הייתי כל כך מרוצה מכך שחמקתי מלונג ג'ון, שהתחלתי ליהנות ולהסתכל סביבי בעניין מסוים על הארץ המוזרה שבה הייתי.
חציתי שטח ביצתי מלא ערבות, סוף ועצי ביצה מוזרים וזרים, ועכשיו יצאתי אל שולי שטח פתוח של אדמה חולית וגלית, באורך של כקילומטר וחצי, מנוקד בכמה אורנים ובמספר גדול של עצים מעוותים, לא שונים מאלון בצורת הצמיחה שלהם, אבל עם עלווה חיוורת, כמו של ערבה. בצד הרחוק של השטח הפתוח עמדה אחת הגבעות, עם שתי פסגות סלעיות משונות, שבהקו בחיות בשמש.
עכשיו הרגשתי בפעם הראשונה את שמחת החקירה. האי היה לא מיושב. את חבריי לספינה השארתי מאחור, ולפניי חיו רק בעלי חיים אילמים ועופות. פניתי לכאן ולשם בין העצים. פה ושם היו צמחים פורחים, שלא הכרתי. פה ושם ראיתי נחשים, ואחד הרים את ראשו ממדף סלע ולחש עליי ברעש לא שונה מסביבון מסתובב. לא שיערתי שהוא אויב קטלני, ושהרעש הוא הקשקוש המפורסם של נחש העכסן.
אחר כך הגעתי לסבך ארוך של העצים דמויי האלון האלה, אלונים ירוקי עד, כך שמעתי אחר כך שצריך לקרוא להם, שצמחו נמוך לאורך החול כמו פטל קוצני, ענפיהם מעוותים באופן מוזר, העלווה צפופה, כמו גג קש. הסבך השתרע מראש אחת מגבעות החול, התפשט ונעשה גבוה יותר ככל שירד, עד שהגיע לשפת הביצה הרחבה, מלאת הקנים, שדרכה פילס הקרוב מבין הנהרות הקטנים את דרכו אל המעגן. הביצה העלתה אדים בשמש החזקה, וקווי המתאר של המשקפת רעדו מבעד לאובך.
פתאום התחילה מין המולה בין הסוף. ברווז בר התעופף בקריאת גע־גע, אחר בא אחריו, ועד מהרה מעל כל פני הביצה היה תלוי באוויר ענן גדול של ציפורים, צווח ומסתובב. הסקתי מיד שכמה מחבריי לספינה בטח מתקרבים לאורך שולי הביצה. ולא טעיתי, כי עד מהרה שמעתי צלילים רחוקים מאוד ונמוכים של קול אדם, שככל שהמשכתי להקשיב, נעשה רם וקרוב יותר בהתמדה.
זה הכניס בי פחד גדול, וזחלתי למחסה של האלון הקרוב ביותר והתכופפתי שם, מקשיב, שקט כמו עכבר.
קול אחר ענה, ואז הקול הראשון, שעכשיו זיהיתי שהוא של סילבר, שוב לקח את רשות הדיבור והמשיך הרבה זמן בזרם, רק מדי פעם נקטע על ידי האחר. לפי הצליל, הם בטח דיברו ברצינות, וכמעט בזעם. אבל שום מילה ברורה לא הגיעה לאוזניי.
לבסוף נראה שהמדברים עצרו, ואולי התיישבו. כי לא רק שהם הפסיקו להתקרב, אלא שהציפורים עצמן התחילו להירגע ולשוב למקומותיהן בביצה.
ועכשיו התחלתי להרגיש שאני מזניח את תפקידי. שמכיוון שהייתי פזיז כל כך לרדת לחוף עם הנואשים האלה, המעט שאני יכול לעשות הוא לצותת להם במועצות שלהם. ושחובתי הברורה והמובנת מאליה היא להתקרב כמה שאוכל, במחסה הנוח של העצים השפופים.
יכולתי לדעת די בדיוק את הכיוון של המדברים, לא רק לפי קולותיהם אלא לפי התנהגות הציפורים המעטות שעדיין ריחפו בבהלה מעל ראשי הפולשים.
