הנסיעה החמישית הזאת הייתה שונה לגמרי מכל האחרות. קודם כול, הסירה הקטנטנה שבה היינו הייתה עמוסה מדי באופן חמור. חמישה גברים בוגרים, ושלושה מהם, טרלוני, רדרות' ורב החובל, גבוהים מעל מטר ושמונים, זה כבר היה יותר ממה שהיא נועדה לשאת. תוסיפו לזה את אבק השריפה, הבשר ושקי הלחם. שפת הסירה ליחכה את המים בירכתיים. כמה פעמים נכנסו פנימה קצת מים, והמכנסיים שלי ושולי המעיל שלי היו ספוגים לגמרי עוד לפני שעברנו מאה מטרים.
רב החובל ציווה עלינו לאזן את הסירה, והצלחנו לגרום לה לשכב קצת יותר ישר. בכל זאת, פחדנו לנשום.
דבר שני, השפל התחיל עכשיו. זרם חזק ומפכפך זרם מערבה דרך המפרץ, ואחר כך דרומה ולכיוון הים, במורד המיצרים שבהם נכנסנו בבוקר. אפילו האדוות היו סכנה לכלי השיט העמוס מדי שלנו. אבל הגרוע מכול היה שנסחפנו מהנתיב הנכון שלנו, הרחק ממקום הנחיתה הנכון שלנו מאחורי הכף. אילו נתנו לזרם לעשות כרצונו, היינו מגיעים לחוף ליד הסירות הקלות, שם הפיראטים עלולים להופיע בכל רגע.
"אני לא מצליח להחזיק את החרטום לכיוון המצודה, אדוני," אמרתי לרב החובל. אני היגדתי, בזמן שהוא ורדרות', שני אנשים רעננים, היו ליד המשוטים. "השפל ממשיך לסחוף אותה. אתה יכול לחתור קצת יותר חזק?"
"לא בלי להטביע את הסירה," אמר. "אתה חייב לכוון נגד הזרם, אדוני, בבקשה. נגד הזרם, עד שתראה שאתה מתקדם."
ניסיתי וגיליתי בניסוי שהשפל המשיך לסחוף אותנו מערבה, עד שהפניתי את החרטום ישר מזרחה, או בערך בזווית ישרה לדרך שהיינו צריכים ללכת בה.
"בקצב הזה לעולם לא נגיע לחוף," אמרתי.
"אם זה הנתיב היחיד שאנחנו יכולים להחזיק בו, אדוני, אנחנו חייבים להחזיק בו," השיב רב החובל. "אנחנו חייבים להישאר נגד הזרם. אתה מבין, אדוני," המשיך, "אם פעם אחת ניסחף אל מעבר למקום הנחיתה, קשה לומר איפה נגיע לחוף, מלבד הסיכון שהסירות הקלות יעלו עלינו. ואילו בדרך שאנחנו הולכים בה, הזרם חייב להיחלש, ואז נוכל לחמוק בחזרה לאורך החוף."
"הזרם כבר פחות חזק, אדוני," אמר האיש גריי, שישב בחרטום. "אתה יכול להרפות קצת."
"תודה, בחור," אמרתי, כאילו לא קרה כלום, כי כולנו החלטנו בשקט להתייחס אליו כאל אחד מאיתנו.
פתאום רב החובל דיבר שוב, ונדמה היה לי שקולו השתנה קצת.
"התותח!" אמר.
"חשבתי על זה," אמרתי, כי הייתי בטוח שהוא חושב על הפגזה של המבצר. "הם לעולם לא יצליחו להוריד את התותח לחוף, ואם יצליחו, לעולם לא יצליחו לגרור אותו דרך היער."
"תסתכל אחורה, דוקטור," השיב רב החובל.
שכחנו לגמרי את התותח הארוך של תשע הליברות. והנה, לאימתנו, היו חמשת הנוכלים עסוקים סביבו, מורידים ממנו את ה"ז'קט" שלו, כפי שקראו לכיסוי הברזנט העבה שתחתיו הפליג. ולא רק זה, אלא שבאותו רגע הבזיק במוחי שהכדורים ואבק השריפה לתותח נשארו מאחור, ומכת גרזן אחת תעביר את כל זה לידי הרשעים.
"ישראל היה התותחן של פלינט," אמר גריי בקול צרוד.
בכל סיכון, כיוונו את החרטום ישר אל מקום הנחיתה. בשלב הזה כבר יצאנו כל כך הרחק מזרם המים, שהיה לנו כוח היגוי גם בקצב החתירה העדין שנאלצנו לשמור עליו, ויכולתי להחזיק אותה יציבה לכיוון המטרה. אבל הגרוע מכול היה שבנתיב שבו החזקתי עכשיו, הפנינו אל ההיספניולה את הצד במקום את הירכתיים, והצענו מטרה כמו דלת של אסם.
יכולתי לשמוע וגם לראות את הנבל אדום הפנים מברנדי, ישראל הנדס, מטיל כדור תותח על הסיפון.
"מי היורה הכי טוב?" שאל רב החובל.
"מר טרלוני, בלי ספק," אמרתי.
"מר טרלוני, תואיל בבקשה להפיל לי אחד מהאנשים האלה, אדוני? את הנדס, אם אפשר," אמר רב החובל.
