למחרת בבוקר התחלנו לעבוד מוקדם, כי ההעברה של גוש הזהב הגדול הזה כקילומטר וחצי ביבשה אל החוף, ומשם חמישה קילומטרים בסירה אל ההיספניולה, הייתה משימה לא קטנה למספר כל כך קטן של פועלים. שלושת הבחורים שעדיין הסתובבו באי לא הטרידו אותנו הרבה. זקיף אחד על כתף הגבעה הספיק כדי להבטיח אותנו מפני כל התקפה פתאומית. וחשבנו, חוץ מזה, שנמאס להם מספיק מקרבות.
לכן העבודה התקדמה במרץ. גריי ובן גאן באו והלכו עם הסירה, בזמן שהשאר, בהיעדרם, ערמו את האוצר על החוף. שניים מהמטילים, תלויים בקצה של חבל, היו משא טוב לאדם בוגר, משא שהוא שמח ללכת איתו לאט. אני, מצדי, מכיוון שלא הייתי שימושי במיוחד בסחיבה, הייתי עסוק כל היום במערה, באריזת המטבעות לתוך שקי לחם.
זה היה אוסף מוזר, כמו המטמון של בילי בונס במגוון המטבעות, אבל כל כך גדול יותר ומגוון יותר, שאני חושב שמעולם לא נהניתי יותר מאשר במיון שלהם. אנגליים, צרפתיים, ספרדיים, פורטוגזיים, ג'ורג'ים ולואיים, דובלונים וגינאות כפולות ומוידורים וצקינים, הדיוקנאות של כל מלכי אירופה במאה השנים האחרונות, מטבעות מזרחיים מוזרים שהוטבעו במה שנראה כמו קווצות חוט או פיסות קורי עכביש, מטבעות עגולים ומטבעות מרובעים, ומטבעות מחוררים באמצע, כאילו כדי לענוד אותם על הצוואר. כמעט כל סוג של כסף בעולם, אני חושב, מצא מקום באוסף ההוא. ואשר למספר, אני בטוח שהם היו כמו עלי שלכת, כך שהגב שלי כאב מהתכופפות והאצבעות שלי מהמיון.
יום אחרי יום נמשכה העבודה הזאת. עד כל ערב הועלה הון שלם לספינה, אבל הון אחר חיכה למחרת. וכל הזמן הזה לא שמענו דבר על שלושת המורדים ששרדו.
לבסוף, נדמה לי שזה היה בלילה השלישי, הרופא ואני טיילנו על כתף הגבעה, במקום שבו היא משקיפה על השפלה של האי, כשמתוך החושך הסמיך למטה הרוח הביאה אלינו קול בין צרחה לשירה. רק קטע קטן הגיע לאוזנינו, ואחריו השקט הקודם.
"שמיים יסלחו להם," אמר הרופא, "אלה המורדים!"
"כולם שיכורים, אדוני," התערב קולו של סילבר מאחורינו.
לסילבר, אני צריך לומר, ניתן חופש מלא. ולמרות הדחיות היומיומיות, נראה שהוא שוב רואה את עצמו כתלוי מיוחס וידידותי לגמרי. האמת היא שהיה מדהים כמה טוב הוא נשא את העלבונות האלה, ובאיזה נימוס בלתי נלאה המשיך לנסות להתחבב על כולם. ובכל זאת, אני חושב, אף אחד לא התייחס אליו טוב יותר מאשר לכלב, אלא אם כן זה היה בן גאן, שעדיין פחד נורא מהאפסנאי הוותיק שלו, או אני, שבאמת היה לי על מה להודות לו. אף על פי שבעניין הזה, אני מניח, הייתה לי סיבה לחשוב עליו אפילו גרוע יותר מכל אחד אחר, כי ראיתי אותו זומם בגידה חדשה על הרמה. בהתאם לזה, הרופא ענה לו בגסות למדי.
"שיכורים או הוזים," אמר.
"צדקת, אדוני," השיב סילבר, "ולא משנה הרבה מה מהשניים, לך ולי."
"אני מניח שבקושי תבקש ממני לקרוא לך איש רחום," השיב הרופא בלגלוג, "ולכן הרגשות שלי עשויים להפתיע אותך, מר סילבר. אבל אילו הייתי בטוח שהם הוזים, וכמעט ודאי לי שלפחות אחד מהם חולה בקדחת, הייתי עוזב את המחנה הזה, ובכל סיכון לגופי, מביא להם את העזרה של המקצוע שלי."
