מצלע הגבעה, שהייתה כאן תלולה ואבנית, ניתק זרם של חצץ ונפל, מקרקש ומקפץ, בין העצים. עיניי פנו מאליהן לכיוון ההוא, וראיתי דמות זונקת במהירות רבה אל מאחורי גזע של אורן. מה זה היה, דוב או אדם או קוף, לא יכולתי לדעת בשום אופן. זה נראה כהה ושעיר. יותר מזה לא ידעתי. אבל האימה מהמראה החדש הזה עצרה אותי במקומי.
עכשיו, כך נראה, הייתי מנותק משני הצדדים. מאחוריי הרוצחים, לפניי היצור המסתתר והלא מזוהה הזה. ומיד התחלתי להעדיף את הסכנות שהכרתי על פני אלה שלא הכרתי. סילבר עצמו נראה פחות נורא בהשוואה ליצור היער הזה. הסתובבתי על עקבי, ובעודי מביט בחדות מעבר לכתפי, התחלתי לחזור על עקבותיי לכיוון הסירות.
מיד הדמות הופיעה שוב, ובסיבוב רחב התחילה לחסום את דרכי. הייתי עייף, בכל מקרה. אבל גם אילו הייתי רענן כמו כשקמתי בבוקר, ראיתי שאין טעם שאתחרה במהירות ביריב כזה. מגזע לגזע ריחף היצור כמו צבי, רץ כמו אדם על שתי רגליים, אבל שונה מכל אדם שראיתי אי פעם, מתכופף כמעט לשניים כשרץ. ובכל זאת אדם הוא היה, על זה כבר לא יכולתי לפקפק.
התחלתי להיזכר במה ששמעתי על קניבלים. הייתי קרוב מאוד לקרוא לעזרה. אבל עצם העובדה שהוא אדם, פראי ככל שיהיה, הרגיעה אותי במקצת, והפחד שלי מסילבר התחיל לחזור בהתאם. לכן עמדתי במקום, וחיפשתי דרך כלשהי להימלט. ובזמן שחשבתי כך, הבזיקה במוחי המחשבה על האקדח שלי. ברגע שנזכרתי שאני לא חסר הגנה, האומץ בער שוב בלבי, והפניתי את פניי בנחישות אל איש האי הזה והלכתי לעברו בצעדים נמרצים.
בשלב הזה הוא כבר הסתתר מאחורי גזע עץ אחר. אבל הוא בטח עקב אחריי מקרוב, כי ברגע שהתחלתי לנוע לכיוונו, הוא הופיע שוב ועשה צעד לקראתי. ואז היסס, נסוג, התקדם שוב, ולבסוף, לתדהמתי ולבלבולי, השליך את עצמו על ברכיו והושיט את ידיו השלובות בתחינה.
על זה שוב עצרתי.
"מי אתה?" שאלתי.
"בן גאן," ענה, וקולו נשמע צרוד ומגושם, כמו מנעול חלוד. "אני בן גאן המסכן, כן. ולא דיברתי עם בן אדם כבר שלוש שנים."
עכשיו ראיתי שהוא אדם כמוני, ושתווי פניו אפילו נעימים. העור שלו, בכל מקום שבו היה חשוף, היה שרוף מהשמש. אפילו השפתיים שלו היו שחורות, ועיניו הבהירות נראו מבהילות למדי בפנים כהות כאלה. מכל הקבצנים שראיתי או דמיינתי, הוא היה הראשון במעלה בסמרטוטיות. הוא היה לבוש בקרעים של בד מפרשים ישן ושל בד ימאים ישן, והטלאים יוצאי הדופן האלה הוחזקו יחד במערכת של רכיסות מגוונות ובלתי מתאימות ביותר: כפתורי נחושת, חתיכות מקלות ולולאות של חבל מזופת. סביב מותניו חגר חגורת עור ישנה עם אבזם נחושת, שהייתה הדבר המוצק היחיד בכל הציוד שלו.
