יער אשוחים אפל הזעיף פנים משני צדי הנהר הקפוא. רוח שנשבה לא מכבר הפשיטה את העצים מכיסוי הכפור הלבן שלהם, ונדמה היה שהם נוטים זה אל זה, שחורים ומאיימים, באור ההולך ודועך. דממה עצומה שררה על הארץ. הארץ עצמה הייתה שממה, חסרת חיים, חסרת תנועה, בודדה וקרה כל כך שרוחה לא הייתה אפילו רוח של עצב. היה בה רמז של צחוק, אבל של צחוק נורא מכל עצב — צחוק חסר שמחה כמו חיוכו של הספינקס, צחוק קר כמו הכפור, שיש בו משהו מן הקשיחות של מי שאינו טועה לעולם. זו הייתה חוכמת הנצח, השולטת ושאין לתקשר עמה, הצוחקת להבל החיים ולמאמץ החיים. זה היה הפרא, הפרא האכזרי, קפוא הלב, של הצפון.
אבל היו חיים, בחוץ בארץ, חיים מתריסים. במורד הנהר הקפוא התנהלה בעמל שורה של כלבים דמויי זאבים. פרוותם הסמורה הייתה מכוסה כפור. הבל פיהם קפא באוויר ברגע שיצא מפיהם, פרץ החוצה בענני אדים ששקעו על שערות גופם והפכו לגבישי כפור. על הכלבים היו רתמות עור, ורצועות עור חיברו אותם למזחלת שנגררה מאחוריהם. למזחלת לא היו מגלשיים. היא הייתה עשויה קליפת ליבנה עבה, וכל משטחה נח על השלג. קצה המזחלת הקדמי היה מקופל כלפי מעלה, כמו מגילה, כדי לדחוק מטה ומתחת לה את גל השלג הרך שנהדף לפניה. על המזחלת, קשורה היטב, הייתה תיבה ארוכה וצרה, מלבנית. היו על המזחלת דברים אחרים — שמיכות, גרזן, קומקום קפה ומחבת; אבל הבולטת מכולם, שתפסה את רוב המקום, הייתה התיבה הארוכה, הצרה והמלבנית.
לפני הכלבים, על נעלי שלג רחבות, התנהל בעמל אדם. מאחורי המזחלת התנהל בעמל אדם שני. על המזחלת, בתוך התיבה, שכב אדם שלישי שעמלו תם — אדם שהפרא הכריע אותו והכה אותו עד שלא יזוז עוד ולא יאבק עוד לעולם. אין זו דרכו של הפרא לאהוב תנועה. החיים הם עלבון בעיניו, כי החיים הם תנועה; והפרא שואף תמיד להשמיד תנועה. הוא מקפיא את המים כדי שלא יזרמו אל הים; הוא מגרש את השרף מן העצים עד שהם קופאים עד לב ליבם האדיר; ובאכזריות הגדולה ביותר, באימה הגדולה ביותר, רודף הפרא את האדם ומכניע אותו — את האדם, חסר המנוחה מכל היצורים החיים, המורד תמיד בגזירה שכל תנועה סופה להיפסק.
אבל מלפנים ומאחור, בלי מורא ובלי להיכנע, התנהלו בעמל שני האנשים שעוד לא מתו. גופם היה מכוסה פרווה ועור רך ומעובד. ריסיהם, לחייהם ושפתיהם היו מצופים כל כך בגבישים מהבל פיהם הקפוא, עד שאי אפשר היה להבחין בפניהם. הדבר העניק להם מראה של מסכות רפאים, קברנים בעולם של רוחות בהלוויה של רוח כלשהי. אבל מתחת לכל זה הם היו בני אדם, החודרים אל ארץ השממה, הלעג והדממה, הרפתקנים קטנטנים שיצאו להרפתקה כבירה, המתייצבים מול עוצמתו של עולם רחוק, זר וחסר דופק כמו תהומות החלל.
הם המשיכו ללכת בלי לדבר, חוסכים את נשימתם לעבודת גופם. מכל צד הייתה הדממה, לוחצת עליהם בנוכחות מוחשית. היא השפיעה על דעתם כמו שהלחץ הכבד של מים עמוקים משפיע על גופו של צולל. היא מעכה אותם בכובד של מרחב אינסופי ושל גזירה שאין לשנותה. היא מעכה אותם אל הפינות הנידחות ביותר של דעתם, סחטה מהם, כמו מיץ מענבים, את כל ההתלהבויות וההתרוממויות הכוזבות ואת ההערכה העצמית המופרזת של נפש האדם, עד שראו את עצמם סופיים וקטנים, כתמים וגרגרי אבק, הנעים בערמומיות חלשה ובחוכמה מעטה בתוך משחקם ההדדי של איתני הטבע וכוחותיו הגדולים והעיוורים.
