כשעליתי לסיפון למחרת בבוקר, מראה האי השתנה לגמרי. אף על פי שהרוח פסקה עכשיו לגמרי, התקדמנו הרבה במהלך הלילה, ועכשיו עמדנו בדממת רוח, כקילומטר מדרום־מזרח לחוף המזרחי הנמוך. יערות בצבע אפור כיסו חלק גדול מפני האי. הגוון האחיד הזה אמנם נשבר בפסים של חול צהוב בשטחים הנמוכים, ובהרבה עצים גבוהים ממשפחת האורן, שהתנשאו מעל האחרים, חלקם בודדים, חלקם בקבוצות. אבל הצבע הכללי היה אחיד ועצוב. הגבעות התנשאו בבירור מעל הצמחייה בצריחים של סלע חשוף. כולן היו בעלות צורה מוזרה, והמשקפת, שהייתה גבוהה בכמאה מטרים מכל השאר באי, הייתה גם המוזרה ביותר בצורתה. היא עלתה תלולה כמעט מכל צד, ואז נקטעה פתאום בפסגה, כמו כן שמעמידים עליו פסל.
ההיספניולה התגלגלה בגלי האוקיינוס עד שהדפנות טבלו במים. מוטות המפרשים נקרעו בגלגלות, ההגה דפק הלוך ושוב, וכל הספינה חרקה, נאנקה וקפצה כמו בית חרושת. נאלצתי להיאחז חזק בחבל התמיכה האחורי, והעולם הסתובב בסחרחורת מול עיניי. כי אף על פי שהייתי מלח טוב למדי כשהספינה הייתה בתנועה, הדבר הזה, לעמוד במקום ולהתגלגל כמו בקבוק, היה משהו שמעולם לא למדתי לסבול בלי בחילה קלה, במיוחד בבוקר, על בטן ריקה.
אולי זה היה זה. אולי זה היה המראה של האי, עם היערות האפורים והעצובים שלו, וצריחי האבן הפראיים, והגלים שראינו ושמענו מקציפים ורועמים על החוף התלול. בכל אופן, אף על פי שהשמש זרחה בהירה וחמה, וציפורי החוף דגו וצווחו מסביבנו, והייתם חושבים שכל אחד ישמח להגיע ליבשה אחרי זמן כה רב בים, הלב שלי צנח, כמו שאומרים, עד המגפיים. ומהמבט הראשון והלאה, שנאתי את עצם המחשבה על אי המטמון.
היה לפנינו בוקר של עבודה משמימה. כי לא היה שום סימן של רוח, והיה צריך להוריד את הסירות ולאייש אותן, ולגרור את הספינה חמישה או שישה קילומטרים מסביב לפינת האי ובמעלה המעבר הצר אל המפרץ שמאחורי אי השלד. התנדבתי לאחת הסירות, שבה כמובן לא היה לי שום עניין. החום היה מחניק, והאנשים רטנו בזעם על העבודה. אנדרסון פיקד על הסירה שלי, ובמקום לשמור על הסדר בצוות, רטן בקול רם כמו הגרוע שבהם.
"נו," אמר בקללה, "זה לא לנצח."
חשבתי שזה סימן רע מאוד, כי עד אותו יום האנשים עשו את עבודתם בזריזות וברצון. אבל עצם המראה של האי ריפה את חבלי המשמעת.
כל הדרך פנימה עמד לונג ג'ון ליד ההגאי וכיוון את הספינה. הוא הכיר את המעבר כמו את כף ידו, ואף על פי שהאיש שמדד את העומק מצא בכל מקום יותר מים ממה שהיה רשום במפה, ג'ון לא היסס אפילו פעם אחת.
"יש סחף חזק עם השפל," אמר, "והמעבר הזה נחפר, כביכול, באת."
עצרנו בדיוק במקום שבו היה העוגן במפה, בערך שש מאות מטרים מכל חוף, היבשה הראשית בצד אחד ואי השלד בצד השני. הקרקעית הייתה חול נקי. נפילת העוגן שלנו הקפיצה ענני ציפורים שהסתחררו וצווחו מעל היערות, אבל תוך פחות מדקה הן נחתו שוב והכול שוב היה שקט.
