מועצת שודדי הים נמשכה זמן מה, כשאחד מהם נכנס שוב לבית, ובחזרה על אותה הצדעה, שבעיניי הייתה בה נימה אירונית, ביקש להשאיל לרגע את הלפיד. סילבר הסכים בקצרה, והשליח יצא שוב, והשאיר אותנו יחד בחושך.
"רוח מתקרבת, ג'ים," אמר סילבר, שבשלב הזה כבר אימץ טון ידידותי ומשפחתי למדי.
פניתי אל חרך הירי הקרוב אליי והצצתי החוצה. הגחלים של האש הגדולה בערו כבר כמעט עד תומן, ועכשיו זהרו כל כך נמוך ועמום, שהבנתי למה הקושרים האלה רצו לפיד. בערך באמצע המדרון שירד אל הגדר, הם התקבצו בקבוצה. אחד החזיק את האור, אחר כרע על ברכיו באמצעם, וראיתי את הלהב של סכין פתוחה מבריק בידו בצבעים משתנים באור הירח והלפיד. השאר כולם התכופפו קצת, כאילו עקבו אחרי התמרונים של האחרון. בקושי הבחנתי שיש בידו ספר וגם סכין, ועדיין תהיתי איך דבר כל כך לא מתאים הגיע לרשותם, כשהדמות הכורעת קמה שוב על רגליה, וכל החבורה התחילה לנוע יחד לכיוון הבית.
"הנה הם באים," אמרתי, וחזרתי למקומי הקודם, כי נראה מתחת לכבודי שימצאו אותי מציץ עליהם.
"נו, שיבואו, בחור, שיבואו," אמר סילבר בעליזות. "יש לי עוד כדור בקנה."
הדלת נפתחה, וחמשת האנשים, שעמדו מצטופפים יחד ממש בפנים, דחפו אחד מהם קדימה. בכל נסיבות אחרות היה מצחיק לראות אותו מתקדם לאט, מהסס בכל פעם שהוריד רגל, אבל מחזיק את ידו הימנית הקפוצה לפניו.
"תתקרב, בחור," צעק סילבר. "אני לא אוכל אותך. תמסור את זה, בטלן. אני מכיר את הכללים, כן. לא אפגע במשלחת."
כשעודדו אותו כך, שודד הים התקדם בזריזות רבה יותר, ואחרי שהעביר משהו לסילבר, מיד ליד, חמק עוד יותר מהר בחזרה אל חבריו.
טבח הים הסתכל על מה שניתן לו.
"הנקודה השחורה! כך חשבתי," העיר. "מאיפה השגתם את הנייר? נו, הלו! תסתכלו פה, עכשיו. זה לא מביא מזל! הלכתם וגזרתם את זה מספר קודש. איזה טיפש גזר ספר קודש?"
"אה, הנה!" אמר מורגן. "הנה! מה אמרתי? לא ייצא מזה שום טוב, אמרתי."
"נו, עכשיו כמעט סידרתם את זה, כולכם," המשיך סילבר. "כולכם תיתלו עכשיו, אני מניח. איזה בטלן רך ראש החזיק ספר קודש?"
"זה היה דיק," אמר אחד.
"דיק, כן? אז שדיק יתחיל להתפלל," אמר סילבר. "הוא ראה את חלקו במזל, דיק, תהיו בטוחים בזה."
אבל כאן התערב האיש הארוך עם העיניים הצהובות.
"תפסיק עם הדיבורים, ג'ון סילבר," אמר. "הצוות הזה נתן לך את הנקודה השחורה במועצה מלאה, כמו שהחובה מחייבת. רק תהפוך אותה, כמו שהחובה מחייבת, ותראה מה כתוב שם. אחר כך תוכל לדבר."
"תודה, ג'ורג'," השיב טבח הים. "תמיד היית זריז בעסקים, ויודע את הכללים בעל פה, ג'ורג', כפי שאני שמח לראות. נו, מה זה, בכל אופן? אה! 'מודאח'. זה מה, כן? כתוב יפה מאוד, בהחלט. כמו דפוס, אני נשבע. כתב היד שלך, ג'ורג'? נו, נעשית ממש איש מוביל בצוות הזה פה. אתה תהיה הקפטן הבא, לא הייתי מתפלא. רק תעשה לי טובה עם הלפיד הזה שוב, טוב? המקטרת הזאת לא מושכת."
"נו, עכשיו," אמר ג'ורג', "אתה לא מרמה יותר את הצוות הזה. אתה איש מצחיק, לפי מה שאתה אומר. אבל גמרת עכשיו, ואולי תרד מהחבית הזאת ותעזור להצביע."
"חשבתי שאמרת שאתה יודע את הכללים," השיב סילבר בבוז. "לפחות, אם אתה לא יודע, אני יודע. ואני מחכה פה, ואני עדיין הקפטן שלכם, שים לב, עד שתוציאו את התלונות שלכם ואני אענה. בינתיים, הנקודה השחורה שלכם לא שווה ביסקוויט. אחרי זה, נראה."