עברה שעה, ועוד שעה. האור החיוור של היום הקצר וחסר השמש החל לדעוך, כאשר זעקה חלשה ורחוקה עלתה באוויר הדומם. היא נסקה מעלה בתנופה מהירה, עד שהגיעה אל הצליל הגבוה ביותר שלה, ושם התמידה, רוטטת ומתוחה, ואז גוועה לאיטה. היא יכלה להיות יללתה של נשמה אבודה, לולא היה בה פראות עצובה ותאוות רעב. האיש שמלפנים סובב את ראשו עד שעיניו פגשו את עיני האיש שמאחור. ואז, מעל התיבה הצרה והמלבנית, הנהנו זה לזה.
זעקה שנייה עלתה, ופילחה את הדממה בצווחה דקה כמחט. שני האנשים זיהו מאין בא הקול. הוא בא מאחור, מאיפשהו במרחב השלג שזה עתה עברו. זעקה שלישית, עונה, עלתה, גם היא מאחור, ומשמאל לזעקה השנייה.
"הם רודפים אחרינו, ביל," אמר האיש שמלפנים.
קולו נשמע צרוד ולא אמיתי, וניכר שדיבר במאמץ.
"בשר קשה להשיג," ענה חברו. "כבר ימים שלא ראיתי סימן של ארנב."
מכאן ואילך לא דיברו עוד, אבל אוזניהם היו קשובות לקריאות הציד שהמשיכו לעלות מאחוריהם.
עם רדת החשכה הטו את הכלבים אל חורשת אשוחים בשולי הנהר והקימו מחנה. הארון, לצד האש, שימש להם מושב ושולחן. כלבי הזאב, שהצטופפו בצדה הרחוק של האש, נהמו והתקוטטו ביניהם, אבל לא גילו שום נטייה לשוטט אל תוך החשכה.
"נדמה לי, הנרי, שהם נשארים קרוב מאוד למחנה," העיר ביל.
הנרי, שכרע מעל האש ושיקע את משקעי הקפה בסיר בעזרת חתיכת קרח, הנהן. הוא לא דיבר עד שהתיישב על הארון והתחיל לאכול.
"הם יודעים איפה העור שלהם בטוח," אמר. "הם מעדיפים לאכול אוכל מאשר להיות אוכל. הם די חכמים, הכלבים האלה."
ביל הניע בראשו. "אה, אני לא יודע."
חברו הביט בו בסקרנות. "זו הפעם הראשונה ששמעתי אותך אומר משהו על זה שהם לא חכמים."
"הנרי," אמר האחר, לועס באיטיות את השעועית שאכל, "שמת לב במקרה איך הכלבים האלה השתוללו כשהאכלתי אותם?"
"הם באמת עשו יותר רעש מהרגיל," הודה הנרי.
"כמה כלבים יש לנו, הנרי?"
"שישה."
"ובכן, הנרי..." ביל עצר לרגע, כדי שדבריו יקבלו משמעות רבה יותר. "כמו שאמרתי, הנרי, יש לנו שישה כלבים. הוצאתי שישה דגים מהשק. נתתי דג אחד לכל כלב, ו... הנרי, היה חסר לי דג אחד."
"ספרת לא נכון."
"יש לנו שישה כלבים," חזר האחר ואמר בשלווה. "הוצאתי שישה דגים. אוזן אחת לא קיבל דג. חזרתי אחר כך לשק והבאתי לו את הדג שלו."
"יש לנו רק שישה כלבים," אמר הנרי.
"הנרי," המשיך ביל. "אני לא אומר שכולם היו כלבים, אבל היו שבעה שקיבלו דג."
הנרי הפסיק לאכול כדי להעיף מבט מעבר לאש ולספור את הכלבים.
"יש רק שישה עכשיו," אמר.
"ראיתי את השביעי בורח על פני השלג," הודיע ביל בביטחון קר. "ראיתי שבעה."
הנרי הביט בו ברחמים ואמר, "אני אשמח נורא כשהמסע הזה ייגמר."