המקום היה מוקף כולו ביבשה, קבור ביערות. העצים ירדו ממש עד קו הגאות, החופים היו ברובם שטוחים, וראשי הגבעות עמדו מסביב במרחק במין אמפיתיאטרון, אחת כאן, אחת שם. שני נהרות קטנים, או ליתר דיוק שתי ביצות, נשפכו לתוך הבריכה הזאת, אם אפשר לקרוא לה כך. והעלווה סביב החלק ההוא של החוף הייתה בעלת מין בוהק רעיל. מהספינה לא ראינו דבר מהבית או מהמצודה, כי הם היו קבורים לגמרי בין העצים. ואלמלא המפה שעל פתח הירידה, אולי היינו הראשונים שעגנו שם אי פעם מאז שהאי עלה מן הימים.
לא נשבה אף משב אוויר, ולא נשמע שום קול חוץ מהגלים שרעמו קילומטר משם, לאורך החופים ועל הסלעים שבחוץ. ריח עומד ומשונה היה תלוי מעל המעגן, ריח של עלים רקובים וגזעי עצים נרקבים. ראיתי את הרופא מרחרח ומרחרח, כמו מישהו שטועם ביצה מקולקלת.
"אני לא יודע לגבי אוצר," אמר, "אבל אני מתערב על הפאה שלי שיש פה קדחת."
אם התנהגות האנשים הייתה מדאיגה בסירה, היא נעשתה מאיימת באמת כשעלו לספינה. הם שכבו על הסיפון ורטנו יחד בשיחה. הפקודה הקטנה ביותר התקבלה במבט קודר, ובוצעה באי רצון וברשלנות. אפילו המלחים הישרים בטח נדבקו, כי לא היה על הסיפון אף אדם אחד שיתקן את חברו. מרד, זה היה ברור, היה תלוי מעלינו כמו ענן סערה.
ולא רק אנחנו, אנשי התא, הבחנו בסכנה. לונג ג'ון עבד קשה, עבר מקבוצה לקבוצה, השקיע את עצמו בעצות טובות, ואשר לדוגמה אישית, אף אדם לא היה יכול להראות דוגמה טובה יותר. הוא ממש התעלה על עצמו בנכונות ובנימוס. הוא חייך לכולם. אם ניתנה פקודה, ג'ון היה על הקב שלו ברגע אחד, עם ה"כן, כן, אדוני!" הכי עליז בעולם. וכשלא היה שום דבר אחר לעשות, שר שיר אחרי שיר, כאילו כדי להסתיר את אי שביעות הרצון של השאר.
מכל הסימנים הקודרים של אותו אחר צהריים קודר, הדאגה הגלויה הזאת של לונג ג'ון נראתה הגרועה מכולם.
ערכנו מועצה בתא.
"אדוני," אמר רב החובל, "אם אסתכן בעוד פקודה, כל הספינה תתמוטט על ראשינו בבת אחת. אתה מבין, אדוני, ככה זה. אני מקבל תשובה גסה, נכון? נו, אם אענה בחזרה, הרמחים יתחילו לעבוד בשתי שניות. אם לא, סילבר יבין שיש משהו מאחורי זה, והמשחק נגמר. עכשיו, יש לנו רק אדם אחד לסמוך עליו."
"ומי זה?" שאל האדון טרלוני.
"סילבר, אדוני," השיב רב החובל. "הוא מודאג כמוך וכמוני לטשטש את העניינים. זה כעס חולף. הוא היה משכנע אותם מהר לוותר עליו, אילו הייתה לו הזדמנות. ומה שאני מציע לעשות הוא לתת לו את ההזדמנות. בואו ניתן לאנשים אחר צהריים על החוף. אם כולם ילכו, נו, נילחם על הספינה. אם אף אחד מהם לא ילך, נו, אז נחזיק בתא, ואלוהים יגן על הצדק. אם חלק ילכו, תזכור את דבריי, אדוני, סילבר יחזיר אותם לסיפון שקטים ככבשים."
