לו. פעם זה היה מקום מרכזי של פיראטים, ולמלח אחד שהיה איתנו על הסיפון היו כל השמות שלהם בשבילו. הגבעה ההיא בצפון, קוראים לה גבעת התורן הקדמי. יש שלוש גבעות בשורה, לכיוון דרום: קדמי, ראשי ואחורי, אדוני. אבל הראשי, זה הגדול, עם הענן עליו, בדרך כלל קוראים לו המשקפת, בגלל תצפית שהחזיקו שם כשהיו במעגן וניקו. כי שם ניקו את הספינות שלהם, אדוני, סלח לי."
"יש לי פה מפה," אמר קפטן סמולט. "תראה אם זה המקום."
העיניים של לונג ג'ון בערו בראשו כשלקח את המפה, אבל לפי המראה הטרי של הנייר ידעתי שנגזר עליו להתאכזב. זאת לא הייתה המפה שמצאנו בתיבה של בילי בונס, אלא העתק מדויק, שלם בכל הפרטים, שמות וגבהים ומדידות עומק, מלבד יוצא דופן אחד: האיקסים האדומים וההערות הכתובות. חריף ככל שהיה הכעס שלו, היה לסילבר כוח הנפש להסתיר אותו.
"כן, אדוני," אמר, "זה המקום, בהחלט, ומצויר יפה מאוד. מעניין מי עשה את זה? הפיראטים היו בורים מדי, אני חושב. כן, הנה: 'מעגן קפטן קיד', בדיוק השם שהחבר שלי קרא לו. יש זרם חזק לאורך הדרום, ואחר כך הוא עולה צפונה לאורך החוף המערבי. צדקת, אדוני," אמר, "לכוון קרוב לרוח ולהישאר בצד הרוח של האי. לפחות, אם כוונתך הייתה להיכנס ולהטות את הספינה לניקוי, ואין מקום טוב יותר לזה במים האלה."
"תודה, בחור," אמר קפטן סמולט. "אבקש ממך מאוחר יותר לעזור לנו. אתה יכול ללכת."
הופתעתי מהקור רוח שבו ג'ון הודה שהוא מכיר את האי, ואני מודה שחצי פחדתי כשראיתי אותו מתקרב אליי. הוא לא ידע, כמובן, ששמעתי את המועצה שלו מתוך חבית התפוחים. ובכל זאת, בשלב הזה כבר נתקפתי אימה כזאת מהאכזריות, מהצביעות ומהכוח שלו, שבקושי הצלחתי להסתיר צמרמורת כשהניח את ידו על זרועי.
"אה," אמר, "זה מקום מתוק, האי הזה, מקום מתוק לבחור לרדת אליו לחוף. אתה תתרחץ, ותטפס על עצים, ותצוד עיזים, כן. ותטפס על הגבעות ההן כמו עז בעצמך. נו, זה עושה אותי צעיר שוב. כמעט שכחתי את רגל העץ שלי, כן. זה דבר נעים להיות צעיר ולהיות לך עשר אצבעות ברגליים, תהיה בטוח בזה. כשתרצה לצאת לחקור קצת, רק תבקש מג'ון הזקן, והוא יכין לך משהו לאכול לדרך."
והוא טפח לי על הכתף בדרך הידידותית ביותר, צלע קדימה וירד למטה.
קפטן סמולט, האדון טרלוני וד"ר ליבסי דיברו יחד על סיפון הירכתיים, ולמרות שרציתי מאוד לספר להם את הסיפור שלי, לא העזתי להפריע להם בגלוי. בזמן שעוד חיפשתי במחשבותיי תירוץ סביר, ד"ר ליבסי קרא לי לצדו. הוא השאיר את המקטרת שלו למטה, ומכיוון שהיה עבד לטבק, התכוון שאביא אותה. אבל ברגע שהייתי קרוב מספיק לדבר בלי שישמעו אותי, פרצתי מיד: "דוקטור, תן לי לדבר. תוריד את רב החובל ואת האדון טרלוני לתא, ואז תמצא איזה תירוץ לקרוא לי. יש לי חדשות נוראות."
פני הרופא השתנו קצת, אבל ברגע הבא הוא כבר שלט בעצמו.
"תודה, ג'ים," אמר בקול רם למדי, "זה כל מה שרציתי לדעת," כאילו שאל אותי שאלה.
ועם זה הסתובב על עקבו וחזר אל השניים האחרים. הם דיברו יחד קצת, ואף על פי שאף אחד מהם לא נרתע, ולא הרים את קולו, ואפילו לא שרק, היה ברור למדי שד"ר ליבסי מסר את בקשתי. כי הדבר הבא ששמעתי היה רב החובל נותן פקודה לג'וב אנדרסון, וכל האנשים נקראו בשריקה לסיפון.
"חבר'ה," אמר קפטן סמולט, "יש לי מילה להגיד לכם. היבשה הזאת שראינו היא המקום שאליו הפלגנו. מר טרלוני, שהוא אדון נדיב מאוד, כפי שכולנו יודעים, בדיוק שאל אותי שאלה או שתיים. ומכיוון שיכולתי לומר לו שכל איש על הסיפון עשה את חובתו, למעלה ולמטה, כמו שאף פעם לא ביקשתי לראות אותה נעשית טוב יותר, נו, הוא ואני והרופא יורדים לתא לשתות לחייכם ולמזלכם, ואתם תקבלו מנת משקה כדי לשתות לחיינו ולמזלנו. אגיד לכם מה אני חושב על זה: אני חושב שזה יפה. ואם אתם חושבים כמוני, תריעו תרועת ים טובה לכבוד האדון שעושה את זה."
