"ג'ים," אמר סילבר כשהיינו לבד, "אם הצלתי את חייך, אתה הצלת את שלי. ואני לא אשכח את זה. ראיתי את הרופא מנופף לך לברוח, בזווית העין, כן. וראיתי אותך אומר לא, ברור כמו לשמוע. ג'ים, זה זכות שלך. זה הזיק הראשון של תקווה שהיה לי מאז שההתקפה נכשלה, ואני חייב אותו לך. ועכשיו, ג'ים, אנחנו צריכים לצאת לציד האוצר הזה, ועוד עם פקודות חתומות, ואני לא אוהב את זה. ואתה ואני צריכים להישאר צמודים, גב אל גב, כביכול, ונציל את הצוואר שלנו למרות הגורל והמזל."
בדיוק אז איש קרא לנו מליד האש שארוחת הבוקר מוכנה, ועד מהרה ישבנו פה ושם על החול על ביסקוויטים ובשר מלוח מטוגן. הם הדליקו אש שמתאימה לצלות שור, ועכשיו היא נעשתה כל כך חמה, שיכלו להתקרב אליה רק מצד הרוח, וגם שם לא בלי זהירות. באותה רוח בזבזנית, הם בישלו, אני מניח, פי שלושה ממה שיכולנו לאכול. ואחד מהם, בצחוק ריק, זרק את מה שנשאר לאש, שהתלקחה ושאגה שוב מעל הדלק הלא רגיל הזה. בחיים לא ראיתי אנשים שכל כך לא אכפת להם מהמחר. "מהיד אל הפה" היא המילה היחידה שיכולה לתאר את דרכם. ובין האוכל המבוזבז לזקיפים הישנים, אף על פי שהיו נועזים מספיק לתגרה קצרה, ראיתי שהם לגמרי לא מתאימים לשום דבר כמו מערכה ממושכת.
אפילו סילבר, שאכל בלי הפסקה עם קפטן פלינט על כתפו, לא אמר מילה אחת של נזיפה על הפזיזות שלהם. וזה הפתיע אותי עוד יותר, כי חשבתי שמעולם לא הראה את עצמו ערמומי כמו אז.
"כן, חבר'ה," אמר, "מזל שיש לכם את ברביקיו לחשוב בשבילכם עם הראש הזה פה. השגתי את מה שרציתי, כן. בטוח, הספינה אצלם. איפה, אני עוד לא יודע. אבל ברגע שנמצא את האוצר, נצטרך לזוז ולגלות. ואז, חבר'ה, מי שיש לו את הסירות, אני חושב, יש לו את העליונה."
כך המשיך לדבר, עם הפה מלא בייקון חם. כך החזיר להם את התקווה והביטחון, ואני חושד יותר מאשר חושד שבאותו זמן תיקן גם את שלו.
"ואשר לבן הערובה," המשיך, "זאת השיחה האחרונה שלו, אני מניח, עם אלה שהוא אוהב כל כך. קיבלתי את החדשות שלי, ותודה לו על זה. אבל זה נגמר ונעשה. אקשור אותו בחבל כשנצא לציד האוצר, כי נשמור עליו כמו על זהב, למקרה של תאונות, שימו לב, ובינתיים. ברגע שתהיה לנו גם הספינה וגם האוצר, ונצא לים כמו חברים עליזים, נו, אז נדבר על מר הוקינס, כן, וניתן לו את החלק שלו, בוודאי, על כל טוב הלב שלו."
לא היה פלא שהאנשים היו עכשיו במצב רוח טוב. אני, מצדי, הייתי מדוכא נורא. אם התוכנית שהוא שרטט עכשיו תתברר כאפשרית, סילבר, שכבר היה בוגד כפול, לא יהסס לאמץ אותה. עדיין הייתה לו רגל בכל מחנה, ולא היה ספק שהוא יעדיף עושר וחופש עם הפיראטים על פני הימלטות חשופה מתלייה, שהייתה הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקוות לו בצד שלנו.