כך הוחלט. אקדחים טעונים חולקו לכל האנשים הבטוחים. האנטר, ג'ויס ורדרות' שותפו בסוד וקיבלו את החדשות בפחות הפתעה וברוח טובה יותר ממה שציפינו. ואז רב החובל עלה לסיפון ופנה אל הצוות.
"חבר'ה," אמר, "היה לנו יום חם, וכולנו עייפים ובמצב רוח רע. סיבוב בחוף לא יזיק לאף אחד. הסירות עדיין במים. אתם יכולים לקחת את הסירות הקלות, וכמה שרוצים יכולים לרדת לחוף לאחר הצהריים. אירה ביריית תותח חצי שעה לפני השקיעה."
אני מאמין שהבחורים הטיפשים בטח חשבו שישברו את השוקיים שלהם על אוצר ברגע שירדו לחוף. כי כולם יצאו מהזעף שלהם ברגע אחד ונתנו תרועה שעוררה את ההד בגבעה רחוקה, ושלחה את הציפורים שוב לעוף ולצווח מסביב למעגן.
רב החובל היה פיקח מכדי לעמוד בדרך. הוא נעלם מהעין ברגע אחד, והשאיר לסילבר לארגן את החבורה. ואני חושב שטוב שעשה כך. אילו היה על הסיפון, לא היה יכול יותר אפילו להעמיד פנים שהוא לא מבין את המצב. הוא היה ברור כמו אור יום. סילבר היה רב החובל, והיה לו צוות מורד מאוד. המלחים הישרים, ועד מהרה עמדתי לראות הוכחה שהיו כאלה על הסיפון, בטח היו בחורים טיפשים מאוד. או ליתר דיוק, אני מניח שהאמת הייתה זו: שכל האנשים הושפעו לרעה מהדוגמה של המנהיגים, רק חלקם יותר, חלקם פחות. וכמה, שהיו בחורים טובים בעיקרם, לא היה אפשר להוביל או לדחוף רחוק יותר. זה דבר אחד להתבטל ולהשתמט, ודבר אחר לגמרי להשתלט על ספינה ולרצוח כמה אנשים חפים מפשע.
לבסוף, עם זאת, החבורה הורכבה. שישה בחורים היו אמורים להישאר על הסיפון, ושלושה עשר הנותרים, כולל סילבר, התחילו לרדת לסירות.
ואז עלה בראשי הראשון מהרעיונות המטורפים שתרמו כל כך הרבה להציל את חיינו. אם סילבר השאיר שישה אנשים, היה ברור שהחבורה שלנו לא תוכל להשתלט על הספינה ולהילחם עליה. ומכיוון שרק שישה נשארו, היה ברור באותה מידה שאנשי התא לא זקוקים כרגע לעזרתי. מיד עלה בדעתי לרדת לחוף. כהרף עין החלקתי מעבר לדופן והתכרבלתי בחרטום של הסירה הקרובה ביותר, וכמעט באותו רגע היא דחפה מהספינה.
אף אחד לא שם לב אליי, רק החותר שבחרטום אמר: "זה אתה, ג'ים? תשמור על הראש למטה." אבל סילבר, מהסירה השנייה, הסתכל בחדות וקרא לשאול אם זה אני. ומאותו רגע התחלתי להצטער על מה שעשיתי.
הצוותים התחרו מי יגיע ראשון לחוף. אבל הסירה שבה הייתי, שהייתה לה התחלה מוקדמת והייתה גם קלה יותר וגם מאוישת טוב יותר, זינקה הרחק לפני חברתה. החרטום כבר פגע בין העצים שעל שפת החוף, ותפסתי ענף, הנפתי את עצמי החוצה, וצללתי לתוך הסבך הקרוב ביותר, בזמן שסילבר והשאר עוד היו מאה מטרים מאחור.
"ג'ים, ג'ים!" שמעתי אותו צועק.
אבל אתם יכולים לנחש שלא שמתי לב. קפצתי, התכופפתי ופרצתי דרך הסבך, ורצתי ישר קדימה, עד שלא יכולתי לרוץ עוד.