השעה הייתה בערך אחת וחצי, שלושה פעמונים בשפת הים, כששתי הסירות יצאו מההיספניולה אל החוף. רב החובל, האדון טרלוני ואני דנו בעניינים בתא. אילו היה משב רוח, היינו מסתערים על ששת המורדים שנשארו איתנו על הסיפון, משחררים את כבל העוגן ויוצאים לים. אבל הרוח חסרה. וכדי להשלים את חוסר האונים שלנו, ירד האנטר עם הידיעה שג'ים הוקינס החליק לתוך סירה וירד לחוף עם השאר.
לא עלה בדעתנו לחשוד בג'ים הוקינס, אבל דאגנו לשלומו. במצב הרוח שבו היו האנשים, נראה שהסיכוי שנראה את הנער שוב הוא חצי־חצי. רצנו לסיפון. הזפת בעבעה בתפרים. הסירחון המגעיל של המקום עורר בי בחילה. אם אי פעם אדם הריח קדחת ודיזנטריה, זה היה במעגן המתועב ההוא. ששת הנבלים ישבו ורטנו מתחת למפרש בחלק הקדמי. על החוף ראינו את הסירות הקלות קשורות, ואיש יושב בכל אחת, קרוב למקום שבו הנהר נשפך. אחד מהם שרק את "ליליבולרו".
ההמתנה הייתה מתישה, והוחלט שהאנטר ואני נרד לחוף בסירה הקטנה כדי לאסוף מידע.
הסירות הקלות נטו ימינה, אבל האנטר ואני חתרנו ישר פנימה, לכיוון המצודה שעל המפה. השניים שנשארו לשמור על הסירות שלהם נראו נסערים כשהופענו. "ליליבולרו" נפסק, וראיתי את הזוג דן במה עליהם לעשות. אילו הלכו וסיפרו לסילבר, אולי הכול היה מתגלגל אחרת. אבל היו להם פקודות, אני מניח, והם החליטו לשבת בשקט במקומם ולחזור ל"ליליבולרו".
היה עיקול קל בחוף, והיגדתי כך שהוא יהיה בינינו. כך, עוד לפני שנחתנו, כבר לא ראינו את הסירות הקלות. קפצתי החוצה והלכתי כמעט בריצה, כמה שהעזתי, עם מטפחת משי גדולה מתחת לכובע בשביל הקרירות, וזוג אקדחים טעונים ומוכנים בשביל הביטחון.
לא הלכתי מאה מטרים והגעתי למצודה.
כך זה היה: מעיין של מים צלולים נבע כמעט בראש גבעונת. ובכן, על הגבעונת, ומסביב למעיין, הקימו בית עץ חזק, שיכול להכיל ארבעים איש בשעת הדחק, עם חרכי ירי לרובים בכל צד. מסביב לו פינו שטח רחב, והדבר הושלם בגדר יתדות בגובה כמטר ושמונים, בלי דלת ובלי פתח, חזקה מכדי להפיל אותה בלי זמן ועבודה, ופתוחה מכדי לתת מחסה לנצורים מבחוץ. לאנשים בבית העץ היה יתרון מכל בחינה. הם עמדו בשקט במחסה וירו באחרים כמו בחוגלות. כל מה שהיו צריכים זה שמירה טובה ואוכל. כי חוץ מהפתעה גמורה, היו יכולים להחזיק במקום מול גדוד שלם.
מה שמצא חן בעיניי במיוחד היה המעיין. כי אף על פי שהיה לנו מקום טוב למדי בתא של ההיספניולה, עם הרבה נשק ותחמושת, ודברים לאכול, ויינות מצוינים, דבר אחד נשכח: לא היו לנו מים. חשבתי על זה כשנשמעה מעבר לאי צעקה של אדם על סף מוות. לא הייתי חדש במוות אלים. שירתי את הוד מעלתו המלכותית, הדוכס מקמברלנד, ונפצעתי בעצמי בפונטנואה. אבל אני יודע שהדופק שלי קפץ. "ג'ים הוקינס איננו," הייתה המחשבה הראשונה שלי.
יש ערך בכך שהיית חייל ותיק, אבל עוד יותר בכך שהיית רופא. אין זמן להתמהמה במקצוע שלנו. וכך עכשיו החלטתי מיד, ובלי לבזבז זמן חזרתי לחוף וקפצתי לתוך הסירה הקטנה.
למזלנו, האנטר היה חותר טוב. גרמנו למים לעוף, ועד מהרה הסירה הייתה ליד הדופן ואני על המפרשית.
מצאתי את כולם מזועזעים, כמובן. האדון טרלוני ישב, לבן כמו סדין, וחשב על הרעה שהוביל אותנו אליה, הנשמה הטובה! ואחד מששת המלחים מהחלק הקדמי לא היה במצב טוב בהרבה.
"הנה איש," אמר קפטן סמולט, והנהן לעברו, "חדש בעבודה הזאת. הוא כמעט התעלף, דוקטור, כששמע את הצעקה. עוד דחיפה קטנה של ההגה, והאיש הזה יצטרף אלינו."
סיפרתי לרב החובל את התוכנית שלי, ויחד קבענו את הפרטים של ביצועה.
הצבנו את רדרות' הזקן במעבר שבין התא לחלק הקדמי, עם שלושה או ארבעה רובים טעונים ומזרן להגנה. האנטר הביא את הסירה מסביב אל מתחת לחלון הירכתיים, וג'ויס ואני התחלנו לעבוד ולהעמיס עליה פחיות אבק שריפה, רובים, שקי ביסקוויטים, חביות בשר חזיר, חבית קוניאק, ותיבת התרופות היקרה מפז שלי.