ולא רק זה, גם אם הדברים יתגלגלו כך שייאלץ לשמור אמונים לד"ר ליבסי, גם אז איזו סכנה עמדה לפנינו! איזה רגע זה יהיה, כשהחשדות של חסידיו יהפכו לוודאות, והוא ואני נצטרך להילחם על חיינו, הוא נכה ואני ילד, מול חמישה מלחים חזקים וזריזים!
הוסיפו לחשש הכפול הזה את התעלומה שעדיין הייתה תלויה מעל התנהגות חבריי, הנטישה הלא מוסברת שלהם את המצודה, המסירה הבלתי מובנת של המפה, או מה שקשה עוד יותר להבין, האזהרה האחרונה של הרופא לסילבר: "היזהר מסערות כשתמצא אותו", ותאמינו בקלות כמה מעט טעם מצאתי בארוחת הבוקר שלי, ובאיזה לב מודאג יצאתי אחרי שוביי לחיפוש האוצר.
היינו מחזה מוזר, אילו היה שם מישהו לראות אותנו. כולם בבגדי מלחים מלוכלכים, וכולם חוץ ממני חמושים מכף רגל ועד ראש. על סילבר היו תלויים שני רובים, אחד מלפנים ואחד מאחור, מלבד החרב הגדולה במותניו ואקדח בכל כיס של המעיל המרובע שלו. כדי להשלים את מראהו המוזר, קפטן פלינט ישב על כתפו ופטפט קטעים חסרי טעם של שפת ים. סביב מותניי היה חבל, והלכתי בצייתנות אחרי טבח הים, שהחזיק את הקצה החופשי של החבל, פעם ביד הפנויה, פעם בין שיניו החזקות. ממש כמו דוב רוקד הובילו אותי.
שאר האנשים נשאו משאות שונים. חלקם נשאו מכושים ואתים, כי זה היה הדבר הנחוץ הראשון שהביאו לחוף מההיספניולה. אחרים היו עמוסים בבשר, לחם וברנדי לארוחת הצהריים. כל האספקה, הבחנתי, באה מהמלאי שלנו, וראיתי את האמת שבדבריו של סילבר מהלילה הקודם. אילו לא היה עושה עסקה עם הרופא, הוא והמורדים שלו, אחרי שהספינה נטשה אותם, היו נאלצים להתקיים על מים צלולים ועל מה שהיו צדים. מים לא היו מוצאים חן בעיניהם הרבה. מלח הוא בדרך כלל לא קלע טוב. ומעל לכל זה, כשהיו כל כך חסרי אוכל, לא סביר שהיה להם הרבה אבק שריפה.
ובכן, מצוידים כך, יצאנו כולנו לדרך, אפילו הבחור עם הראש השבור, שבוודאי היה צריך להישאר בצל, ונגררנו, אחד אחרי השני, אל החוף, שם חיכו לנו שתי הסירות הקלות. אפילו הן נשאו סימנים של הטיפשות השיכורה של הפיראטים, אחת עם ספסל שבור, ושתיהן במצב בוצי ולא מרוקנות ממים. את שתיהן היינו אמורים לקחת איתנו מטעמי ביטחון. וכך, כשהמספר שלנו מחולק ביניהן, יצאנו אל חיק המעגן.
בזמן שחתרנו, היה ויכוח על המפה. האיקס האדום היה, כמובן, גדול מדי בשביל להיות מדריך. והמילים של ההערה שמאחור, כפי שתשמעו, אפשרו כמה פירושים. הן היו, כפי שהקורא אולי זוכר, כך:
עץ גבוה, כתף המשקפת, בכיוון נקודה אחת צפונית לצפון־צפון־מזרח.
אי השלד, מזרח־דרום־מזרח ועוד רבע מזרחה.
שלושה מטרים.