טרלוני היה קר כמו פלדה. הוא בדק את אבק ההצתה ברובה שלו.
"עכשיו," צעק רב החובל, "בזהירות עם הרובה הזה, אדוני, אחרת תטביע את הסירה. כולם להתכונן לאזן אותה כשהוא מכוון."
האדון טרלוני הרים את הרובה, החתירה פסקה, ונטינו לצד השני כדי לשמור על איזון, והכול תוכנן כל כך יפה שלא נכנסה אפילו טיפה.
בשלב הזה כבר סובבו את התותח על הציר שלו, והנדס, שעמד ליד הלוע עם מוט הדחיסה, היה לכן החשוף ביותר. אבל לא היה לנו מזל. כי בדיוק כשטרלוני ירה, הוא התכופף, הכדור שרק מעליו, ואחד מהארבעה האחרים הוא שנפל.
הצעקה שהשמיע הדהדה לא רק בקולות חבריו על הסיפון, אלא גם במספר גדול של קולות מהחוף. וכשהסתכלתי לכיוון ההוא, ראיתי את שאר הפיראטים יוצאים בהמוניהם מבין העצים ומתגלגלים אל מקומותיהם בסירות.
"הנה באות הסירות הקלות, אדוני," אמרתי.
"אז לחתור!" צעק רב החובל. "לא אכפת לנו אם נטביע אותה עכשיו. אם לא נגיע לחוף, הכול אבוד."
"רק אחת מהסירות הקלות מאוישת, אדוני," הוספתי. "הצוות של השנייה כנראה מקיף בדרך החוף כדי לחתוך אותנו."
"תהיה להם ריצה חמה, אדוני," השיב רב החובל. "מלח על היבשה, אתה יודע. לא מהם אני חושש. מהכדור. כמו משחק כדורת על שטיח! אפילו המשרתת של הגברת שלי לא הייתה מחטיאה. תגיד לנו, טרלוני, כשתראה את הפתיל, ונבלום."
בינתיים התקדמנו בקצב טוב בשביל סירה עמוסה כל כך, ונכנסו פנימה רק מעט מים בדרך. עכשיו היינו קרובים. שלושים או ארבעים משיכות, ונעלה איתה על החוף, כי השפל כבר חשף רצועה צרה של חול מתחת לעצים הצפופים. מהסירה הקלה כבר לא היה צריך לפחד. הכף הקטן כבר הסתיר אותה מעינינו. השפל, שעיכב אותנו באכזריות כזאת, תיקן עכשיו את הנזק ועיכב את התוקפים שלנו. מקור הסכנה היחיד היה התותח.
"אילו העזתי," אמר רב החובל, "הייתי עוצר ומפיל עוד איש."
אבל היה ברור שהם מתכוונים ששום דבר לא יעכב את הירייה שלהם. הם אפילו לא הסתכלו על חברם שנפל, אף על פי שהוא לא מת, וראיתי אותו מנסה לזחול משם.
"מוכן!" צעק האדון טרלוני.
"לבלום!" צעק רב החובל, מהר כמו הד.
והוא ורדרות' חתרו אחורה במשיכה גדולה, ששלחה את הירכתיים כולן מתחת למים. הנפץ נשמע באותו רגע בדיוק. זה היה הנפץ הראשון שג'ים שמע, כי הקול של הירייה של טרלוני לא הגיע אליו. איפה עבר הכדור, אף אחד מאיתנו לא ידע בדיוק. אבל אני משער שהוא בטח עבר מעל ראשינו, ושהרוח שלו אולי תרמה לאסון שלנו.
בכל מקרה, הסירה שקעה בירכתיים, בעדינות רבה, במים בעומק של כמטר, והשאירה את רב החובל ואותי עומדים על רגלינו, פנים אל פנים. שלושת האחרים צללו לגמרי עם הראש קודם, ועלו שוב ספוגים ומבעבעים.
עד כאן לא היה נזק גדול. אף אחד לא איבד את חייו, ויכולנו לצעוד במים לחוף בבטחה. אבל כל האספקה שלנו הייתה בקרקעית. וכדי להחמיר את המצב, רק שניים מחמשת הרובים נשארו במצב שמיש. את שלי חטפתי מעל הברכיים והחזקתי מעל הראש, מעין אינסטינקט. ואשר לרב החובל, הוא נשא את שלו על הכתף ברצועה, וכמו איש חכם, עם המנגנון למעלה. שלושת האחרים שקעו עם הסירה.
כדי להוסיף לדאגה שלנו, שמענו קולות שכבר התקרבו אלינו ביער לאורך החוף. ולא רק שהייתה הסכנה שינתקו אותנו מהמצודה, במצבנו החצי פגוע, אלא שגם עמד לפנינו הפחד, אם האנטר וג'ויס יותקפו על ידי חצי תריסר, האם יהיה להם השכל וההתנהגות לעמוד איתן. האנטר היה יציב, את זה ידענו. ג'ויס היה מקרה מפוקפק, איש נעים ומנומס בתור משרת אישי, להבריש בגדים, אבל לא לגמרי מתאים לאיש מלחמה.
עם כל זה במחשבותינו, צעדנו במים לחוף הכי מהר שיכולנו, והשארנו מאחורינו את הסירה הקטנה המסכנה וחצי טוב מכל אבק השריפה והאספקה שלנו.