בינתיים האדון טרלוני ורב החובל נשארו על הסיפון, והאחרון קרא לנווט הסירה, שהיה האיש העיקרי על הספינה.
"מר הנדס," אמר, "יש כאן שניים מאיתנו, עם זוג אקדחים כל אחד. אם אחד מכם, השישה, ייתן סימן מכל סוג שהוא, האיש הזה מת."
הם הופתעו מאוד, ואחרי התייעצות קצרה כולם התגלגלו במורד פתח הירידה הקדמי, בלי ספק במחשבה לתקוף אותנו מאחור. אבל כשראו את רדרות' מחכה להם במעבר המסורג, הם הסתובבו מיד, וראש אחד הציץ שוב על הסיפון.
"למטה, כלב!" צעק רב החובל.
והראש נעלם שוב. ולא שמענו יותר, באותו זמן, על ששת המלחים מוגי הלב האלה.
בשלב הזה, כשהשלכנו פנימה דברים כפי שהגיעו לידינו, כבר העמסנו את הסירה הקטנה כמה שהעזנו. ג'ויס ואני יצאנו דרך חלון הירכתיים, ופנינו שוב לחוף הכי מהר שהמשוטים יכלו לקחת אותנו.
הנסיעה השנייה הזאת ממש עוררה את השומרים לאורך החוף. "ליליבולרו" נפסק שוב. ובדיוק לפני שאיבדנו אותם מעינינו מאחורי הכף הקטן, אחד מהם קפץ לחוף ונעלם. כמעט שיניתי את התוכנית שלי והשמדתי את הסירות שלהם. אבל חששתי שסילבר והאחרים קרובים, ושהכול עלול ללכת לאיבוד אם ננסה יותר מדי.
עד מהרה נגענו ביבשה באותו מקום כמו קודם, והתחלנו לצייד את בית העץ. שלושתנו עשינו את המסע הראשון, עמוסים בכבדות, והשלכנו את האספקה שלנו מעבר לגדר. אחר כך, כשהשארנו את ג'ויס לשמור עליה, איש אחד, אמנם, אבל עם חצי תריסר רובים, האנטר ואני חזרנו לסירה והעמסנו את עצמנו שוב. כך המשכנו בלי לעצור לקחת אוויר, עד שכל המטען הונח במקומו. אז שני המשרתים תפסו את עמדתם בבית העץ, ואני, בכל כוחי, חתרתי בחזרה להיספניולה.
שהסתכנו בעוד מטען סירה נראה נועז יותר משהיה באמת. להם היה יתרון המספר, כמובן, אבל לנו היה יתרון הנשק. לאף אחד מהאנשים על החוף לא היה רובה, ולפני שיכלו להגיע לטווח ירי של אקדח, החמאנו לעצמנו שנוכל לטפל היטב בחצי תריסר לפחות.
האדון טרלוני חיכה לי בחלון הירכתיים, וכל החולשה שלו נעלמה. הוא תפס את חבל הקשירה וקשר אותו, והתחלנו להעמיס את הסירה כאילו חיינו תלויים בזה. בשר חזיר, אבק שריפה וביסקוויט היו המטען, עם רק רובה וחרב לכל אחד, לאדון טרלוני ולי ולרדרות' ולרב החובל. את שאר הנשק ואבק השריפה הפלנו מעבר לדופן, למים בעומק של כארבעה מטרים וחצי, כך שראינו את הפלדה הבוהקת זורחת הרחק מתחתינו בשמש, על הקרקעית החולית והנקייה.
בשלב הזה השפל התחיל, והספינה הסתובבה סביב העוגן שלה. קולות נשמעו קוראים בחלשות לכיוון שתי הסירות הקלות. ואף על פי שזה הרגיע אותנו בעניין ג'ויס והאנטר, שהיו הרבה מזרחה, זה הזהיר את החבורה שלנו להסתלק.
רדרות' נסוג מעמדתו במעבר וקפץ לתוך הסירה, שאותה הבאנו אז מסביב אל ירכתי הספינה, כדי שיהיה נוח יותר לקפטן סמולט.
"עכשיו, אנשים," אמר, "אתם שומעים אותי?"
לא הייתה תשובה מהחלק הקדמי.
"אליך, אברהם גריי, אליך אני מדבר."
עדיין אין תשובה.
"גריי," המשיך מר סמולט, קצת יותר בקול, "אני עוזב את הספינה הזאת, ואני מצווה עליך ללכת אחרי רב החובל שלך. אני יודע שאתה איש טוב בעומק, ואני מעז לומר שאף אחד מכל החבורה שלכם לא רע כמו שהוא מציג את עצמו. השעון שלי כאן בידי. אני נותן לך שלושים שניות להצטרף אליי."
הייתה הפסקה.
"נו, בחור יפה שלי," המשיך רב החובל, "אל תתמהמה כל כך הרבה. אני מסכן את חיי ואת חיי האדונים הטובים האלה בכל שנייה."
פתאום הייתה תגרה, קול של מכות, ואברהם גריי פרץ החוצה עם חתך סכין בצד הלחי, ורץ אל רב החובל כמו כלב לשריקה.
"אני איתך, אדוני," אמר.
וברגע הבא הוא ורב החובל קפצו לתוך הסירה שלנו, ודחפנו מהספינה והתחלנו לחתור.
יצאנו מהספינה לגמרי, אבל עוד לא היינו על החוף, במצודה שלנו.