מיהרנו כמה שיכולנו לחצות את רצועת היער שהפרידה עכשיו בינינו לבין המצודה, ובכל צעד שעשינו, קולות שודדי הים נשמעו קרובים יותר. עד מהרה שמענו את צעדיהם כשרצו, ואת פיצוח הענפים כשפרצו דרך פיסת סבך.
התחלתי להבין שתהיה לנו התנגשות של ממש, ובדקתי את אבק ההצתה שלי.
"קפטן," אמרתי, "טרלוני הוא הקלע המושלם. תן לו את הרובה שלך. שלו לא שמיש."
הם החליפו רובים, וטרלוני, שקט ורגוע כפי שהיה מתחילת המהומה, עצר לרגע לבדוק שהכול מוכן לשימוש. באותו זמן, כשהבחנתי שגריי לא חמוש, הושטתי לו את החרב שלי. זה שימח את כל לבבותינו לראות אותו יורק על כף ידו, מכווץ את גבותיו, וגורם ללהב לשיר באוויר. היה ברור מכל קו בגופו שהמלח החדש שלנו שווה את המלח שלו.
ארבעים צעדים הלאה הגענו לשפת היער וראינו את המצודה מולנו. פגענו בגדר בערך באמצע הצד הדרומי, וכמעט באותו זמן הופיעו שבעה מורדים, ג'וב אנדרסון, רב המלחים, בראשם, בצעקות רמות בפינה הדרום־מערבית.
הם עצרו כאילו הופתעו, ולפני שהתאוששו, לא רק האדון טרלוני ואני, אלא גם האנטר וג'ויס מבית העץ, הספקנו לירות. ארבע היריות באו כמטח מפוזר למדי, אבל הן עשו את העבודה. אחד מהאויבים אכן נפל, והשאר, בלי היסוס, הסתובבו וצללו בין העצים.
אחרי שטענו מחדש, הלכנו לאורך הצד החיצוני של הגדר לבדוק את האויב שנפל. הוא היה מת לגמרי, כדור בלב.
התחלנו לשמוח על ההצלחה הטובה שלנו, כשבדיוק באותו רגע אקדח נפץ בשיח, כדור שרק קרוב לאוזני, וטום רדרות' המסכן מעד ונפל לכל אורכו על האדמה. גם האדון טרלוני וגם אני השבנו אש, אבל מכיוון שלא היה לנו במה לכוון, סביר שרק בזבזנו אבק שריפה. אחר כך טענו מחדש והפנינו את תשומת לבנו אל טום המסכן.
רב החובל וגריי כבר בדקו אותו, וראיתי בחצי עין שהכול נגמר.
אני מאמין שהזריזות של המטח החוזר שלנו פיזרה את המורדים שוב. כי הרשו לנו בלי הפרעה נוספת להרים את שומר הציד הזקן והמסכן מעבר לגדר ולשאת אותו, נאנק ומדמם, לתוך בית העץ.
הבחור הזקן המסכן, הוא לא אמר מילה אחת של הפתעה, תלונה, פחד, או אפילו הסכמה, מתחילת הצרות שלנו ועד עכשיו, כשהשכבנו אותו בבית העץ כדי למות. הוא שכב כמו גיבור מאחורי המזרן שלו במעבר. הוא מילא כל פקודה בשקט, בעקשנות ובהצלחה. הוא היה המבוגר בחבורה שלנו בעשרים שנה. ועכשיו, המשרת הזועף, הזקן והמסור, הוא זה שעמד למות.
האדון טרלוני כרע על ברכיו לידו ונישק את ידו, בוכה כמו ילד.
"אני הולך, דוקטור?" שאל.
"טום, ידידי," אמרתי, "אתה הולך הביתה."
"הלוואי שהייתי מספיק לתת להם קודם עם הרובה," השיב.
"טום," אמר האדון טרלוני, "תגיד שאתה סולח לי, טוב?"
"זה יהיה מכבד, ממני אליך, אדוני?" הייתה התשובה. "מכל מקום, שיהיה כך, אמן!"
אחרי זמן קצר של שתיקה, אמר שהוא חושב שמישהו יכול לקרוא תפילה. "זה המנהג, אדוני," הוסיף, כמתנצל. וזמן לא רב אחר כך, בלי מילה נוספת, הוא נפטר.
בינתיים רב החובל, שהבחנתי שהוא נפוח להפליא באזור החזה והכיסים, הוציא הרבה אספקה מגוונת: דגל בריטניה, ספר תנ"ך, גליל חבל חזק למדי, עט, דיו, יומן הספינה וקילוגרמים של טבק. הוא מצא בתוך הגדר עץ אשוח ארוך למדי, כרות ומקוצץ, ובעזרת האנטר הציב אותו בפינת בית העץ, במקום שבו הגזעים הצטלבו ויצרו זווית. ואז, כשטיפס על הגג, קשר במו ידיו את הדגל והניף אותו.
נראה שזה הקל עליו מאוד. הוא נכנס שוב לבית העץ והתחיל לספור את האספקה, כאילו שום דבר אחר לא קיים. אבל עם כל זה, הוא שם עין על פטירתו של טום, וברגע שהכול נגמר, ניגש עם דגל אחר ופרש אותו ביראת כבוד על הגופה.