"אה," השיב ג'ורג', "אל תהיה בשום חשש. אנחנו כולנו בסדר, אנחנו. ראשית, הרסת את ההפלגה הזאת. תהיה איש נועז אם תגיד לא לזה. שנית, נתת לאויב לצאת מהמלכודת הזאת פה בשביל כלום. למה הם רצו לצאת? אני לא יודע, אבל די ברור שהם רצו. שלישית, לא נתת לנו להתנפל עליהם כשהם הלכו. אה, אנחנו רואים אותך דרך ודרך, ג'ון סילבר. אתה רוצה לשחק משחק כפול, זה מה שלא בסדר איתך. ואז, רביעית, יש את הילד הזה פה."
"זה הכול?" שאל סילבר בשקט.
"וזה גם מספיק," השיב ג'ורג'. "כולנו ניתלה ונתייבש בשמש בגלל הבלגן שלך."
"נו, עכשיו, תקשיבו, אני אענה על ארבע הנקודות האלה. אחת אחרי השנייה אענה עליהן. אני הרסתי את ההפלגה הזאת, כן? נו, עכשיו, כולכם יודעים מה רציתי, וכולכם יודעים שאילו זה היה נעשה, היינו על ההיספניולה הלילה הזה, כל אחד מאיתנו חי, ובריא, ומלא פודינג שזיפים טוב, והאוצר בבטן שלה, רעמים! נו, מי עמד נגדי? מי הכריח אותי, כשהייתי הקפטן החוקי? מי נתן לי את הנקודה השחורה ביום שנחתנו והתחיל את הריקוד הזה? אה, זה ריקוד יפה, אני מסכים איתכם בזה, ונראה מאוד כמו ריקוד מלחים בקצה של חבל ברציף ההוצאות להורג ליד לונדון, כן. אבל מי עשה את זה? נו, זה היה אנדרסון, והנדס, ואתה, ג'ורג' מרי! ואתה האחרון שעוד נשאר מעל המים מאותו צוות של מתערבים. ויש לך החוצפה של שדי הים לקום ולהתמודד על תפקיד הקפטן נגדי, אתה, שהטבעת את כולנו! חי נפשי! זה עולה על הסיפור הכי מטורף."
סילבר עצר, וראיתי לפי פניהם של ג'ורג' וחבריו שהמילים האלה לא נאמרו לשווא.
"זה בשביל מספר אחת," צעק הנאשם, וניגב את הזיעה ממצחו, כי דיבר בלהט שהרעיד את הבית. "נו, אני נותן לכם את המילה שלי, נמאס לי לדבר איתכם. אין לכם לא שכל ולא זיכרון, ואני משאיר לדמיון איפה היו האמהות שלכם, שנתנו לכם לצאת לים. ים! ג'נטלמנים של מזל! אני מניח שחייטים זה המקצוע שלכם."
"תמשיך, ג'ון," אמר מורגן. "תענה על האחרות."
"אה, האחרות!" השיב ג'ון. "הן נחמדות, נכון? אתם אומרים שההפלגה הזאת נהרסה. אה! חי נפשי, אילו הייתם מבינים כמה רע היא נהרסה, הייתם רואים! אנחנו כל כך קרובים לגרדום, שהצוואר שלי נוקשה רק מלחשוב על זה. ראיתם אותם, אולי, תלויים בשרשראות, ציפורים סביבם, ומלחים מצביעים עליהם כשהם יורדים עם הגאות. 'מי זה?' אומר אחד. 'זה! נו, זה ג'ון סילבר. הכרתי אותו טוב,' אומר אחר. ואתם יכולים לשמוע את השרשראות מקרקשות כשמסתובבים ומכוונים אל המצוף השני. עכשיו, זה בערך המקום שבו אנחנו, כל אחד מאיתנו, בזכותו, ובזכות הנדס, ואנדרסון, ועוד טיפשים הרסניים מכם. ואם אתם רוצים לדעת על מספר ארבע, ועל הילד הזה, נו, רעמים וברקים, הוא לא בן ערובה? אנחנו נבזבז בן ערובה? לא, לא אנחנו. הוא יכול להיות הסיכוי האחרון שלנו, ולא הייתי מתפלא. להרוג את הילד הזה? לא אני, חבר'ה! ומספר שלוש? אה, נו, יש הרבה מה להגיד על מספר שלוש. אולי אתם לא חושבים שזה כלום שיש לכם רופא אמיתי מהקולג' שבא לבדוק אתכם כל יום? אתה, ג'ון, עם הראש השבור שלך, או אתה, ג'ורג' מרי, שהיו לך צמרמורות קדחת לפני פחות משש שעות, והעיניים שלך בצבע של קליפת לימון עד הרגע הזה ממש? ואולי, אולי, לא ידעתם גם שספינה מלווה בדרך? אבל יש, ולא עוד הרבה זמן. ונראה מי ישמח שיש לו בן ערובה כשזה יגיע. ואשר למספר שתיים, ולמה עשיתי עסקה, נו, אתם באתם זוחלים על הברכיים אליי לעשות אותה. על הברכיים באתם, כל כך הייתם מדוכדכים. והייתם גוועים ברעב אילו לא עשיתי. אבל זה זוטות! תסתכלו שם, בגלל זה!"