עץ גבוה היה אם כך הסימן העיקרי. עכשיו, ממש לפנינו, המעגן היה תחום ברמה בגובה שישים עד תשעים מטרים, שהתחברה בצפון לכתף הדרומית המשופעת של המשקפת, ועלתה שוב לכיוון דרום אל הגובה הסלעי והמחוספס שנקרא גבעת התורן האחורי. ראש הרמה היה מנוקד בצפיפות בעצי אורן בגבהים שונים. פה ושם, אחד ממין אחר התנשא שנים עשר או חמישה עשר מטרים מעל שכניו. ואיזה מהם הוא ה"עץ הגבוה" המסוים של קפטן פלינט, אפשר היה להכריע רק במקום, ולפי קריאות המצפן.
ובכל זאת, אף על פי שכך היה, כל אדם בסירות בחר לעצמו עץ מועדף לפני שהגענו לחצי הדרך, ורק לונג ג'ון משך בכתפיו ואמר להם לחכות עד שיגיעו לשם.
חתרנו בנחת, לפי הוראותיו של סילבר, כדי לא לעייף את האנשים לפני הזמן. ואחרי מעבר ארוך למדי, נחתנו בשפך הנהר השני, זה שזורם במורד נקיק מיוער של המשקפת. משם, כשפנינו שמאלה, התחלנו לעלות במדרון לכיוון הרמה.
בהתחלה, אדמה כבדה ובוצית וצמחייה סבוכה של ביצה עיכבו מאוד את התקדמותנו. אבל מעט מעט הגבעה התחילה להיעשות תלולה יותר ואבנית מתחת לרגליים, והיער שינה את אופיו וצמח במרווחים פתוחים יותר. היה זה, באמת, חלק נעים ביותר של האי שאליו התקרבנו עכשיו. רותם בעל ריח כבד ושיחים פורחים רבים כמעט תפסו את מקום הדשא. סבכים של עצי אגוז מוסקט ירוקים היו מנוקדים פה ושם בעמודים האדומים ובצל הרחב של האורנים. והראשונים ערבבו את התבלין שלהם עם הניחוח של האחרים. האוויר, חוץ מזה, היה רענן ומרגש, וזה, תחת קרני השמש הישירות, היה רענון נפלא לחושים שלנו.
החבורה התפרסה בצורת מניפה, צועקים ומקפצים הלוך ושוב. בערך באמצע, והרבה מאחורי השאר, הלכנו סילבר ואני. אני קשור בחבל שלי, הוא חורש, בהתנשמויות עמוקות, בין החצץ המחליק. מדי פעם, באמת, נאלצתי לתת לו יד, אחרת היה מאבד את אחיזתו ונופל אחורה במורד הגבעה.
כך התקדמנו בערך קילומטר, והתקרבנו לשפת הרמה, כשהאיש בקצה השמאלי ביותר התחיל לצעוק בקול, כאילו מאימה. צעקה אחרי צעקה באה ממנו, והאחרים התחילו לרוץ לכיוונו.
"הוא לא יכול היה למצוא את האוצר," אמר מורגן הזקן, שמיהר על פנינו מימין, "כי הוא ממש למעלה."
ובאמת, כפי שגילינו כשגם אנחנו הגענו למקום, זה היה משהו שונה מאוד. למרגלות אורן גדול למדי, ומסובך בצמח מטפס ירוק, שאפילו הרים חלקית כמה מהעצמות הקטנות, שכב שלד של אדם על האדמה, עם כמה קרעי בגדים. אני מאמין שצמרמורת היכתה לרגע בכל לב.
"הוא היה מלח," אמר ג'ורג' מרי, שהיה נועז מהשאר, ניגש קרוב ובחן את סמרטוטי הבגדים. "לפחות, זה בד ימאים טוב."
"כן, כן," אמר סילבר, "סביר מאוד. לא היית מצפה למצוא פה בישוף, אני מניח. אבל איזו מין דרך זאת לעצמות לשכב? זה לא טבעי."