התרועה באה, זה היה מובן מאליו. אבל היא הדהדה כל כך מלאה ולבבית, שאני מודה שבקושי האמנתי שאותם אנשים בדיוק זוממים לשפוך את דמנו.
"עוד תרועה אחת לקפטן סמולט," צעק לונג ג'ון כשהראשונה שככה.
וגם היא ניתנה בכל הכוח.
מיד אחר כך ירדו שלושת האדונים למטה, וזמן לא רב אחר כך נשלחה הודעה קדימה שמבקשים את ג'ים הוקינס בתא.
מצאתי את שלושתם יושבים סביב השולחן, בקבוק יין ספרדי וקצת צימוקים לפניהם, והרופא מעשן בלי הפסקה, הפאה שלו על ברכיו, וזה, ידעתי, היה סימן שהוא נסער. חלון הירכתיים היה פתוח, כי היה לילה חם, ויכולת לראות את הירח זורח מאחור על שובל הספינה.
"עכשיו, הוקינס," אמר האדון טרלוני, "יש לך משהו להגיד. דבר."
עשיתי כפי שנאמר לי, ובקיצור הכי גדול שיכולתי, סיפרתי את כל הפרטים של השיחה של סילבר. אף אחד לא קטע אותי עד שסיימתי, ואף אחד משלושתם לא עשה אפילו תנועה אחת, אבל הם החזיקו את עיניהם על פניי מההתחלה ועד הסוף.
"ג'ים," אמר ד"ר ליבסי, "שב."
והם הושיבו אותי ליד השולחן לצדם, מזגו לי כוס יין, מילאו את ידיי בצימוקים, ושלושתם, אחד אחרי השני, וכל אחד בקידה, שתו לחיי ולכבודי, על המזל ועל האומץ שלי.
"עכשיו, קפטן," אמר האדון טרלוני, "אתה צדקת, ואני טעיתי. אני מודה שאני חמור, ואני מחכה לפקודותיך."
"לא יותר חמור ממני, אדוני," השיב רב החובל. "מעולם לא שמעתי על צוות שהתכוון למרוד, שלא הראה סימנים קודם, לכל אדם שהיו לו עיניים בראש לראות את הרעה ולפעול בהתאם. אבל הצוות הזה," הוסיף, "גובר עליי."
"קפטן," אמר הרופא, "ברשותך, זה סילבר. איש יוצא דופן מאוד."
"הוא ייראה יוצא דופן מאוד תלוי על קצה של מוט מפרש, אדוני," השיב רב החובל. "אבל זה דיבורים. זה לא מוביל לשום דבר. אני רואה שלוש או ארבע נקודות, וברשותו של מר טרלוני, אמנה אותן."
"אתה, אדוני, רב החובל. לך לדבר," אמר מר טרלוני בהדר.
"נקודה ראשונה," התחיל מר סמולט. "אנחנו חייבים להמשיך, כי אנחנו לא יכולים לחזור. אילו נתתי פקודה להסתובב, הם היו קמים מיד. נקודה שנייה, יש לנו זמן לפנינו, לפחות עד שהאוצר הזה יימצא. נקודה שלישית, יש מלחים נאמנים. עכשיו, אדוני, זה חייב להגיע למכות במוקדם או במאוחר, ומה שאני מציע זה לתפוס את הזמן בקרניו, כמו שאומרים, ולהגיע למכות ביום יפה אחד, כשהם הכי פחות מצפים. אנחנו יכולים לסמוך, אני מניח, על המשרתים שלך מהבית, מר טרלוני?"
"כמו על עצמי," הכריז האדון טרלוני.
"שלושה," חישב רב החובל. "יחד איתנו שבעה, כולל הוקינס כאן. עכשיו, מה עם המלחים הישרים?"
"כנראה האנשים של טרלוני עצמו," אמר הרופא, "אלה שבחר בעצמו לפני שנתקל בסילבר."
"לא," השיב האדון טרלוני. "הנדס היה אחד משלי."
"באמת חשבתי שאוכל לסמוך על הנדס," הוסיף רב החובל.
"ולחשוב שכולם אנגלים!" התפרץ האדון טרלוני. "אדוני, הייתי מוכן לפוצץ את הספינה."
"ובכן, רבותיי," אמר רב החובל, "הטוב ביותר שאני יכול לומר הוא לא הרבה. אנחנו חייבים לחכות, בבקשה, ולשמור על עין ערה. זה מתיש לאדם, אני יודע. היה נעים יותר להגיע למכות. אבל אין ברירה עד שנדע מי האנשים שלנו. לחכות, ולשרוק לרוח, זאת דעתי."
"ג'ים כאן," אמר הרופא, "יכול לעזור לנו יותר מכל אחד. האנשים לא נזהרים ממנו, וג'ים בחור שם לב לדברים."
"הוקינס, אני נותן בך אמון עצום," הוסיף האדון טרלוני.
על זה התחלתי להרגיש די מיואש, כי הרגשתי חסר אונים לגמרי. ובכל זאת, בשרשרת מוזרה של נסיבות, ההצלה אכן באה דרכי. בינתיים, ככל שדיברנו, היו רק שבעה מתוך עשרים ושישה שידענו שאפשר לסמוך עליהם. ומתוך השבעה האלה אחד היה ילד, כך שהגברים הבוגרים בצד שלנו היו שישה מול תשעה עשר שלהם.