התעוררתי, ובעצם כולנו התעוררנו, כי ראיתי אפילו את הזקיף מנער את עצמו מהמקום שבו נפל על משקוף הדלת, בגלל קול צלול ולבבי שקרא לנו משולי היער:
"בית העץ, אהוי!" קרא. "הנה הרופא."
וזה היה הרופא. אף על פי ששמחתי לשמוע את הקול, השמחה שלי לא הייתה בלי תערובת. נזכרתי במבוכה בהתנהגות הסוררת והחשאית שלי. וכשראיתי לאן היא הביאה אותי, בין אילו חברים ומוקף באילו סכנות, התביישתי להסתכל לו בפנים.
הוא בטח קם בחושך, כי היום בקושי עלה. וכשרצתי לחרך ירי והצצתי החוצה, ראיתי אותו עומד, כמו סילבר פעם קודם, עד אמצע השוק באד זוחל.
"אתה, דוקטור! בוקר טוב לך, אדוני!" צעק סילבר, ער לגמרי וקורן מטוב לב ברגע אחד. "בהיר ומוקדם, בהחלט. והציפור המוקדמת, כמו שאומרים, היא שמקבלת את המנות. ג'ורג', תנער את העצמות, בן, ותעזור לד"ר ליבסי לעלות לסיפון. כל החולים שלך הרגישו טוב, כולם בריאים ושמחים."
כך המשיך לפטפט, עומד בראש הגבעה עם הקב מתחת למרפקו ויד אחת על דופן בית העץ, ג'ון הזקן לגמרי, בקול, בהתנהגות ובהבעה.
"יש לנו גם הפתעה בשבילך, אדוני," המשיך. "יש לנו פה זר קטן, הי! הי! דייר ואורח חדש, אדוני, ונראה בריא ומתוח כמו כינור. ישן כמו סוחר על ספינה, כן, ממש לצד ג'ון. חרטום אל חרטום היינו, כל הלילה."
ד"ר ליבסי כבר עבר בשלב הזה את הגדר והיה די קרוב לטבח, ושמעתי את השינוי בקולו כשאמר: "לא ג'ים?"
"אותו ג'ים בדיוק כמו תמיד," אמר סילבר.
הרופא עצר לגמרי, אף על פי שלא דיבר, ועברו כמה שניות עד שנראה שהוא מסוגל להמשיך.
"נו, נו," אמר לבסוף, "קודם החובה ואחר כך ההנאה, כמו שאתה עצמך היית יכול לומר, סילבר. בוא נבדוק את החולים שלך."
רגע אחר כך כבר נכנס לבית העץ, ובהנהון קודר אחד אליי המשיך בעבודתו בין החולים. הוא נראה בלי שום חשש, אף על פי שבטח ידע שחייו, בין השדים הבוגדניים האלה, תלויים בשערה. והוא פטפט עם חוליו כאילו הוא עורך ביקור מקצועי רגיל אצל משפחה אנגלית שקטה. ההתנהגות שלו, אני מניח, השפיעה על האנשים, כי הם התנהגו אליו כאילו לא קרה כלום, כאילו הוא עדיין רופא הספינה והם עדיין מלחים נאמנים.
"אתה מתקדם יפה, ידידי," אמר לבחור עם הראש החבוש, "ואם אי פעם מישהו ניצל בעור שיניו, זה אתה. הראש שלך בטח קשה כמו ברזל. נו, ג'ורג', מה שלומך? יש לך צבע יפה, בהחלט. נו, הכבד שלך, בן אדם, הפוך. לקחת את התרופה ההיא? הוא לקח את התרופה ההיא, אנשים?"
"כן, כן, אדוני, הוא לקח אותה, בהחלט," השיב מורגן.
"כי, אתם מבינים, מאחר שאני רופא של מורדים, או רופא של כלא, כפי שאני מעדיף לקרוא לזה," אמר דוקטור ליבסי בדרכו הנעימה ביותר, "אני רואה עניין של כבוד לא לאבד אף אדם למלך ג'ורג' (אלוהים יברך אותו!) ולגרדום."
