אחרי שאכלו ארוחת בוקר וקשרו את ציוד המחנה הדל אל המזחלת, הפנו האנשים עורף לאש העליזה ויצאו אל החשכה. מיד התחילו לעלות הזעקות העצובות בפראות — זעקות שקראו זו לזו דרך החשכה והקור וענו זו לזו. השיחה פסקה. אור היום הגיע בשעה תשע. בצהריים התחמם השמיים בדרום לגוון ורוד, וסימן את המקום שבו חוצצת בליטת כדור הארץ בין שמש הצהריים לבין העולם הצפוני. אבל הגוון הוורוד דהה במהירות. האור האפור של היום שנותר נמשך עד השעה שלוש, ואז דהה גם הוא, ומעטה הלילה הארקטי ירד על הארץ הבודדה והשותקת.
כשירדה החשכה, התקרבו קריאות הציד מימין ומשמאל ומאחור — קרוב כל כך שיותר מפעם אחת שלחו גלי פחד בכלבים העמלים, והכניסו אותם לבהלות קצרות.
בסופה של בהלה אחת כזאת, כשהוא והנרי החזירו את הכלבים לרתמות, אמר ביל:
"הלוואי שהם ימצאו ציד איפשהו, וילכו ויעזבו אותנו בשקט."
"הם באמת עולים על העצבים נורא," השתתף הנרי בצערו.
הם לא דיברו עוד עד שהקימו מחנה.
הנרי היה רכון ומוסיף קרח לסיר השעועית המבעבע, כשנבהל מקול מכה, מקריאה של ביל, ומיללת כאב חדה ונוהמת שבאה מבין הכלבים. הוא הזדקף בזמן כדי לראות צורה עמומה נעלמת על פני השלג אל מחסה החשכה. אחר כך ראה את ביל, עומד בין הכלבים, חציו מנצח וחציו מאוכזב, ביד אחת אלה עבה, ובשנייה הזנב וחלק מהגוף של סלמון מיובש בשמש.
"הוא לקח חצי ממנו," הכריז; "אבל בכל זאת הנחתי עליו מכה. שמעת אותו מצווח?"
"איך הוא נראה?" שאל הנרי.
"לא יכולתי לראות. אבל היו לו ארבע רגליים ופה ושיער, והוא נראה כמו כל כלב."
"זה בטח זאב מבוית, אני מניח."
"הוא מבוית לעזאזל, מה שזה לא יהיה, אם הוא בא לכאן בזמן האכלה ולוקח את מנת הדג שלו."
באותו לילה, כשסיימו את ארוחת הערב וישבו על התיבה המלבנית ומשכו במקטרותיהם, נסגר מעגל העיניים הזוהרות עוד יותר מקודם.
"הלוואי שהם היו מקימים איזה עדר איילים או משהו, והולכים ועוזבים אותנו בשקט," אמר ביל.
הנרי רטן בנימה שלא הייתה כולה השתתפות, ובמשך רבע שעה המשיכו לשבת בשתיקה, הנרי בוהה באש, וביל במעגל העיניים שבערו בחשכה מעבר לאור המדורה.
"הלוואי שהיינו נכנסים עכשיו למקגרי," התחיל שוב.
"תשתוק כבר עם המשאלות שלך והקרקורים שלך," התפרץ הנרי בכעס. "הקיבה שלך חמוצה. זה מה שמציק לך. תבלע כפית סודה, ותתמתק להפליא ותהיה חברה נעימה יותר."
בבוקר התעורר הנרי מקללות נלהבות שיצאו מפיו של ביל. הנרי התרומם על מרפקו והביט, וראה את חברו עומד בין הכלבים ליד האש שהוזנה מחדש, ידיו מורמות בגידוף, פניו מעוותים מזעם.
"היי!" קרא הנרי. "מה קרה עכשיו?"
"צפרדע נעלם," בא המענה.
"לא."
"אני אומר לך שכן."
הנרי קפץ מהשמיכות אל הכלבים. הוא ספר אותם בקפידה, ואז הצטרף לשותפו בקללות על כוחו של הפרא, ששדד מהם עוד כלב.
"צפרדע היה הכלב החזק ביותר בחבורה," פסק ביל לבסוף.
