מעולם לא היה מהפך כזה בעולם הזה. כל אחד מששת האנשים האלה היה כאילו הוכה. אבל אצל סילבר המכה חלפה כמעט מיד. כל מחשבה בנפשו הייתה מכוונת במלוא המתח, כמו סוס מרוץ, אל הכסף הזה. ובכן, הוא נעצר לגמרי בשנייה אחת. והוא שמר על קור רוח, שלט במזגו ושינה את תוכניתו לפני שלאחרים היה זמן להבין את האכזבה.
"ג'ים," לחש, "קח את זה, והיה מוכן לצרות."
והוא העביר לי אקדח דו־קני.
באותו זמן התחיל לנוע בשקט צפונה, ובכמה צעדים שם את הבור בינינו שנינו לבין החמישה האחרים. אחר כך הסתכל עליי והנהן, כאילו אמר: "הנה פינה צרה," כפי שבאמת חשבתי שהיא. מבטיו לא היו ממש ידידותיים, והשינויים התמידיים האלה הגעילו אותי כל כך, שלא יכולתי להתאפק ולחשתי: "אז החלפת צד שוב."
לא נשאר לו זמן לענות. שודדי הים, בקללות ובצעקות, התחילו לקפוץ, אחד אחרי השני, לתוך הבור ולחפור באצבעות, ולזרוק הצידה את הקרשים בזמן שעשו את זה. מורגן מצא מטבע זהב. הוא הרים אותו עם מבול שלם של קללות. זה היה מטבע של שתי גינאות, והוא עבר מיד ליד ביניהם רבע דקה.
"שתי גינאות!" שאג מרי, ונופף בו מול סילבר. "אלה שבע מאות אלף הלירות שלך, כן? אתה האיש לעסקאות, נכון? אתה זה שאף פעם לא פישל בשום דבר, בטלן עם ראש של עץ!"
"תמשיכו לחפור, חבר'ה," אמר סילבר בחוצפה הכי קרה. "תמצאו כמה אגוזי אדמה, ולא הייתי מתפלא."
"אגוזי אדמה!" חזר מרי בצרחה. "חבר'ה, אתם שומעים את זה? אני אומר לכם עכשיו, האיש ההוא ידע את זה כל הזמן. תסתכלו לו בפנים ותראו את זה כתוב שם."
"אה, מרי," העיר סילבר, "שוב מתמודד על תפקיד הקפטן? אתה בחור דוחפני, בהחלט."
אבל הפעם כולם היו לגמרי בצד של מרי. הם התחילו לטפס החוצה מהבור, ומטילים מבטים זועמים מאחוריהם. דבר אחד הבחנתי, שנראה טוב בשבילנו: כולם יצאו בצד המנוגד לסילבר.
ובכן, שם עמדנו, שניים בצד אחד, חמישה בצד השני, הבור בינינו, ואף אחד לא אזר מספיק אומץ להנחית את המכה הראשונה. סילבר לא זז. הוא עקב אחריהם, זקוף מאוד על הקב שלו, ונראה קר רוח כמו שאי פעם ראיתי אותו. הוא היה אמיץ, בלי ספק.
לבסוף נראה שמרי חשב שנאום יכול לעזור לעניין.
"חבר'ה," אמר, "יש שם שניים לבד. אחד הוא הנכה הזקן שהביא את כולנו לפה והפיל אותנו למצב הזה. השני הוא הגור ההוא שאני מתכוון לגמור איתו. עכשיו, חבר'ה..."
הוא הרים את זרועו ואת קולו, ובבירור התכוון להוביל הסתערות. אבל בדיוק אז, טְרָח! טְרָח! טְרָח! שלוש יריות רובה הבזיקו מתוך הסבך. מרי נפל בראש קודם לתוך הבור. האיש עם התחבושת הסתחרר כמו סביבון ונפל לכל אורכו על צדו, ושם שכב מת. ושלושת האחרים הסתובבו וברחו בכל כוחם.
לפני שהספקתם למצמץ, לונג ג'ון ירה שתי יריות מהאקדח שלו במרי, שעוד נאבק. וכשהאיש גלגל אליו את עיניו בייסורים האחרונים, אמר: "ג'ורג', אני חושב שגמרתי איתך את החשבון."
באותו רגע הרופא, גריי ובן גאן הצטרפו אלינו, עם רובים מעלים עשן, מבין עצי אגוז המוסקט.
"קדימה!" צעק הרופא. "במהירות כפולה, חבר'ה. אנחנו חייבים לחסום אותם מהסירות."
ויצאנו בקצב גדול, לפעמים צוללים דרך השיחים עד החזה.