"סלח לי, אדוני, היית טועה מאוד," אמר סילבר. "היית מאבד את חייך היקרים, תהיה בטוח בזה. אני בצד שלך עכשיו, יד ביד. ולא הייתי רוצה לראות את החבורה נחלשת, שלא לדבר עליך, כי אני יודע כמה אני חייב לך. אבל האנשים האלה שם למטה, הם לא יכולים לעמוד במילה שלהם. לא, גם אם היו רוצים. ויותר מזה, הם לא יכולים להאמין שאתה יכול."
"לא," אמר הרופא. "אתה האיש שעומד במילה שלו, את זה אנחנו יודעים."
ובכן, אלה היו בערך החדשות האחרונות שהיו לנו על שלושת הפיראטים. רק פעם אחת שמענו ירייה הרחק מאוד, ושיערנו שהם צדים. נערכה מועצה, והוחלט שאנחנו חייבים לנטוש אותם על האי. לשמחתו העצומה, אני חייב לומר, של בן גאן, ובהסכמה החזקה של גריי. השארנו מלאי טוב של אבק שריפה וכדורים, את רוב בשר העיזים המומלח, כמה תרופות, וכמה דברים נחוצים אחרים, כלים, בגדים, מפרש רזרבי, מטר או שניים של חבל, ולפי רצונו המיוחד של הרופא, מתנה נאה של טבק.
זה היה בערך המעשה האחרון שלנו באי. לפני כן, העלינו את האוצר לספינה, והעלינו מספיק מים ואת שארית בשר העיזים, למקרה של מצוקה. ולבסוף, בבוקר יפה אחד, הרמנו עוגן, שזה היה בערך כל מה שיכולנו להתמודד איתו, ויצאנו מהמפרץ הצפוני, כשמתנופף אותו דגל שרב החובל הניף ונלחם תחתיו ליד הגדר.
שלושת הבחורים בטח עקבו אחרינו מקרוב יותר ממה שחשבנו, כפי שהתברר עד מהרה. כי כשעברנו במיצרים, היינו צריכים לשוט קרוב מאוד לכף הדרומי, ושם ראינו את שלושתם כורעים יחד על לשון חול, עם זרועות מורמות בתחינה. זה נגע לכל לבבותינו, אני חושב, להשאיר אותם במצב האומלל ההוא. אבל לא יכולנו להסתכן במרד נוסף. ולקחת אותם הביתה לגרדום היה מין טוב לב אכזרי. הרופא קרא אליהם וסיפר להם על האספקה שהשארנו, ואיפה ימצאו אותה. אבל הם המשיכו לקרוא לנו בשמות ולהתחנן אלינו, למען השם, שנרחם ולא נשאיר אותם למות במקום כזה.
לבסוף, כשראו שהספינה עדיין ממשיכה בנתיבה ומתרחקת עכשיו במהירות מטווח השמיעה, אחד מהם, אני לא יודע מי, קפץ על רגליו בצעקה צרודה, הרים את הרובה שלו לכתף, ושלח כדור ששרק מעל ראשו של סילבר ועבר דרך המפרש הראשי.
אחרי זה נשארנו במחסה של המעקה. וכשהצצתי שוב, הם נעלמו מלשון החול, ולשון החול עצמה כמעט נמסה מהעין במרחק הגדל. זה היה, לפחות, סוף העניין. ולפני הצהריים, לשמחתי שאין לה מילים, הסלע הגבוה ביותר של אי המטמון שקע בתוך עיגול הים הכחול.
היינו כל כך חסרי אנשים, שכל אחד על הסיפון היה צריך לעזור. רק רב החובל שכב על מזרן בירכתיים ונתן את פקודותיו, כי אף על פי שהחלים מאוד, עדיין היה זקוק לשקט. כיוונו את הספינה לנמל הקרוב ביותר באמריקה הספרדית, כי לא יכולנו להסתכן בהפלגה הביתה בלי אנשים חדשים. וגם כך, בין רוחות מבלבלות לשתי סערות חדשות, כולנו היינו מותשים לפני שהגענו אליו.
