חלקית בגלל ההשפעה המדכאת של הבהלה הזאת, וחלקית כדי לתת לסילבר ולחולים לנוח, כל החבורה התיישבה ברגע שהגיעה לראש העלייה.
מכיוון שהרמה נטתה קצת מערבה, המקום הזה שבו עצרנו השקיף על נוף רחב לשני הצדדים. לפנינו, מעל צמרות העצים, ראינו את כף היערות, מעוטר בגלים מתנפצים. מאחורינו לא רק הסתכלנו למטה על המעגן ועל אי השלד, אלא ראינו, בבירור מעבר ללשון החול ולשפלה המזרחית, מרחב גדול של ים פתוח במזרח. ישר מעלינו התנשאה המשקפת, פה מנוקדת באורנים בודדים, שם שחורה מצוקים. לא היה שום קול מלבד קולם של הגלים הרחוקים, שעלה מכל הצדדים, וצרצור של חרקים אינספור בסבך. אף אדם, אף מפרש על הים. עצם רוחב הנוף הגביר את תחושת הבדידות.
סילבר, בזמן שישב, מדד כמה כיוונים במצפן שלו.
"יש שלושה 'עצים גבוהים'," אמר, "בערך בקו הנכון מאי השלד. 'כתף המשקפת', אני מניח, פירושה הנקודה הנמוכה יותר שם. זה משחק ילדים למצוא את הסחורה עכשיו. אני כמעט רוצה לאכול קודם."
"אני לא מרגיש חד," נהם מורגן. "המחשבה על פלינט, נדמה לי, היא שגמרה אותי."
"אה, נו, בני, תודה לכוכבים שלך שהוא מת," אמר סילבר.
"הוא היה שד מכוער," צעק פיראט שלישי ברעד, "וגם כחול בפנים!"
"ככה הרום תפס אותו," הוסיף מרי. "כחול! נו, אני מניח שהוא היה כחול. זאת מילה אמיתית."
מאז שמצאו את השלד ונכנסו לשרשרת המחשבות הזאת, הם דיברו בקול נמוך ונמוך יותר, ועכשיו כמעט הגיעו ללחישה, כך שקול השיחה שלהם בקושי הפריע לשקט של היער. פתאום, מתוך העצים שלפנינו, קול דק, גבוה ורועד פתח במנגינה ובמילים המוכרות:
"חמישה עשר איש על תיבת המת,
יו־הו־הו, ובקבוק של רום!"
מעולם לא ראיתי אנשים שהושפעו באופן נורא יותר מהפיראטים. הצבע נעלם משש הפנים שלהם כמו בכישוף. חלקם קפצו על רגליהם, חלקם נאחזו באחרים. מורגן התפלש על האדמה.
"זה פלינט, לעזאזל!" צעק מרי.
השיר נפסק פתאום כמו שהתחיל. נקטע, הייתם אומרים, באמצע צליל, כאילו מישהו הניח את ידו על פיו של הזמר. כשהגיע דרך האוויר הצלול והשמשי בין הצמרות הירוקות, חשבתי שהוא נשמע קליל ומתוק. וההשפעה על חבריי הייתה מוזרה עוד יותר.
"נו," אמר סילבר, ונאבק בשפתיו האפורות כאפר להוציא את המילה, "זה לא יעבוד. היכונו לפנייה. זה עניין מוזר, ואני לא יכול לזהות את הקול, אבל זה מישהו שמשתעשע. מישהו שהוא בשר ודם, תהיו בטוחים בזה."
האומץ שלו חזר בזמן שדיבר, ויחד איתו קצת צבע לפניו. השאר כבר התחילו להטות אוזן לעידוד הזה ולחזור קצת לעצמם, כשאותו קול פרץ שוב. לא בשירה הפעם, אלא בקריאה חלשה ורחוקה, שהדהדה עוד יותר חלש בין נקיקי המשקפת.
"דארבי מקגרו," ייבב הקול, כי זאת המילה שמתארת הכי טוב את הצליל, "דארבי מקגרו! דארבי מקגרו!" שוב ושוב ושוב. ואז, כשעלה קצת יותר גבוה, ועם קללה שאני משמיט: "תביא לפה את הרום, דארבי!"
שודדי הים נשארו נטועים באדמה, עיניהם יוצאות מחוריהן. עוד הרבה זמן אחרי שהקול גווע, הם עדיין בהו בשתיקה, באימה, לפניהם.
"זה מכריע!" התנשף אחד. "בואו נלך."
"אלה היו המילים האחרונות שלו," נאנק מורגן, "המילים האחרונות שלו על פני האדמה."