הנוכלים הסתכלו זה על זה, אבל בלעו את העקיצה בשתיקה.
"דיק לא מרגיש טוב, אדוני," אמר אחד.
"לא?" השיב הרופא. "נו, תתקרב לפה, דיק, ותן לי לראות את הלשון שלך. לא, הייתי מופתע אילו הרגיש! הלשון של האיש מסוגלת להפחיד את הצרפתים. עוד קדחת."
"אה, הנה," אמר מורגן, "זה בא מקלקול ספרי קודש."
"זה בא, כמו שאתה אומר, מזה שאתם חמורים גמורים," השיב הרופא, "ושאין לכם מספיק שכל להבחין בין אוויר נקי לרעל, ובין יבשה לביצה מתועבת ומגפתית. אני חושב שסביר ביותר, אף על פי שזאת כמובן רק דעה, שתצטרכו לשלם ביוקר לפני שתוציאו את הקדחת הזאת מהגוף. לחנות בביצה, מה? סילבר, אני מופתע ממך. אתה פחות טיפש מרבים, בסך הכול. אבל לא נראה לי שיש לך אפילו מושג בסיסי על כללי הבריאות.
"נו," הוסיף, אחרי שנתן לכולם תרופות והם לקחו את המרשמים שלו בענווה מצחיקה באמת, יותר כמו ילדים מבית יתומים מאשר מורדים ופיראטים שידיהם מגואלות בדם, "נו, זה נגמר להיום. ועכשיו הייתי רוצה לשוחח עם הילד הזה, בבקשה."
והוא הנהן בראשו לכיווני בקלילות.
ג'ורג' מרי עמד ליד הדלת, יורק ומשתעל בגלל איזו תרופה בעלת טעם רע. אבל למשמע המילה הראשונה של הצעת הרופא, הוא הסתובב בסומק עמוק וצעק "לא!" וקילל.
סילבר הכה בכף ידו הפתוחה על החבית.
"שקט!" שאג, והסתכל סביבו ממש כמו אריה. "דוקטור," המשיך בטון הרגיל שלו, "חשבתי על זה, כי ידעתי שאתה מחבב את הילד. כולנו אסירי תודה בענווה על טוב הלב שלך, וכמו שאתה רואה, סומכים עליך ובולעים את התרופות כמו משקה. ואני חושב שמצאתי דרך שתתאים לכולם. הוקינס, תיתן לי את מילת הכבוד שלך כג'נטלמן צעיר, כי ג'נטלמן צעיר אתה, אף על פי שנולדת עני, את מילת הכבוד שלך שלא תברח?"
נתתי בלב חפץ את ההתחייבות שנדרשה.
"אז, דוקטור," אמר סילבר, "רק תצא מחוץ לגדר ההיא, וכשתהיה שם, אביא את הילד למטה בצד הפנימי, ואני חושב שתוכלו לפטפט דרך היתדות. יום טוב לך, אדוני, וכל ברכותינו לאדון טרלוני ולקפטן סמולט."
התפרצות המורת רוח, שרק מבטיו הקודרים של סילבר עצרו אותה, פרצה מיד כשהרופא עזב את הבית. סילבר הואשם בגלוי במשחק כפול. בניסיון לעשות שלום נפרד לעצמו, בהקרבת האינטרסים של שותפיו ושל קורבנותיו, ובמילה אחת, בדבר הזהה והמדויק שהוא אכן עשה. זה נראה לי כל כך ברור במקרה הזה, שלא יכולתי לדמיין איך הוא יסיט את הכעס שלהם. אבל הוא היה שווה פי שניים מכל השאר, והניצחון שלו בלילה הקודם נתן לו יתרון עצום במוחם. הוא קרא להם בכל שמות הטיפשים והשוטים שאפשר לדמיין, אמר שזה הכרחי שאדבר עם הרופא, נופף במפה מול פניהם, ושאל אותם אם הם יכולים להרשות לעצמם להפר את ההסכם באותו יום שבו הם יוצאים לחפש את האוצר.