והוא השליך על הרצפה נייר שזיהיתי מיד. לא אחר מאשר המפה על הנייר הצהוב, עם שלושת האיקסים האדומים, שמצאתי בשעוונית בתחתית התיבה של הקפטן. למה הרופא נתן לו אותה, לא יכולתי לדמיין.
אבל אם זה היה בלתי מובן לי, הופעת המפה הייתה בלתי ייאמנה למורדים ששרדו. הם קפצו עליה כמו חתולים על עכבר. היא עברה מיד ליד, אחד קורע אותה מהשני. ולפי הקללות והצעקות והצחוק הילדותי שבהם ליוו את הבדיקה שלהם, הייתם חושבים שהם לא רק ממששים את הזהב עצמו, אלא גם נמצאים איתו בים, בנוסף, בבטחה.
"כן," אמר אחד, "זה פלינט, בהחלט. ג'. פ., וקו מתחת, עם קשר. כך הוא תמיד עשה."
"יפה מאוד," אמר ג'ורג'. "אבל איך נסתלק איתו, כשאין לנו ספינה?"
סילבר קפץ פתאום, ונשען ביד אחת על הקיר: "עכשיו אני מזהיר אותך, ג'ורג'," צעק. "עוד מילה אחת של חוצפה שלך, ואזמין אותך החוצה ואילחם בך. איך? נו, איך אני יודע? אתה היית צריך להגיד לי את זה, אתה והשאר, שאיבדתם לי את המפרשית שלי עם ההתערבות שלכם, שתישרפו! אבל לא אתה, אתה לא יכול. אין לך כושר המצאה של מקק. אבל לדבר בנימוס אתה יכול, ותדבר, ג'ורג' מרי, תהיה בטוח בזה."
"זה הוגן מספיק," אמר מורגן הזקן.
"הוגן! אני חושב שכן," אמר טבח הים. "אתם איבדתם את הספינה. אני מצאתי את האוצר. מי האיש הטוב יותר בזה? ועכשיו אני מתפטר, רעמים! תבחרו את מי שאתם רוצים להיות הקפטן שלכם עכשיו. גמרתי עם זה."
"סילבר!" צעקו. "ברביקיו לנצח! ברביקיו לקפטן!"
"אז זאת המנגינה, מה?" צעק הטבח. "ג'ורג', אני חושב שתצטרך לחכות לתור הבא, ידידי. ומזל שלך שאני לא איש נקמן. אבל זאת אף פעם לא הייתה הדרך שלי. ועכשיו, חבר'ה, הנקודה השחורה הזאת? היא לא שווה הרבה עכשיו, נכון? דיק קילקל את המזל שלו והרס את ספר הקודש שלו, וזה בערך הכול."
"אפשר עדיין להישבע עליו בנשיקה, לא?" נהם דיק, שהיה בבירור לא רגוע בגלל הקללה שהביא על עצמו.
"ספר קודש שגזרו ממנו חתיכה!" השיב סילבר בלעג. "לא. הוא לא מחייב יותר מספר שירים."
"באמת?" צעק דיק במין שמחה. "נו, אני חושב שגם זה שווה משהו."
"הנה, ג'ים, הנה משהו מוזר בשבילך," אמר סילבר, וזרק לי את הנייר.
הוא היה בערך בגודל של מטבע גדול. צד אחד היה ריק, כי זה היה הדף האחרון. בשני היו פסוק או שניים מספר ההתגלות, ובין השאר המילים האלה, שנחקקו בחדות במוחי: "בחוץ הכלבים והרוצחים." הצד המודפס הושחר באפר עץ, שכבר התחיל לרדת וללכלך את אצבעותיי. ועל הצד הריק נכתבה באותו חומר המילה האחת "מודאח". המזכרת המוזרה הזאת נמצאת לידי ברגע זה, אבל לא נשאר עכשיו שום עקב מהכתב, מלבד שריטה אחת, כמו שאדם עושה בציפורן האגודל.
זה היה סוף העניינים של הלילה. זמן קצר אחר כך, אחרי משקה לכולם, שכבנו לישון. והנקמה של סילבר הסתכמה בכך שהציב את ג'ורג' מרי כזקיף, ואיים עליו במוות אם לא יהיה נאמן.
עבר הרבה זמן עד שיכולתי לעצום עין. ואלוהים יודע שהיה לי מספיק חומר למחשבה: באיש שהרגתי באותו אחר צהריים, במצב המסוכן ביותר שלי, ומעל לכול, במשחק המופלא שראיתי שסילבר משחק עכשיו. מחזיק את המורדים יחד ביד אחת, ובשנייה נאחז בכל אמצעי, אפשרי ובלתי אפשרי, כדי לעשות שלום ולהציל את חייו העלובים. הוא עצמו ישן בשלווה ונחר בקול. ובכל זאת לבי כאב עליו, רשע ככל שהיה, כשחשבתי על הסכנות האפלות שהקיפו אותו ועל הגרדום המביש שחיכה לו.