"והוא גם לא היה כלב טיפש," הוסיף הנרי.
וכך נרשם ההספד השני ביומיים.
הם אכלו ארוחת בוקר קודרת, וארבעת הכלבים שנותרו נרתמו למזחלת. היום היה חזרה על הימים שקדמו לו. האנשים עמלו בלי מילה על פני העולם הקפוא. הדממה לא הופרה מלבד בזעקות רודפיהם, שנצמדו בלי להיראות אל עורפם. עם בוא הלילה באמצע אחר הצהריים, נשמעו הזעקות קרובות יותר כשהרודפים התקרבו כמנהגם; והכלבים התרגשו ונבהלו, ונכנסו לבהלות שסיבכו את הרתמות ודיכאו עוד יותר את שני האנשים.
"הנה, זה יסדר אתכם, יצורים טיפשים," אמר ביל בשביעות רצון באותו לילה, כשהזדקף בתום מלאכתו.
הנרי עזב את הבישול כדי לבוא ולראות. שותפו לא רק קשר את הכלבים, אלא קשר אותם, בדרך האינדיאנים, במקלות. סביב צווארו של כל כלב הידק רצועת עור. אליה, וקרוב כל כך לצוואר שהכלב לא יכול היה להגיע אליה בשיניו, קשר מקל עבה באורך של קצת יותר ממטר. הקצה השני של המקל, מצדו, הודק ליתד בקרקע בעזרת רצועת עור. הכלב לא היה מסוגל לכרסם את העור בקצה המקל שלו. והמקל מנע ממנו להגיע אל העור שהידק את הקצה השני.
הנרי הניע בראשו בהסכמה.
"זה המתקן היחיד שיחזיק אי פעם את אוזן אחת," אמר. "הוא יכול לכרסם עור נקי כמו סכין, ובערך בחצי מהמהירות. כולם יהיו פה בבוקר בסדר גמור."
"אתה יכול להתערב שכן," אישר ביל. "אם אחד מהם ייעלם, אני אוותר על הקפה שלי."
"הם פשוט יודעים שאנחנו לא חמושים כדי להרוג," העיר הנרי בשעת השינה, והצביע על המעגל הזוהר שכיתר אותם. "אם היינו יכולים לירות בהם כמה כדורים, הם היו מכבדים אותנו יותר. הם מתקרבים כל לילה. תוציא את אור האש מהעיניים שלך ותסתכל טוב — שם! ראית את זה?"
במשך זמן מה שיעשעו את עצמם שני האנשים בצפייה בתנועתן של צורות עמומות בשולי אור המדורה. כשהביטו מקרוב ובהתמדה במקום שבו בערו זוג עיניים בחשכה, הייתה צורת החיה מתגבשת לאט. הם יכלו אפילו לראות את הצורות האלה זזות לפעמים.
קול מבין הכלבים משך את תשומת לב האנשים. אוזן אחת השמיע יבבות מהירות ונלהבות, מזנק לכל אורך המקל שלו לעבר החשכה, ומפסיק מדי פעם כדי לתקוף בטירוף את המקל בשיניו.
"תסתכל על זה, ביל," לחש הנרי.
היישר אל אור המדורה, בתנועה חשאית ומצודדת, גלשה חיה דמוית כלב. היא נעה בתערובת של חשדנות ותעוזה, מתבוננת בזהירות באנשים, ותשומת לבה נעוצה בכלבים. אוזן אחת נמתח לכל אורך המקל לעבר הפולש ויבב בלהיטות.
"אוזן אחת הטיפש הזה לא נראה מפוחד במיוחד," אמר ביל בקול נמוך.
"זו זאבה," לחש הנרי בתשובה, "וזה מסביר את שמנמן וצפרדע. היא הפיתיון של הלהקה. היא מושכת החוצה את הכלב, ואז כל השאר מתנפלים ואוכלים אותו."
האש פצפצה. בול עץ התפרק ברעש התזה רם. לשמע הקול זינקה החיה המוזרה בחזרה אל החשכה.
"הנרי, אני חושב," הכריז ביל.
"חושב מה?"