"שלוש שנים!" צעקתי. "ספינתך נטרפה?"
"לא, חבר," אמר, "ננטשתי."
שמעתי את המילה, וידעתי שהיא מציינת סוג נורא של עונש, נפוץ למדי בין שודדי הים, שבו מורידים את העבריין לחוף עם מעט אבק שריפה וכדורים, ומשאירים אותו על איזה אי שומם ורחוק.
"ננטשתי לפני שלוש שנים," המשיך, "וחייתי על עיזים מאז, ועל פירות יער, ועל צדפות. איפה שאדם נמצא, אני אומר, אדם יכול להסתדר לבד. אבל, חבר, הלב שלי כואב בשביל אוכל של בני אדם. אין לך במקרה חתיכת גבינה עליך, עכשיו? לא? נו, הרבה לילות ארוכים חלמתי על גבינה, קלויה בעיקר, והתעוררתי שוב, והנה הייתי פה."
"אם אי פעם אצליח לחזור לספינה," אמרתי, "תקבל גבינה בקילוגרמים."
כל הזמן הזה הוא מישש את הבד של המעיל שלי, ליטף את ידיי, הסתכל על המגפיים שלי, ובאופן כללי, בהפסקות בין דבריו, הראה שמחה ילדותית על נוכחותו של יצור כמוהו. אבל למשמע המילים האחרונות שלי, הוא התעורר למין ערמומיות נבהלת.
"אם אי פעם תצליח לחזור לספינה, אתה אומר?" חזר. "נו, ומי יפריע לך?"
"לא אתה, אני יודע," הייתה תשובתי.
"וצדקת," צעק. "עכשיו אתה... איך אתה קורא לעצמך, חבר?"
"ג'ים," אמרתי לו.
"ג'ים, ג'ים," אמר, מרוצה מאוד כנראה. "נו, עכשיו, ג'ים, חייתי חיים כל כך קשים, שהיית מתבייש לשמוע עליהם. עכשיו, למשל, לא היית חושב שהייתה לי אמא אדוקה, כשמסתכלים עליי?" שאל.
"נו, לא, לא במיוחד," עניתי.
"אה, נו," אמר, "אבל הייתה לי. אדוקה להפליא. ואני הייתי ילד מנומס ואדוק, וידעתי לדקלם את התפילות שלי כל כך מהר, שלא יכולת להבחין בין מילה למילה. והנה למה זה הגיע, ג'ים, וזה התחיל במשחק מטבעות על המצבות המבורכות! בזה זה התחיל, אבל זה הלך רחוק יותר מזה. וככה אמא שלי אמרה לי, וניבאה את הכול, כן, האישה האדוקה! אבל ההשגחה העליונה היא ששמה אותי פה. חשבתי על הכול עד הסוף באי הבודד הזה, וחזרתי לאדיקות. לא תתפוס אותי טועם הרבה רום, רק אצבעון אחד בשביל המזל, כמובן, בהזדמנות הראשונה שתהיה לי. אני נחוש להיות טוב, ואני רואה את הדרך לזה. וג'ים," הוא הסתכל סביבו והנמיך את קולו ללחישה, "אני עשיר."
עכשיו הייתי בטוח שהבחור המסכן השתגע בבדידות שלו, ואני מניח שבטח הראיתי את התחושה הזאת על פניי, כי הוא חזר על ההצהרה בלהט: "עשיר! עשיר! אני אומר. ואני אגיד לך מה: אני אעשה ממך גבר, ג'ים. אה, ג'ים, תברך את הכוכבים שלך, כן, שאתה היית הראשון שמצא אותי!"
ועל זה ירד פתאום צל קודר על פניו, והוא הידק את אחיזתו בידי והרים אצבע מאיימת מול עיניי.
"עכשיו, ג'ים, תגיד לי את האמת: זאת לא הספינה של פלינט?" שאל.