ובאמת, במבט שני, נראה בלתי אפשרי לדמיין שהגוף נמצא בתנוחה טבעית. מלבד קצת אי סדר (מעשה ידי הציפורים, אולי, או של הצמח המטפס שצמח לאט ועטף בהדרגה את השרידים), האיש שכב ישר לגמרי. רגליו מצביעות לכיוון אחד, וידיו, מורמות מעל ראשו כמו של צולל, מצביעות בדיוק לכיוון ההפוך.
"עלה לי רעיון בראש הטיפש הזקן שלי," העיר סילבר. "הנה המצפן. הנה הנקודה הכי גבוהה של אי השלד, בולטת כמו שן. רק תמדדו כיוון, טוב, לאורך הקו של העצמות האלה."
זה נעשה. הגוף הצביע ישר לכיוון האי, והמצפן הראה בדיוק מזרח־דרום־מזרח ועוד רבע מזרחה.
"כך חשבתי," צעק הטבח. "זה פה מחוון. ממש שם למעלה הקו שלנו לכוכב הצפון ולדולרים העליזים. אבל, רעמים! זה מקפיא לי את הבטן לחשוב על פלינט. זאת אחת הבדיחות שלו, בלי ספק. הוא והשישה האלה היו פה לבד. הוא הרג אותם, כל אחד. ואת זה הוא גרר לפה והשכיב לפי המצפן, רעמים וברקים! אלה עצמות ארוכות, והשיער היה צהוב. כן, זה בטח אלרדייס. אתה זוכר את אלרדייס, טום מורגן?"
"כן, כן," השיב מורגן, "אני זוכר אותו. הוא היה חייב לי כסף, הוא, ולקח איתו את הסכין שלי לחוף."
"אם כבר מדברים על סכינים," אמר אחר, "למה אנחנו לא מוצאים את שלו מונחת מסביב? פלינט לא היה איש שגונב מכיס של מלח. והציפורים, אני מניח, היו משאירות אותה."
"חי נפשי, וזה נכון!" צעק סילבר.
"לא נשאר פה כלום," אמר מרי, שעדיין מישש בין העצמות. "אף לא מטבע נחושת ולא קופסת טבק. זה לא נראה לי טבעי."
"לא, חי נפשי, זה לא," הסכים סילבר. "לא טבעי, וגם לא נחמד, אתה אומר. תותחים אדירים! חבר'ה, אילו פלינט היה חי, זה היה מקום חם בשבילי ובשבילכם. שישה הם היו, ושישה אנחנו. ועצמות זה מה שהם עכשיו."
"ראיתי אותו מת בעיניים האלה פה," אמר מורגן. "בילי הכניס אותי. שם הוא שכב, עם מטבעות של פני על העיניים."
"מת, כן, בטוח שהוא מת וירד למטה," אמר הבחור עם התחבושת. "אבל אם אי פעם רוח הלכה, זאת הייתה של פלינט. אוי, אבל הוא מת רע, פלינט!"
"כן, נכון," העיר אחר. "פעם השתולל, ופעם צעק בשביל רום, ופעם שר. 'חמישה עשר איש' היה השיר היחיד שלו, חבר'ה. ואני אומר לכם באמת, אף פעם לא אהבתי באמת לשמוע אותו מאז. היה חם מאוד, והחלון היה פתוח, ושמעתי את השיר הישן הזה יוצא ברור ממש, והמוות כבר תפס את האיש."
"נו, נו," אמר סילבר, "תפסיקו עם הדיבורים האלה. הוא מת, והוא לא מהלך, את זה אני יודע. לפחות, הוא לא יהלך ביום, תהיו בטוחים בזה. הסקרנות הרגה את החתול. קדימה, אל הדובלונים."
יצאנו לדרך, בהחלט. אבל למרות השמש החמה ואור היום הבוהק, הפיראטים כבר לא רצו בנפרד וצועקים דרך היער, אלא הלכו זה לצד זה ודיברו בנשימה עצורה. האימה מפני שודד הים המת נפלה על רוחם.