דיק הוציא את ספר הקודש שלו והתפלל בשטף. הוא קיבל חינוך טוב, דיק, לפני שיצא לים ונפל בין חברים רעים.
ובכל זאת סילבר לא נכנע. שמעתי את שיניו נוקשות בראשו, אבל הוא עוד לא הרים ידיים.
"אף אחד באי הזה פה לא שמע אף פעם על דארבי," מלמל. "אף אחד חוץ מאיתנו שנמצאים פה." ואז, במאמץ גדול: "חבר'ה," צעק, "אני פה כדי להשיג את הסחורה הזאת, ולא אובס לא בידי אדם ולא בידי שד. מעולם לא פחדתי מפלינט בחייו, וחי נפשי, אעמוד מולו מת. יש שבע מאות אלף לירות במרחק פחות מארבע מאות מטרים מכאן. מתי אי פעם ג'נטלמן של מזל הפנה את הירכתיים שלו לכל כך הרבה דולרים, בגלל מלח זקן ושיכור עם פרצוף כחול, ועוד מת?"
אבל לא היה שום סימן לאומץ מתעורר מחדש אצל חסידיו. להפך, האימה שלהם גברה בגלל חוסר היראה שבדבריו.
"עצור שם, ג'ון!" אמר מרי. "אל תתגרה ברוח."
והשאר היו מבוהלים מכדי לענות. הם היו בורחים כל אחד לחוד, אילו העזו. אבל הפחד החזיק אותם יחד, וקרוב לג'ון, כאילו התעוזה שלו עוזרת להם. הוא, מצדו, די התגבר על חולשתו.
"רוח? נו, אולי," אמר. "אבל יש דבר אחד שלא ברור לי. היה הד. עכשיו, אף אדם לא ראה אף פעם רוח עם צל. נו, אז מה היא עושה עם הד, הייתי רוצה לדעת? זה לא טבעי, בטוח?"
הטיעון הזה נראה לי חלש למדי. אבל אף פעם אי אפשר לדעת מה ישפיע על אנשים אמונות טפלות, ולתדהמתי, ג'ורג' מרי נרגע מאוד.
"נו, זה נכון," אמר. "יש לך ראש על הכתפיים, ג'ון, בלי ספק. להסתובב, חבר'ה! הצוות הזה פה בכיוון הלא נכון, אני מאמין. וכשחושבים על זה, זה היה דומה לקול של פלינט, אני מודה, אבל לא בדיוק כל כך ברור, בסופו של דבר. זה היה יותר דומה לקול של מישהו אחר עכשיו, זה היה יותר דומה ל..."
"חי נפשי, בן גאן!" שאג סילבר.
"כן, וזה מה שזה היה," צעק מורגן, וקפץ על ברכיו. "בן גאן זה היה!"
"זה לא משנה הרבה, נכון?" שאל דיק. "בן גאן לא נמצא פה בגוף, לא יותר מפלינט."
אבל המלחים הוותיקים יותר קיבלו את ההערה הזאת בבוז.
"נו, לאף אחד לא אכפת מבן גאן," צעק מרי. "מת או חי, לאף אחד לא אכפת ממנו."
היה מדהים איך רוחם חזרה ואיך הצבע הטבעי שב לפניהם. עד מהרה פטפטו יחד, עם הפסקות להקשבה. וזמן לא רב אחר כך, כשלא שמעו שום קול נוסף, שמו את הכלים על הכתף ויצאו שוב לדרך, מרי הולך ראשון עם המצפן של סילבר כדי לשמור עליהם בקו הנכון עם אי השלד. הוא אמר את האמת: מת או חי, לאף אחד לא היה אכפת מבן גאן.
רק דיק עדיין החזיק את ספר הקודש שלו, והסתכל סביבו בזמן שהלך, במבטים מפוחדים. אבל הוא לא מצא שום הזדהות, וסילבר אפילו התלוצץ על אמצעי הזהירות שלו.
"אמרתי לך," אמר, "אמרתי לך שקלקלת את ספר הקודש שלך. אם הוא לא טוב להישבע עליו, מה אתה חושב שרוח הייתה נותנת בשבילו? אפילו לא את זה!" והוא הקיש באצבעותיו הגדולות, ועצר לרגע על הקב שלו.
אבל דיק לא התנחם. האמת היא שעד מהרה היה ברור לי שהבחור חולה. בגלל החום, התשישות והזעזוע של הבהלה שלו, הקדחת שד"ר ליבסי חזה עלתה בבירור במהירות.