"אני חושב שזו הייתה זאת שהרבצתי לה עם האלה."
"אין לי ספק בעולם," הייתה תשובתו של הנרי.
"וכאן אני רוצה להעיר," המשיך ביל, "שההיכרות של החיה הזאת עם מדורות היא חשודה ולא מוסרית."
"היא בטוח יודעת יותר ממה שזאב שמכבד את עצמו אמור לדעת," הסכים הנרי. "לזאב שיודע לבוא עם הכלבים בזמן האכלה יש ניסיון."
"לוילאן הזקן היה פעם כלב שברח עם הזאבים," הרהר ביל בקול. "אני צריך לדעת. יריתי בו מתוך הלהקה במרעה איילים שם ליד ליטל סטיק. ווילאן הזקן בכה כמו תינוק. שלוש שנים לא ראה אותו, הוא אמר. כל הזמן הזה היה עם הזאבים."
"אני חושב שקלעת, ביל. הזאב הזה הוא כלב, והוא אכל דג מיד אדם הרבה פעמים."
"ואם יהיה לי סיכוי לירות בו, הזאב הזה שהוא כלב יהיה סתם בשר," הצהיר ביל. "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לאבד עוד חיות."
"אבל יש לך רק שלושה כדורים," התנגד הנרי.
"אני אחכה לירייה בטוחה לגמרי," הייתה התשובה.
בבוקר חידש הנרי את האש ובישל ארוחת בוקר לצלילי נחירותיו של שותפו.
"ישנת כל כך נוח שאין מה להגיד," אמר לו הנרי כשהקים אותו לארוחת הבוקר. "לא היה לי לב להעיר אותך."
ביל התחיל לאכול בישנוניות. הוא שם לב שהספל שלו ריק והתחיל להושיט יד אל הסיר. אבל הסיר היה מחוץ להישג ידו, ליד הנרי.
"תגיד, הנרי," נזף בעדינות, "לא שכחת משהו?"
הנרי הביט סביבו בקפידה רבה והניע בראשו לשלילה. ביל הרים את הספל הריק.
"אתה לא מקבל קפה," הכריז הנרי.
"נגמר?" שאל ביל בדאגה.
"לא."
"אתה חושב שזה יזיק לעיכול שלי?"
"לא."
גל של דם זועם הציף את פניו של ביל.
"אז אני להוט ומשתוקק לשמוע אותך מסביר את עצמך," אמר.
"מצליף נעלם," ענה הנרי.
בלי חיפזון, באווירה של מי שהשלים עם האסון, סובב ביל את ראשו, ומהמקום שבו ישב ספר את הכלבים.
"איך זה קרה?" שאל באדישות.
הנרי משך בכתפיו. "לא יודע. אלא אם כן אוזן אחת כרסם אותו לחופשי. הוא לא יכול היה לעשות את זה בעצמו, זה בטוח."
"הנבל הארור." ביל דיבר ברצינות ובאיטיות, בלי רמז לכעס שהשתולל בתוכו. "רק בגלל שהוא לא יכול היה לכרסם את עצמו לחופשי, הוא כרסם את מצליף לחופשי."
"נו, הצרות של מצליף נגמרו בכל מקרה; אני מניח שעד עכשיו הוא כבר מעוכל ומקפץ לו על פני הנוף בבטנים של עשרים זאבים שונים," היה ההספד של הנרי על הכלב הזה, האחרון שאבד. "קח קצת קפה, ביל."
אבל ביל הניע בראשו.
"קדימה," הפציר הנרי, והרים את הסיר.
ביל הדף את הספל שלו הצידה. "שיקחו אותי כל השדים אם אני שותה. אמרתי שלא אשתה אם איזה כלב ייעלם, ואני לא אשתה."
"זה קפה טוב לעזאזל," אמר הנרי בפיתוי.
אבל ביל היה עקשן, והוא אכל ארוחת בוקר יבשה, שאותה הוריד בגרונו עם קללות ממולמלות על אוזן אחת על התעלול שעשה.
"הלילה אני אקשור אותם רחוק אחד מהשני," אמר ביל, כשיצאו לדרך.