"מה אתה מתכוון בזה?" תבע ביל.
"אני מתכוון שהמטען הזה שלנו עולה לך על העצבים, ושאתה מתחיל לראות דברים."
"חשבתי על זה," ענה ביל ברצינות. "ולכן, כשראיתי אותו בורח על פני השלג, הסתכלתי בשלג וראיתי את העקבות שלו. אחר כך ספרתי את הכלבים, ועדיין היו שישה. העקבות נמצאים בשלג עכשיו. אתה רוצה להסתכל עליהם? אני אראה לך אותם."
הנרי לא ענה, אלא המשיך ללעוס בשתיקה, עד שבסוף הארוחה סיים אותה בספל קפה אחרון. הוא ניגב את פיו בגב ידו ואמר:
"אז אתה חושב שזה היה—"
זעקה מייללת ארוכה, עצובה בפראות, מאיפשהו בחשכה, קטעה אותו. הוא עצר להקשיב לה, ואז השלים את המשפט בהנפת יד לעבר מקור הזעקה, "—אחד מהם?"
ביל הנהן. "הייתי מעדיף בהרבה לחשוב את זה מכל דבר אחר. שמת לב בעצמך לרעש שהכלבים עשו."
זעקה אחר זעקה, וזעקות שעונות להן, הפכו את הדממה לבית משוגעים. מכל צד עלו הזעקות, והכלבים הסגירו את פחדם כשהצטופפו יחד, וקרוב כל כך לאש עד ששערם נחרך מהחום. ביל הוסיף עצים לאש לפני שהדליק את המקטרת שלו.
"נראה לי שמצב הרוח שלך קצת ירוד," אמר הנרי.
"הנרי..." הוא מצץ מהמקטרת בהרהור זמן מה לפני שהמשיך. "הנרי, חשבתי כמה הוא בר מזל יותר ממה שאתה ואני נהיה אי פעם."
הוא הצביע על האדם השלישי בתנועת אגודל כלפי מטה, אל התיבה שעליה ישבו.
"אתה ואני, הנרי, כשנמות, נהיה ברי מזל אם יהיו מספיק אבנים על הגוויות שלנו כדי להרחיק מאיתנו את הכלבים."
"אבל אין לנו משפחה וכסף וכל השאר, כמו לו," השיב הנרי. "הלוויות למרחקים ארוכים זה משהו שאתה ואני לא בדיוק יכולים להרשות לעצמנו."
"מה שמטריד אותי, הנרי, זה למה בחור כמו זה, שהוא לורד או משהו כזה בארץ שלו, ושאף פעם לא היה צריך לדאוג לאוכל או לשמיכות — למה הוא בא להסתובב בקצוות השכוחים־מאלוהים של העולם — את זה אני לא בדיוק מבין."
"הוא היה יכול לחיות עד זקנה מופלגת אילו נשאר בבית," הסכים הנרי.
ביל פתח את פיו לדבר, אבל שינה את דעתו. במקום זאת הצביע לעבר חומת החשכה שלחצה עליהם מכל צד. לא היה שום רמז לצורה בשחור המוחלט; רק זוג עיניים נראה, זוהר כמו גחלים לוחשות. הנרי הצביע בראשו על זוג שני, ועל שלישי. מעגל של עיניים זוהרות נסגר סביב המחנה שלהם. מדי פעם זז זוג עיניים, או נעלם כדי להופיע שוב כעבור רגע.
אי־השקט של הכלבים הלך וגבר, והם נבהלו ונהרו, בגל של פחד פתאומי, אל צדה הקרוב של האש, מתכווצים וזוחלים סביב רגלי האנשים. בהמולה התהפך אחד הכלבים אל שולי האש, והוא יילל מכאב ומפחד כשריח פרוותו החרוכה מילא את האוויר. המהומה גרמה למעגל העיניים לזוז בחוסר מנוחה לרגע ואפילו לסגת מעט, אבל הוא חזר והתייצב כשהכלבים נרגעו.
"הנרי, זה ביש מזל ארור שנגמרה לנו התחמושת."
ביל סיים את המקטרת שלו ועזר לחברו לפרוש את מצע הפרוות והשמיכות על ענפי האשוח שהניח על השלג לפני ארוחת הערב. הנרי רטן, והתחיל להתיר את שרוכי המוקסינים שלו.
"כמה כדורים אמרת שנשארו לך?" שאל.