זה היה בדיוק בשקיעה כשהטלנו עוגן במפרץ יפה ביותר, מוקף יבשה, ומיד הקיפו אותנו סירות חוף מלאות במקומיים, שמכרו פירות וירקות והציעו לצלול אחרי מטבעות קטנים. המראה של כל כך הרבה פנים עליזות, הטעם של הפירות הטרופיים, ומעל לכול האורות שהתחילו לזרוח בעיר, יצרו ניגוד מקסים ביותר לשהייה האפלה והמדממת שלנו באי. והרופא והאדון טרלוני, שלקחו אותי איתם, ירדו לחוף לבלות את תחילת הלילה. כאן פגשו את רב החובל של ספינת מלחמה אנגלית, נכנסו איתו לשיחה, עלו על הספינה שלו, ובקיצור, היה להם זמן נעים כל כך, שהשחר עלה כשהגענו אל ההיספניולה.
בן גאן היה לבד על הסיפון, וברגע שעלינו התחיל, בהתפתלויות מופלאות, להתוודות בפנינו. סילבר נעלם. הנטוש העלים עין מבריחתו בסירת חוף לפני כמה שעות, ועכשיו הבטיח לנו שעשה את זה רק כדי לשמור על חיינו, שבוודאי היו אובדים אילו "האיש ההוא עם הרגל האחת היה נשאר על הסיפון". אבל זה לא הכול. טבח הים לא הלך בידיים ריקות. הוא חתך דרך מחיצה בלי שהבחינו בו, והוציא אחד משקי המטבעות, ששווה אולי שלוש או ארבע מאות גינאות, כדי לעזור לו בנדודיו הבאים.
אני חושב שכולנו שמחנו להיפטר ממנו בזול כל כך.
ובכן, כדי לקצר סיפור ארוך, צירפנו כמה אנשים לסיפון, עשינו הפלגה טובה הביתה, וההיספניולה הגיעה לבריסטול בדיוק כשמר בלנדלי התחיל לחשוב על הצטיידות הספינה המלווה. רק חמישה מהאנשים שהפליגו בה חזרו איתה. "השתייה והשטן גמרו את השאר", ועוד איך. אף על פי שבהחלט לא היינו במצב גרוע כמו הספינה האחרת ההיא שעליה שרו:
רק איש אחד מצוותה נותר בחיים,
מתוך שבעים וחמישה שיצאו למים.
כל אחד מאיתנו קיבל חלק נדיב מהאוצר, והשתמש בו בחוכמה או בטיפשות, לפי טבעו. קפטן סמולט פרש עכשיו מהים. גריי לא רק חסך את כספו, אלא כשנתקף פתאום ברצון להתקדם, גם למד את מקצועו, ועכשיו הוא קצין ראשון ובעלים חלקי של ספינה נהדרת עם חיבול מלא, וחוץ מזה נשוי ואב למשפחה. ואשר לבן גאן, הוא קיבל אלף לירות, שאותן בזבז או הפסיד בשלושה שבועות, או ליתר דיוק, בתשעה עשר ימים, כי ביום העשרים כבר חזר לקבץ נדבות. אז נתנו לו בית שומר לשמור עליו, בדיוק כמו שחשש באי. והוא עדיין חי, אהוב מאוד, אף על פי שגם קצת מטרה ללעג, על נערי הכפר, וזמר בולט בכנסייה בימי ראשון ובחגים.
על סילבר לא שמענו יותר. יורד הים האיום הזה, בעל הרגל האחת, יצא סוף סוף לגמרי מחיי. אבל אני מעז לומר שהוא פגש את אשתו הזקנה, ואולי עדיין חי בנוחות איתה ועם קפטן פלינט. אפשר לקוות שכך, אני מניח, כי הסיכויים שלו לנוחות בעולם אחר קטנים מאוד.
מטילי הכסף והנשק עדיין שוכבים, ככל שאני יודע, במקום שבו פלינט קבר אותם. ובוודאי, מבחינתי, הם יישארו שם. אפילו שוורים וחבלי עגלות לא יחזירו אותי לאי הארור ההוא. והחלומות הגרועים ביותר שיש לי הם כשאני שומע את הגלים רועמים סביב חופיו, או מזנק זקוף במיטה, וקולו החד של קפטן פלינט עדיין מצלצל באוזניי: "מטבעות שמונה! מטבעות שמונה!"