זחלתי על ארבע, והתקדמתי לעברם בהתמדה אבל לאט, עד שלבסוף, כשהרמתי את ראשי אל פתח בין העלים, יכולתי לראות בבירור למטה אל עמק ירוק וקטן ליד הביצה, מוקף צפוף בעצים, שבו עמדו לונג ג'ון סילבר ועוד אחד מהצוות, פנים אל פנים, בשיחה.
השמש הכתה בהם במלוא עוזה. סילבר זרק את הכובע שלו לידו על האדמה, ופניו הגדולות, החלקות והבהירות, כולן בוהקות מחום, היו מורמות אל פני האיש האחר במין תחינה.
"חבר," אמר, "זה כי אני חושב שאתה אבקת זהב, אבקת זהב, תהיה בטוח בזה! אילו לא הייתי נדבק אליך כמו זפת, אתה חושב שהייתי פה ומזהיר אותך? הכול אבוד, אי אפשר לשנות ואי אפשר לתקן. אני מדבר כדי להציל את הצוואר שלך. ואילו אחד מהפראים ידע על זה, איפה הייתי אני, טום? נו, תגיד לי, איפה הייתי?"
"סילבר," אמר האיש האחר, והבחנתי שלא רק שפניו אדומות, אלא שהוא מדבר צרוד כמו עורב, וקולו גם רועד, כמו חבל מתוח. "סילבר," אמר, "אתה זקן, ואתה ישר, או שיש לך שם כזה. ויש לך גם כסף, מה שלהרבה מלחים מסכנים אין. ואתה אמיץ, או שאני טועה. ואתה תגיד לי שתיתן לעצמך להיגרר אחרי חבורה כזאת של סמרטוטים? לא אתה! כמו שאלוהים רואה אותי, הייתי מעדיף לאבד את היד שלי. אם אני אפנה נגד החובה שלי..."
ואז, פתאום, נקטע על ידי רעש. מצאתי את אחד המלחים הישרים. ובכן, הנה, באותו רגע בדיוק, הגיעה ידיעה על עוד אחד. הרחק בתוך הביצה עלה, פתאום, קול כמו צעקת כעס, ואחר כך עוד אחת מיד אחריה. ואז צעקה אחת נוראה וארוכה. הסלעים של המשקפת הדהדו אותה עשרים פעם. כל להקת ציפורי הביצה עלתה שוב, והחשיכה את השמיים, ברחש אחד. ועוד הרבה זמן אחרי שצעקת המוות ההיא עדיין צלצלה במוחי, השקט כבר חזר לשלוט, ורק רשרוש הציפורים שירדו שוב וההמיה של הגלים הרחוקים הפרו את הנמנום של אחר הצהריים.
טום קפץ למשמע הקול, כמו סוס מדורבן, אבל סילבר אפילו לא מצמץ. הוא עמד במקומו, נשען קלות על הקב, ועקב אחרי בן לווייתו כמו נחש שעומד לזנק.
"ג'ון!" אמר המלח, והושיט את ידו.
"ידיים אליך!" צעק סילבר, וזינק מטר אחורה, כך נדמה לי, במהירות ובביטחון של מתעמל מאומן.
"ידיים אליי, אם אתה רוצה, ג'ון סילבר," אמר האחר. "רק מצפון שחור יכול לגרום לך לפחד ממני. אבל בשם שמיים, תגיד לי, מה זה היה?"
"זה?" השיב סילבר, ממשיך לחייך, אבל זהיר מתמיד, עינו רק נקודה קטנה בפניו הגדולות, אבל נוצצת כמו פירור זכוכית. "זה? אה, אני מניח שזה אלן."
ובנקודה הזאת טום התלקח כמו גיבור.
"אלן!" צעק. "אז שתנוח נשמתו, מלח אמיתי! ואשר לך, ג'ון סילבר, הרבה זמן היית חבר שלי, אבל אתה כבר לא חבר שלי. אם אמות כמו כלב, אמות כשאני ממלא את חובתי. הרגת את אלן, כן? תהרוג גם אותי, אם אתה יכול. אבל אני מתריס נגדך."