"לא, רעמים!" צעק. "אנחנו נצטרך להפר את ההסכם כשיגיע הזמן. ועד אז אני ארמה את הרופא הזה, גם אם אצטרך לשמן לו את המגפיים בברנדי."
ואז אמר להם להדליק את האש, וצעד החוצה על הקב שלו, עם היד על כתפי, והשאיר אותם מבולבלים, ומושתקים יותר משטף הדיבור שלו מאשר משוכנעים.
"לאט, בחור, לאט," אמר. "הם יכולים להתנפל עלינו כהרף עין אם יראו שאנחנו ממהרים."
לאט מאוד, אם כך, התקדמנו על החול אל המקום שבו חיכה לנו הרופא בצד השני של הגדר. וברגע שהיינו במרחק דיבור נוח, סילבר עצר.
"תרשום גם את זה, דוקטור," אמר, "והילד יספר לך איך הצלתי את חייו, והודחתי בגלל זה, תהיה בטוח בזה. דוקטור, כשאדם מנווט כל כך קרוב לרוח כמוני, משחק מטבעות עם הנשימה האחרונה בגופו, כביכול, לא תחשוב שזה יותר מדי, אולי, לתת לו מילה טובה אחת? תואיל לזכור שזה לא רק החיים שלי עכשיו, אלא גם של הילד הזה בנוסף. ותדבר טוב עליי, דוקטור, ותיתן לי קצת תקווה להמשיך, למען הרחמים."
סילבר היה אדם אחר ברגע שהיה שם בחוץ, עם הגב אל חבריו ואל בית העץ. לחייו נראו שקועות, קולו רעד. מעולם לא הייתה נפש רצינית יותר.
"נו, ג'ון, אתה לא מפחד?" שאל ד"ר ליבסי.
"דוקטור, אני לא פחדן. לא, לא אני, אפילו לא כזה!" והוא הקיש באצבעותיו. "אילו הייתי, לא הייתי אומר את זה. אבל אודה ביושר, יש לי צמרמורת בגלל הגרדום. אתה איש טוב ואמיתי. אף פעם לא ראיתי איש טוב יותר! ולא תשכח את הטוב שעשיתי, לא יותר משתשכח את הרע, אני יודע. ואני זז הצידה, תראה, ומשאיר אותך ואת ג'ים לבד. ותרשום לי גם את זה, כי זה הרבה, זה!"
בעודו אומר זאת, נסוג קצת, עד שיצא מטווח השמיעה, ושם התיישב על גדם עץ והתחיל לשרוק, ומדי פעם הסתובב על מושבו כדי לראות, לפעמים אותי ואת הרופא, ולפעמים את הבריונים הסוררים שלו, שהלכו הלוך ושוב בחול בין האש, שהיו עסוקים בהדלקתה מחדש, לבין הבית, שממנו הוציאו בשר ולחם להכין ארוחת בוקר.
"אז, ג'ים," אמר הרופא בעצב, "הנה אתה. כמו שבישלת, כך תאכל, ילד שלי. שמיים יודעים שאני לא מוצא בלבי להאשים אותך. אבל את זה אגיד, בין שזה נחמד ובין שלא: כשקפטן סמולט היה בריא, לא היית מעז ללכת. וכשהיה חולה ולא יכול היה לעשות כלום, אלוהים, זה היה פחדני לגמרי!"
אני מודה שכאן התחלתי לבכות. "דוקטור," אמרתי, "אולי תחוס עליי. האשמתי את עצמי מספיק. חיי ממילא אבודים, והייתי כבר מת אילו סילבר לא היה עומד לצדי. ודוקטור, תאמין לזה, אני יכול למות, ואני מעז לומר שמגיע לי, אבל מה שאני מפחד ממנו זה עינויים. אם יבואו לענות אותי..."
"ג'ים," קטע אותו הרופא, וקולו השתנה לגמרי, "ג'ים, אני לא יכול לסבול את זה. קפוץ מעל, ונברח."