ההליכה כאן, על הפסגה, הייתה נוחה ופתוחה. הדרך שלנו ירדה קצת, כי, כאמור, הרמה נטתה מערבה. האורנים, גדולים וקטנים, צמחו במרווחים רחבים. ואפילו בין סבכי אגוז המוסקט והאזליאות, שטחים פתוחים ורחבים נאפו בשמש החמה. כשחצינו את האי, כפי שעשינו, בערך לכיוון צפון־מערב, התקרבנו מצד אחד יותר ויותר אל מתחת לכתפי המשקפת, ומהצד השני הסתכלנו על מרחב רחב יותר ויותר של המפרץ המערבי ההוא, שבו פעם התנדנדתי ורעדתי בקורקל.
הגענו לראשון מבין העצים הגבוהים, ולפי הכיוונים התברר שזה לא הנכון. כך גם עם השני. השלישי התנשא כמעט שישים מטרים לאוויר מעל סבך של שיחים. ענק מעולם הצומח, עם גזע אדום גדול כמו בקתה, וצל רחב מסביב, שפלוגה שלמה יכלה לתמרן בו. הוא נראה היטב מרחוק בים, גם ממזרח וגם ממערב, ויכול היה להירשם במפה כסימן ניווט.
אבל לא הגודל שלו הרשים עכשיו את חבריי. זו הייתה הידיעה ששבע מאות אלף לירות בזהב קבורות איפשהו מתחת לצל המתפרש שלו. המחשבה על הכסף, ככל שהתקרבו, בלעה את הפחדים הקודמים שלהם. עיניהם בערו בראשם. רגליהם נעשו מהירות וקלות יותר. כל נשמתם הייתה קשורה בהון הזה, בחיים שלמים של בזבוז והנאות, שחיכו שם לכל אחד מהם.
סילבר צלע, נוחר, על הקב שלו. נחיריו התרחבו ורעדו. הוא קילל כמו משוגע כשהזבובים נחתו על פניו החמות והבוהקות. הוא משך בזעם בחבל שקשר אותי אליו, ומדי פעם הפנה אליי מבט קטלני. בהחלט, הוא לא טרח להסתיר את מחשבותיו, ובהחלט קראתי אותן כמו דפוס. בקרבה המיידית של הזהב, כל השאר נשכח. ההבטחה שלו והאזהרה של הרופא היו שתיהן דברים מהעבר. ולא יכולתי לפקפק בכך שהוא מקווה לתפוס את האוצר, למצוא את ההיספניולה ולעלות עליה בחסות הלילה, לחסל כל אדם ישר באי, ולהפליג משם כפי שהתכוון בהתחלה, עמוס פשעים ועושר.
מזועזע כפי שהייתי מהחששות האלה, היה לי קשה לעמוד בקצב המהיר של ציידי האוצר. מדי פעם מעדתי, ואז סילבר משך בגסות כזאת בחבל והטיל בי את מבטיו הרצחניים. דיק, שפיגר מאחורינו ועכשיו סגר את השורה, מלמל לעצמו גם תפילות וגם קללות, כשהקדחת שלו המשיכה לעלות. גם זה הוסיף לאומללות שלי. ולהשלמת הכול, רדפה אותי המחשבה על הטרגדיה שהתרחשה פעם על הרמה הזאת, כששודד הים חסר האלוהים ההוא עם הפנים הכחולות, זה שמת בסוואנה, שר וצועק לשתייה, הפיל שם במו ידיו את ששת שותפיו. החורשה הזאת, ששקטה כל כך עכשיו, בטח הדהדה אז בצעקות, חשבתי. ואפילו עם המחשבה יכולתי להאמין שאני שומע אותה עדיין מהדהדת.
עכשיו היינו בשולי הסבך.
"הידד, חבר'ה, כולם יחד!" צעק מרי, והראשונים פרצו בריצה.
ופתאום, לא עשרה מטרים הלאה, ראינו אותם עוצרים. צעקה נמוכה עלתה. סילבר הכפיל את קצבו, חופר עם תחתית הקב שלו כמו אחוז דיבוק. וברגע הבא גם הוא ואני עצרנו לגמרי.
לפנינו היה בור גדול, לא חדש במיוחד, כי הדפנות שלו קרסו ועשב צמח בתחתיתו. בתוכו היו ידית של מכוש שבורה לשניים וקרשים של כמה ארגזים מפוזרים מסביב. על אחד מהקרשים האלה ראיתי, צרוב בברזל מלובן, את השם וולרוס, שמה של הספינה של פלינט.
הכול היה ברור לגמרי. המחבוא נמצא ונבזז. שבע מאות אלף הלירות נעלמו!