ועם זה הבחור האמיץ הזה הפנה את גבו ישר אל הטבח, ויצא ללכת לכיוון החוף. אבל לא נגזר עליו ללכת רחוק. בצעקה תפס ג'ון ענף של עץ, שלף את הקב מבית השחי שלו, והטיל את הקליע המגושם הזה באוויר. הוא פגע בטום המסכן, חודו קדימה, באלימות מהממת, בדיוק בין הכתפיים באמצע הגב. ידיו עפו למעלה, הוא השמיע מין התנשמות, ונפל.
אם נפגע הרבה או מעט, אף אחד לא יוכל לדעת לעולם. סביר, לפי הקול, שגבו נשבר במקום. אבל לא ניתן לו זמן להתאושש. סילבר, זריז כמו קוף גם בלי רגל ובלי קב, היה עליו ברגע הבא, ודקר פעמיים בסכין את הגוף חסר ההגנה. ממקום המארב שלי שמעתי אותו מתנשף בקול כשהיכה.
אני לא יודע מה זה בדיוק להתעלף, אבל אני כן יודע שבזמן הקצר שאחר כך, כל העולם שחה הרחק ממני בערפל מסתחרר. סילבר והציפורים, ופסגת המשקפת הגבוהה, הסתובבו סביב סביב והתהפכו מול עיניי, וכל מיני פעמונים צלצלו וקולות רחוקים צעקו באוזני.
כשחזרתי לעצמי, המפלצת כבר אספה את עצמה, הקב תחת זרועו, הכובע על ראשו. ממש לפניו שכב טום בלי לזוז על הדשא. אבל הרוצח לא התייחס אליו כלל, וניקה בינתיים את הסכין המוכתמת בדם בצרור עשב. כל השאר לא השתנה. השמש עדיין זרחה בלי רחמים על הביצה המעלה אדים ועל הפסגה הגבוהה של ההר, ובקושי יכולתי לשכנע את עצמי שרצח באמת בוצע, ושחיי אדם נקטעו באכזריות לפני רגע מול עיניי.
אבל עכשיו ג'ון הכניס את ידו לכיס, הוציא משרוקית, ותקע בה כמה שריקות מנוגנות, שהדהדו הרחק באוויר הלוהט. לא יכולתי לדעת, כמובן, מה פשר האות, אבל הוא עורר מיד את פחדיי. עוד אנשים יבואו. אולי יגלו אותי. הם כבר הרגו שניים מהאנשים הישרים. אחרי טום ואלן, אולי אני הבא?
מיד התחלתי לחלץ את עצמי ולזחול בחזרה, במהירות ובשקט הכי גדולים שהצלחתי, אל החלק הפתוח יותר של היער. בזמן שעשיתי את זה, שמעתי קריאות הולכות ושבות בין שודד הים הזקן לחבריו, וקול הסכנה הזה נתן לי כנפיים. ברגע שיצאתי מהסבך, רצתי כמו שמעולם לא רצתי, כמעט בלי לשים לב לכיוון בריחתי, כל עוד היא הרחיקה אותי מהרוצחים. ותוך כדי ריצה, הפחד גדל וגדל בי עד שהפך למין טירוף.
ובאמת, מישהו יכול להיות אבוד יותר לגמרי ממני? כשהתותח יירה, איך אעז לרדת אל הסירות בין השדים האלה, שעוד מעלים עשן מהפשע שלהם? האם הראשון מהם שיראה אותי לא יסובב לי את הצוואר כמו לחרטומן? האם עצם ההיעדרות שלי לא תהיה בשבילם הוכחה לבהלה שלי, ולכן לידיעה הקטלנית שלי? הכול נגמר, חשבתי. שלום להיספניולה. שלום לאדון טרלוני, לרופא ולרב החובל! לא נשאר לי דבר מלבד מוות ברעב או מוות בידי המורדים.
כל הזמן הזה, כאמור, עדיין רצתי, ובלי לשים לב, התקרבתי לתחתית הגבעה הקטנה עם שתי הפסגות, ונכנסתי לחלק של האי שבו האלונים ירוקי העד צמחו במרווחים גדולים יותר, ונראו יותר כמו עצי יער בצורתם ובגודלם. מעורבים בהם היו כמה אורנים מפוזרים, חלקם בגובה חמישה עשר מטרים, חלקם קרוב לעשרים. גם האוויר הריח רענן יותר מאשר למטה ליד הביצה.
וכאן בהלה חדשה עצרה אותי בלב הולם.