"אל תיקח את זה קשה, אדוני," אמר, ולחץ את ידו של האדון טרלוני. "טוב לו. אין מה לפחד בשביל מלח שנורה כשמילא את חובתו לרב החובל ולבעל הספינה. אולי זאת לא תיאולוגיה טובה, אבל זאת עובדה."
אחר כך משך אותי הצידה.
"ד"ר ליבסי," אמר, "בעוד כמה שבועות אתה והאדון טרלוני מצפים לספינה המלווה?"
אמרתי לו שזאת שאלה לא של שבועות אלא של חודשים. שאם לא נחזור עד סוף אוגוסט, בלנדלי אמור לשלוח מישהו למצוא אותנו, אבל לא מוקדם יותר ולא מאוחר יותר. "אתה יכול לחשב בעצמך," אמרתי.
"נו, כן," השיב רב החובל וגירד בראשו, "וגם אם מתחשבים בנדיבות בכל מתנות ההשגחה העליונה, אדוני, הייתי אומר שהמצב שלנו די דחוק."
"למה אתה מתכוון?" שאלתי.
"חבל, אדוני, שאיבדנו את המטען השני. לזה אני מתכוון," השיב רב החובל. "אשר לאבק שריפה ותחמושת, נסתדר. אבל המזון מועט, מועט מאוד. כל כך מועט, ד"ר ליבסי, שאולי טוב לנו בלי הפה הנוסף הזה."
והוא הצביע על הגופה שמתחת לדגל.
בדיוק אז, בשאגה ובשריקה, עבר כדור תותח גבוה מעל גג בית העץ ונחת הרחק מעבר לנו ביער.
"הו הו!" אמר רב החובל. "תמשיכו לירות! כבר יש לכם מעט מספיק אבק שריפה, חבר'ה."
בניסיון השני הכיוון היה טוב יותר, והכדור נפל בתוך המצודה, פיזר ענן חול, אבל לא גרם נזק נוסף.
"קפטן," אמר האדון טרלוני, "הבית בלתי נראה לגמרי מהספינה. הם בטח מכוונים אל הדגל. לא יהיה חכם יותר להוריד אותו?"
"להוריד את הדגל שלי!" צעק רב החובל. "לא, אדוני, לא אני." וברגע שאמר את המילים, אני חושב שכולנו הסכמנו איתו. כי זה לא היה רק ביטוי של רגש ימאי, איתן וטוב. זאת הייתה גם מדיניות טובה, והראתה לאויבינו שאנחנו בזים להפגזה שלהם.
כל הערב הם המשיכו להרעים. כדור אחרי כדור עף מעלינו, או נפל לפני המטרה, או העיף חול בתוך הגדר. אבל הם נאלצו לירות כל כך גבוה, שהכדור נפל מת ונקבר בחול הרך. לא היה לנו מה לפחד מכדורים מקפצים. ואף על פי שאחד נכנס דרך גג בית העץ ויצא שוב דרך הרצפה, התרגלנו מהר לסוג כזה של משחק פרוע, ולא שמנו לב אליו יותר ממשחק כדור.
"יש דבר טוב אחד בכל זה," העיר רב החובל. "היער שמולנו כנראה ריק. השפל כבר נמשך זמן רב. האספקה שלנו כנראה נחשפה. מתנדבים ללכת ולהביא בשר חזיר."
גריי והאנטר היו הראשונים שהתנדבו. חמושים היטב, הם התגנבו החוצה מהמצודה, אבל המשימה התבררה כחסרת תועלת. המורדים היו נועזים יותר ממה שחשבנו, או ששמו יותר אמון בתותחנות של ישראל. כי ארבעה או חמישה מהם היו עסוקים בלקחת את האספקה שלנו ולצעוד איתה במים אל אחת הסירות הקלות שעמדה קרוב, ובכל פעם חתרו משיכה או שתיים כדי להחזיק אותה יציבה נגד הזרם. סילבר ישב בירכתיים ופיקד. וכל אחד מהם היה מצויד עכשיו ברובה, מאיזה מחסן נשק סודי משלהם.
רב החובל התיישב ליד היומן שלו, והנה תחילת הרישום:
אלכסנדר סמולט, רב חובל. דייוויד ליבסי, רופא הספינה. אברהם גריי, עוזר נגר. ג'ון טרלוני, בעל הספינה. ג'ון האנטר וריצ'רד ג'ויס, משרתי בעל הספינה, אנשי יבשה. כל מי שנשאר נאמן מצוות הספינה. עם אספקה לעשרה ימים במנות מצומצמות, ירדו היום לחוף והניפו את דגל בריטניה על בית העץ באי המטמון. תומאס רדרות', משרת בעל הספינה, איש יבשה, נורה על ידי המורדים. ג'יימס הוקינס, נער סיפון...
ובאותו זמן תהיתי על גורלו של ג'ים הוקינס המסכן.
קריאה מצד היבשה.
"מישהו קורא לנו," אמר האנטר, שהיה בשמירה.
"דוקטור! אדון טרלוני! קפטן! הלו, האנטר, זה אתה?" נשמעו הקריאות.
ורצתי אל הדלת בדיוק בזמן כדי לראות את ג'ים הוקינס, בריא ושלם, מטפס מעל הגדר.