"שלושה," בא המענה. "והלוואי שהיו שלוש מאות. אז הייתי מראה להם מה זה, שייקחו אותם השדים!"
הוא נופף באגרופו בכעס אל העיניים הזוהרות, והתחיל להעמיד היטב את המוקסינים שלו מול האש.
"והלוואי שהקור הזה היה נשבר," המשיך. "כבר שבועיים שארבעים וחמש מעלות מתחת לאפס. והלוואי שלא הייתי יוצא אף פעם למסע הזה, הנרי. אני לא אוהב את המראה שלו. אני לא מרגיש טוב, איכשהו. ואם אני כבר מתמלא משאלות, הלוואי שהמסע היה נגמר ונשלם, ואתה ואני היינו יושבים ליד האש בפורט מקגרי בדיוק בשעה הזאת ומשחקים קריבג' — זה מה שאני רוצה."
הנרי רטן וזחל אל המיטה. כשהתחיל להירדם, העיר אותו קולו של חברו.
"תגיד, הנרי, השביעי הזה שבא ולקח דג — למה הכלבים לא התנפלו עליו? זה מה שמטריד אותי."
"אתה מוטרד יותר מדי, ביל," בא המענה הישנוני. "אף פעם לא היית כזה קודם. עכשיו פשוט תשתוק ותלך לישון, ובבוקר הכול יהיה בסדר גמור. הקיבה שלך חמוצה, זה מה שמטריד אותך."
האנשים ישנו, נושמים בכבדות, זה לצד זה, תחת אותו כיסוי. האש שקעה, והעיניים הזוהרות הידקו את המעגל שהקיפו בו את המחנה. הכלבים הצטופפו יחד בפחד, ומדי פעם נהמו באיום כשזוג עיניים התקרב. פעם אחת גברה המהומה שלהם כל כך עד שביל התעורר. הוא יצא מהמיטה בזהירות, כדי לא להפריע לשנתו של חברו, והוסיף עצים לאש. כשהיא התחילה להתלקח, נסוג מעגל העיניים הרחק יותר. הוא העיף מבט אגבי בכלבים המצטופפים. הוא שפשף את עיניו והביט בהם בתשומת לב רבה יותר. אחר כך זחל בחזרה אל השמיכות.
"הנרי," אמר. "הו, הנרי."
הנרי נאנק כשעבר משינה לערות, ותבע, "מה קרה עכשיו?"
"כלום," בא המענה; "רק שיש שוב שבעה. בדיוק ספרתי."
הנרי אישר את קבלת הידיעה בנחרת רטינה שגלשה לנחירה כשנסחף בחזרה לשינה.
בבוקר היה זה הנרי שהתעורר ראשון והקים את חברו מהמיטה. עד אור היום נותרו עוד שלוש שעות, אף שהשעה כבר הייתה שש; ובחשכה טרח הנרי בהכנת ארוחת הבוקר, בזמן שביל גלגל את השמיכות והכין את המזחלת לקשירה.
"תגיד, הנרי," שאל לפתע, "כמה כלבים אמרת שיש לנו?"
"שישה."
"טעות," הכריז ביל בניצחון.
"שוב שבעה?" שאל הנרי.
"לא, חמישה; אחד נעלם."
"לעזאזל!" קרא הנרי בזעם, ועזב את הבישול כדי לבוא ולספור את הכלבים.
"אתה צודק, ביל," סיכם. "שמנמן נעלם."
"והוא הלך כמו ברק משומן ברגע שהתחיל לרוץ. לא היית יכול לראות אותו מרוב עשן."
"לא היה לו שום סיכוי," סיכם הנרי. "הם פשוט בלעו אותו חי. אני בטוח שהוא יילל כשירד להם בגרון, שייקחו אותם השדים!"
"הוא תמיד היה כלב טיפש," אמר ביל.
"אבל שום כלב טיפש לא אמור להיות טיפש עד כדי כך שילך ויתאבד ככה." הוא סקר את שאר הצוות בעין בוחנת, שסיכמה מיד את התכונות הבולטות של כל חיה. "אני בטוח שאף אחד מהאחרים לא היה עושה את זה."
"לא היית יכול לגרש אותם מהאש אפילו עם אלה," הסכים ביל. "תמיד חשבתי שיש משהו לא בסדר עם שמנמן, בכל מקרה."
וזה היה הספד לכלב מת בשביל הצפון — לא דל יותר מן ההספד של כלבים רבים אחרים, של אנשים רבים.