על זה הייתה לי השראה מוצלחת. התחלתי להאמין שמצאתי בעל ברית, ועניתי לו מיד.
"זאת לא הספינה של פלינט, ופלינט מת. אבל אגיד לך את האמת, כמו שאתה מבקש: יש על הסיפון כמה מהאנשים של פלינט. לרוע מזלם של כל השאר שלנו."
"לא... איש... עם רגל... אחת?" התנשם.
"סילבר?" שאלתי.
"אה, סילבר!" אמר. "זה היה השם שלו."
"הוא הטבח, וגם המנהיג."
הוא עדיין החזיק אותי בפרק היד, ועל זה סובב אותו בחוזקה.
"אם לונג ג'ון שלח אותך," אמר, "אני בשר מת, ואני יודע את זה. אבל איפה אתה חושב שאתה נמצא?"
החלטתי ברגע אחד, ובתור תשובה סיפרתי לו את כל הסיפור של ההפלגה שלנו ושל המצב הקשה שבו מצאנו את עצמנו. הוא הקשיב לי בעניין הרב ביותר, וכשסיימתי, טפח לי על הראש.
"אתה בחור טוב, ג'ים," אמר, "ואתם כולכם בקשר כפול, נכון? נו, רק תשים את מבטחך בבן גאן. בן גאן הוא האיש לזה. אתה חושב שיש סיכוי, עכשיו, שהאדון שלך יתגלה כנדיב במקרה של עזרה, כשהוא בקשר כפול, כמו שאתה אומר?"
אמרתי לו שהאדון טרלוני הוא הנדיב שבאנשים.
"כן, אבל אתה מבין," השיב בן גאן, "לא התכוונתי שייתן לי שער לשמור עליו, וחליפת משרתים, וכאלה. זה לא מה שאני מכוון אליו, ג'ים. מה שאני מתכוון זה: יש סיכוי שהוא ייתן, נגיד, אלף לירות, מתוך כסף שכבר כמעט שייך לאדם?"
"אני בטוח שכן," אמרתי. "גם ככה, כל האנשים היו אמורים לחלוק."
"וגם הפלגה הביתה?" הוסיף במבט של פיקחות רבה.
"נו," צעקתי, "האדון טרלוני הוא ג'נטלמן. וחוץ מזה, אם ניפטר מהאחרים, נצטרך אותך כדי לעזור להשיט את הספינה הביתה."
"אה," אמר, "נכון, תצטרכו." והוא נראה מוקל מאוד.
"עכשיו, אגיד לך מה," המשיך. "את זה אגיד לך, ולא יותר. הייתי בספינה של פלינט כשהוא קבר את האוצר. הוא ועוד שישה, שישה מלחים חזקים. הם היו על החוף קרוב לשבוע, ואנחנו שטנו הלוך ושוב בוולרוס הישנה. יום יפה אחד עלה האות, והנה בא פלינט לבד בסירה קטנה, וראשו עטוף בצעיף כחול. השמש עלתה, והוא נראה לבן כמו מת ליד החרטום. אבל הנה הוא היה, שים לב, והשישה כולם מתים, מתים וקבורים. איך עשה את זה, אף אדם אצלנו על הסיפון לא הבין. זה היה קרב, רצח ומוות פתאומי, לפחות. הוא נגד שישה. בילי בונס היה הקצין הראשון. לונג ג'ון, הוא היה האפסנאי. והם שאלו אותו איפה האוצר. 'אה,' אומר הוא, 'אתם יכולים לרדת לחוף, אם תרצו, ולהישאר,' אומר הוא, 'אבל אשר לספינה, היא תמשיך לחפש עוד, רעמים!' זה מה שהוא אמר.