אני אומר לכם, סילבר רצה מאוד לעמוד בקצב שלנו. העבודה שהאיש הזה עשה, קופץ על הקב שלו עד ששרירי החזה שלו עמדו להתפקע, הייתה עבודה שאף אדם בריא לא השתווה לה. וכך חושב גם הרופא. וגם כך, הוא כבר היה כשלושים מטרים מאחורינו ועל סף חנק כשהגענו לראש המדרון.
"דוקטור," קרא, "תסתכל שם! אין מה למהר!"
ובאמת לא היה מה למהר. בחלק פתוח יותר של הרמה ראינו את שלושת השורדים עדיין רצים באותו כיוון שבו התחילו, ישר לגבעת התורן האחורי. כבר היינו בינם לבין הסירות. וכך ארבעתנו התיישבנו לנשום, בזמן שלונג ג'ון, מנגב את פניו, הגיע אלינו לאט.
"תודה רבה, דוקטור," אמר. "הגעת בדיוק בזמן, אני מניח, בשבילי ובשביל הוקינס. ואז זה אתה, בן גאן!" הוסיף. "נו, אתה בחור נחמד, בהחלט."
"אני בן גאן, כן," השיב הנטוש, מתפתל כמו צלופח במבוכתו. "ו," הוסיף אחרי הפסקה ארוכה, "מה שלומך, מר סילבר? די טוב, תודה, אתה אומר."
"בן, בן," מלמל סילבר, "לחשוב שאתה עבדת עליי!"
הרופא שלח את גריי בחזרה להביא את אחד המכושים שהמורדים נטשו במנוסתם. ואז, בזמן שירדנו בנחת במורד הגבעה אל המקום שבו שכבו הסירות, סיפר במילים ספורות מה קרה. זה היה סיפור שעניין את סילבר עמוקות. ובן גאן, הנטוש החצי־מטורף, היה הגיבור מההתחלה ועד הסוף.
בן, בנדודיו הארוכים והבודדים באי, מצא את השלד. הוא זה שרוקן אותו. הוא מצא את האוצר. הוא חפר אותו (זו הייתה הידית של המכוש שלו ששכבה שבורה בבור). הוא נשא אותו על גבו, במסעות מייגעים רבים, ממרגלות האורן הגבוה אל מערה שהייתה לו בגבעה בעלת שתי הפסגות, בפינה הצפונית־מזרחית של האי. ושם הוא היה מאוחסן בבטחה מאז חודשיים לפני שההיספניולה הגיעה.
כשהרופא הוציא ממנו את הסוד הזה, אחר הצהריים של ההתקפה, וכשלמחרת בבוקר ראה את המעגן נטוש, הוא הלך לסילבר, נתן לו את המפה, שעכשיו הייתה חסרת תועלת. נתן לו את האספקה, כי במערה של בן גאן היה מלאי טוב של בשר עיזים שהוא עצמו המליח. נתן כל דבר וכל מה שיכול כדי לקבל הזדמנות לעבור בבטחה מהמצודה אל הגבעה בעלת שתי הפסגות, כדי להתרחק שם מהקדחת ולשמור על הכסף.
"ואשר לך, ג'ים," אמר, "זה היה נגד לבי, אבל עשיתי מה שחשבתי שהכי טוב בשביל אלה שעמדו בחובתם. ואם אתה לא היית אחד מהם, אשמתו של מי זו?"
באותו בוקר, כשגילה שגם אני אהיה מעורב באכזבה הנוראה שהכין למורדים, הוא רץ כל הדרך למערה, והשאיר את האדון טרלוני לשמור על רב החובל, לקח את גריי ואת הנטוש ויצא לדרך, באלכסון על פני האי, כדי להיות קרוב ליד האורן. אבל עד מהרה ראה שהחבורה שלנו הקדימה אותו. ובן גאן, שהיה קל רגליים, נשלח קדימה לעשות כמיטב יכולתו לבד. ואז עלה בדעתו לנצל את האמונות הטפלות של חבריו לשעבר מהספינה, והוא הצליח כל כך, שגריי והרופא הגיעו והיו כבר במארב לפני שציידי האוצר הגיעו.
"אה," אמר סילבר, "מזל שהיה לי את הוקינס פה. היית נותן לג'ון הזקן להיחתך לחתיכות, ולא היית חושב על זה בכלל, דוקטור."
"בכלל לא," השיב ד"ר ליבסי בעליזות.
ובשלב הזה הגענו לסירות הקלות. הרופא, עם המכוש, הרס אחת מהן, ואז כולנו עלינו על השנייה ויצאנו להקיף בדרך הים אל המפרץ הצפוני.