"דוקטור," אמרתי, "נתתי את המילה שלי."
"אני יודע, אני יודע," צעק. "אנחנו לא יכולים לעזור לזה עכשיו, ג'ים. אני אקח את זה על כתפיי, הכול, האשמה והבושה, ילד שלי. אבל להישאר פה, אני לא יכול לתת לך. קפוץ! קפיצה אחת, ואתה בחוץ, ונברח כמו אנטילופות."
"לא," השבתי, "אתה יודע היטב שלא היית עושה את זה בעצמך. לא אתה, לא האדון טרלוני ולא רב החובל. וגם אני לא. סילבר סמך עליי. נתתי את המילה שלי, ואני חוזר. אבל, דוקטור, לא נתת לי לגמור. אם יבואו לענות אותי, אולי אפלוט מילה על המקום שבו נמצאת הספינה. כי השגתי את הספינה, חלק במזל וחלק בסיכון, והיא שוכבת במפרץ הצפוני, על החוף הדרומי, ממש מתחת לקו הגאות. בחצי גאות היא בטח עומדת ביבשה."
"הספינה!" קרא הרופא.
במהירות תיארתי לו את ההרפתקאות שלי, והוא שמע אותי עד הסוף בשתיקה.
"יש בזה מעין גורל," העיר כשסיימתי. "בכל צעד, אתה זה שמציל את חיינו. ואתה חושב שבמקרה ניתן לך לאבד את שלך? זה יהיה תשלום עלוב, ילד שלי. גילית את הקנוניה. מצאת את בן גאן, המעשה הטוב ביותר שעשית אי פעם, או שתעשה, גם אם תחיה עד תשעים. אה, חי יופיטר, ואם כבר מדברים על בן גאן! נו, זה השובבות בהתגלמותה. סילבר!" קרא. "סילבר! אתן לך עצה," המשיך, כשהטבח התקרב שוב. "אל תמהר יותר מדי אחרי האוצר הזה."
"נו, אדוני, אני עושה כמיטב יכולתי, והאוצר לא כזה," אמר סילבר. "אני יכול רק, סלח לי, להציל את חיי ואת חיי הילד בזה שאחפש את האוצר הזה. תהיה בטוח בזה."
"נו, סילבר," השיב הרופא, "אם כך, אלך צעד אחד הלאה: היזהר מסערות כשתמצא אותו."
"אדוני," אמר סילבר, "בין אדם לאדם, זה יותר מדי ופחות מדי. מה אתה זומם, למה עזבת את בית העץ, למה נתת לי את המפה ההיא, אני לא יודע, נכון? ובכל זאת עשיתי כדבריך בעיניים עצומות, ובלי מילה של תקווה! אבל לא, זה פה יותר מדי. אם לא תגיד לי בפשטות מה אתה מתכוון, רק תגיד, ואעזוב את ההגה."
"לא," אמר הרופא מהורהר, "אין לי זכות לומר יותר. זה לא הסוד שלי, אתה מבין, סילבר, אחרת, אני נותן לך את המילה שלי, הייתי מספר לך. אבל אלך איתך רחוק ככל שאעז, וצעד אחד מעבר לזה, כי רב החובל ינזוף בי על כך, אם אני לא טועה! וראשית, אתן לך קצת תקווה. סילבר, אם שנינו נצא חיים ממלכודת הזאבים הזאת, אעשה כמיטב יכולתי להציל אותך, מלבד עדות שקר."
פניו של סילבר קרנו. "לא היית יכול להגיד יותר, אני בטוח, אדוני, גם אילו היית אמא שלי," צעק.
"נו, זה הוויתור הראשון שלי," הוסיף הרופא. "השני הוא עצה: תחזיק את הילד קרוב לצדך, וכשתצטרך עזרה, תצעק. אני הולך לחפש אותה בשבילך, וזה עצמו יראה לך אם אני מדבר סתם. להתראות, ג'ים."
וד"ר ליבסי לחץ את ידי דרך הגדר, הנהן לסילבר, ויצא בצעד נמרץ אל תוך היער.