"נו, לפני שלוש שנים הייתי בספינה אחרת, וראינו את האי הזה. 'חבר'ה,' אמרתי, 'הנה האוצר של פלינט. בואו נרד לחוף ונמצא אותו.' הקפטן לא היה מרוצה מזה, אבל החברים שלי היו כולם באותה דעה, וירדו לחוף. שנים עשר יום הם חיפשו אותו, ובכל יום היו להם מילים גרועות יותר בשבילי, עד שבוקר יפה אחד כל האנשים עלו לספינה. 'ואשר לך, בנג'מין גאן,' אומרים הם, 'הנה רובה,' הם אומרים, 'ואת, ומכוש. אתה יכול להישאר פה ולמצוא בעצמך את הכסף של פלינט,' הם אומרים.
"נו, ג'ים, שלוש שנים אני פה, ולא ביס אחד של אוכל בני אדם מאותו יום ועד היום. אבל עכשיו, תסתכל פה, תסתכל עליי. אני נראה כמו מלח פשוט? לא, אתה אומר. וגם לא הייתי, אני אומר."
ועם זה קרץ וצבט אותי חזק.
"רק תזכיר את המילים האלה לאדון שלך, ג'ים," המשיך. "'וגם לא היה', אלה המילים. שלוש שנים הוא היה איש האי הזה, באור ובחושך, בשמש ובגשם. ולפעמים אולי חשב על תפילה (תגיד), ולפעמים אולי חשב על אמא הזקנה שלו, אם היא עוד בחיים (תגיד). אבל רוב הזמן של גאן (זה מה שתגיד), רוב הזמן שלו היה תפוס בעניין אחר. ואז תצבוט אותו, כמו שאני עושה."
והוא צבט אותי שוב, בדרך הסודית ביותר.
"ואז," המשיך, "ואז תקום, ותגיד את זה: גאן הוא איש טוב (תגיד), והוא נותן הרבה יותר אמון, הרבה יותר, שים לב, בג'נטלמן מלידה מאשר בג'נטלמנים של מזל האלה, כי הוא היה אחד כזה בעצמו."
"נו," אמרתי, "אני לא מבין אף מילה ממה שאמרת. אבל זה לא כאן ולא שם. כי איך אני אגיע לספינה?"
"אה," אמר, "זאת התקלה, בטוח. נו, יש את הסירה שלי, שבניתי בשתי ידיי. אני שומר אותה מתחת לסלע הלבן. אם המצב יהיה הכי גרוע, אולי ננסה אותה אחרי החשכה. היי!" פרץ. "מה זה?"
כי בדיוק אז, אף על פי שלשמש היו עוד שעה או שעתיים עד השקיעה, כל ההדים של האי התעוררו ושאגו לרעם של תותח.
"הם התחילו להילחם!" צעקתי. "בוא אחריי."
והתחלתי לרוץ לכיוון המעגן, כל פחדיי נשכחו, ובצמוד לצדי דהר איש האי הנטוש, בעורות העיזים שלו, בקלות ובקלילות.
"שמאלה, שמאלה," אמר, "תחזיק לשמאל, חבר ג'ים! מתחת לעצים! שם הרגתי את העז הראשונה שלי. הן לא יורדות לפה עכשיו. כולן למעלה על ההרים ההם, מפחד מבנג'מין גאן. אה! והנה בית הקברים." בית הקברות, הוא בטח התכוון. "אתה רואה את התלוליות? באתי לפה והתפללתי, מדי פעם, כשחשבתי שאולי יום ראשון מתקרב. זה לא היה בדיוק כנסייה, אבל זה נראה חגיגי יותר. ואז, אתה אומר, לבן גאן היה מחסור בידיים. לא כומר, ואפילו לא ספר תנ"ך ודגל, אתה אומר."
כך המשיך לדבר בזמן שרצתי, בלי לצפות לתשובה ובלי לקבל.
אחרי יריית התותח, ואחרי הפסקה ניכרת, באה ירייה בבת אחת מנשק קל.
עוד הפסקה, ואז, פחות מארבע מאות מטרים לפניי, ראיתי את דגל בריטניה מתנופף באוויר מעל חורשה.