זה היה מסע של שלושה עשר או ארבעה עשר קילומטרים. סילבר, אף על פי שכבר כמעט מת מעייפות, הושב ליד משוט, כמו כולנו, ועד מהרה החלקנו במהירות על ים חלק. עד מהרה יצאנו מהמיצרים ועקפנו את הפינה הדרומית־מזרחית של האי, שסביבה, לפני ארבעה ימים, גררנו את ההיספניולה.
כשעברנו ליד הגבעה בעלת שתי הפסגות, ראינו את הפתח השחור של המערה של בן גאן ודמות עומדת לידה, נשענת על רובה. זה היה האדון טרלוני, ונופפנו במטפחת והרענו לו שלוש תרועות, וקולו של סילבר הצטרף אליהן בלב שלם כמו כל אחד אחר.
חמישה קילומטרים הלאה, ממש בתוך פתח המפרץ הצפוני, את מה פגשנו אם לא את ההיספניולה, שטה לבדה? הגאות האחרונה הרימה אותה. ואילו הייתה רוח חזקה או זרם גאות חזק, כמו במעגן הדרומי, לעולם לא היינו מוצאים אותה יותר, או שהיינו מוצאים אותה תקועה בלי תקנה. כפי שזה היה, לא היה הרבה פגם חוץ מההרס של המפרש הראשי. הכינו עוגן נוסף והטילו אותו במים בעומק של כשלושה מטרים. כולנו חתרנו שוב סביב אל מפרץ הרום, הנקודה הקרובה ביותר לבית האוצר של בן גאן. ואז גריי, לבדו, חזר עם הסירה אל ההיספניולה, שם היה אמור לבלות את הלילה בשמירה.
מדרון עדין עלה מהחוף אל פתח המערה. למעלה פגש אותנו האדון טרלוני. אליי הוא היה לבבי ואדיב, ולא אמר דבר על ההרפתקה הפזיזה שלי, לא לגנאי ולא לשבח. למשמע ההצדעה המנומסת של סילבר, הוא הסמיק קצת.
"ג'ון סילבר," אמר, "אתה נבל ורמאי עצום. רמאי מפלצתי, אדוני. אומרים לי שאסור לי להעמיד אותך לדין. נו, אז, לא אעמיד. אבל המתים, אדוני, תלויים על צווארך כמו אבני ריחיים."
"תודה רבה, אדוני," השיב לונג ג'ון, ושוב הצדיע.
"אל תעז להודות לי!" צעק האדון טרלוני. "זו הפרה גסה של חובתי. זוז הצידה."
ואז כולנו נכנסנו למערה. זה היה מקום גדול ומאוורר, עם מעיין קטן ובריכה של מים צלולים, שמעליה השתלשלו שרכים. הרצפה הייתה חול. מול אש גדולה שכב קפטן סמולט. ובפינה רחוקה, שרק הבהובי האש האירו אותה בעמימות, ראיתי ערימות גדולות של מטבעות ומרובעים בנויים ממטילי זהב. זה היה האוצר של פלינט, שבאנו כל כך רחוק לחפש, ושכבר עלה בחייהם של שבעה עשר אנשים מההיספניולה. כמה הוא עלה כשנאסף, כמה דם וצער, כמה ספינות טובות הוטבעו במעמקים, כמה אנשים אמיצים הלכו על הקרש בעיניים מכוסות, כמה יריות תותח, כמה בושה ושקרים ואכזריות, אולי אף אדם חי לא יכול לספר. ובכל זאת עדיין היו שלושה על האי ההוא, סילבר, ומורגן הזקן, ובן גאן, שכל אחד מהם לקח חלק בפשעים האלה, כמו שכל אחד מהם קיווה לשווא לקחת חלק בשכר.
"היכנס, ג'ים," אמר רב החובל. "אתה ילד טוב בתחום שלך, ג'ים, אבל אני לא חושב שאתה ואני נצא שוב לים יחד. אתה יותר מדי בן מזל מלידה בשבילי. זה אתה, ג'ון סילבר? מה מביא אותך לפה, בן אדם?"
"חזרתי לחובתי, אדוני," השיב סילבר.
"אה!" אמר רב החובל, וזה כל מה שאמר.
איזו ארוחת ערב הייתה לי באותו לילה, עם כל חבריי סביבי. ואיזו ארוחה זו הייתה, עם בשר העיזים המומלח של בן גאן וכמה מעדנים ובקבוק יין ישן מההיספניולה. מעולם, אני בטוח, לא היו אנשים עליזים ומאושרים יותר. והנה סילבר, יושב מאחור, כמעט מחוץ לאור האש, אבל אוכל בתיאבון, מוכן לקפוץ קדימה כשהיה צריך משהו, אפילו מצטרף בשקט לצחוק שלנו. אותו מלח עדין, מנומס ומתרפס של ההפלגה לשם.