הם עברו לא הרבה יותר ממאה מטרים, כשהנרי, שהיה מלפנים, התכופף והרים משהו שנעל השלג שלו נתקלה בו. היה חשוך, והוא לא יכול היה לראות אותו, אבל זיהה אותו במגע. הוא השליך אותו לאחור, כך שפגע במזחלת וקיפץ הלאה עד שנעצר על נעלי השלג של ביל.
"אולי תצטרך את זה בעסקים שלך," אמר הנרי.
ביל השמיע קריאה. זה היה כל מה שנשאר ממצליף — המקל שבו היה קשור.
"הם אכלו אותו עם העור והכול," הכריז ביל. "המקל נקי לגמרי. הם אכלו את העור משני הקצוות. הם רעבים לעזאזל, הנרי, והם עוד ישאירו אותך ואותי בתהייה לפני שהמסע הזה ייגמר."
הנרי צחק בהתרסה. "אף פעם לא רדפו אחריי זאבים ככה, אבל עברתי דברים הרבה יותר גרועים ונשארתי בריא. צריך יותר מקומץ של יצורים מעצבנים כאלה כדי לגמור את עבדך הנאמן, ביל, בני."
"אני לא יודע, אני לא יודע," מלמל ביל באופן מבשר רעות.
"נו, אתה כבר תדע כשניכנס למקגרי."
"אני לא מרגיש נלהב במיוחד," התעקש ביל.
"אתה לא במיטבך, זה מה שקורה איתך," פסק הנרי. "מה שאתה צריך זה כינין, ואני אדחוס אותך במנה הגונה ברגע שנגיע למקגרי."
ביל רטן כדי להביע את התנגדותו לאבחנה, ושקע בשתיקה. היום היה כמו כל הימים. האור הגיע בשעה תשע. בשתים־עשרה התחמם האופק הדרומי מן השמש הבלתי נראית; ואז התחיל האפור הקר של אחר הצהריים, שיתמזג, שלוש שעות אחר כך, בלילה.
זה היה מיד אחרי ניסיונה העקר של השמש להופיע, שביל שלף את הרובה מתחת לקשירות המזחלת ואמר:
"תמשיך הלאה, הנרי, אני הולך לראות מה אני יכול לראות."
"כדאי לך להישאר ליד המזחלת," מחה שותפו. "יש לך רק שלושה כדורים, ואין לדעת מה יכול לקרות."
"מי מקרקר עכשיו?" תבע ביל בניצחון.
הנרי לא ענה, והמשיך לצעוד לבד בכבדות, אבל לעיתים קרובות העיף מבטים מודאגים לאחור אל הבדידות האפורה שבה נעלם שותפו. כעבור שעה, כשהוא מנצל את קיצורי הדרך שהמזחלת נאלצה להקיף, הגיע ביל.
"הם מפוזרים ומשוטטים לרוחב," אמר; "עומדים בקצב שלנו ומחפשים ציד בו בזמן. אתה מבין, הם בטוחים בנו, רק שהם יודעים שהם צריכים לחכות כדי לתפוס אותנו. בינתיים הם מוכנים לאסוף כל דבר אכיל שנקרה בדרכם."
"אתה מתכוון שהם חושבים שהם בטוחים בנו," התנגד הנרי בחדות.
אבל ביל התעלם ממנו. "ראיתי כמה מהם. הם די רזים. אני מניח שהם לא אכלו ביס כבר שבועות, חוץ משמנמן וצפרדע ומצליף; והם כל כך הרבה שזה לא הספיק לכלום. הם רזים להפליא. הצלעות שלהם כמו קרשי כביסה, והבטן שלהם דבוקה ממש לעמוד השדרה. הם די נואשים, אני יכול להגיד לך. הם עוד ישתגעו, ואז תיזהר."
כעבור כמה דקות השמיע הנרי, שהלך עכשיו מאחורי המזחלת, שריקת אזהרה נמוכה. ביל הסתובב והביט, ואז עצר בשקט את הכלבים. מאחור, מעבר לעיקול האחרון ובמלוא המראה, על השביל שזה עתה עברו, פסעה בדילוג קל צורה פרוותית וחומקנית. אפה היה צמוד לשביל, והיא פסעה בהילוך מוזר, גולש, בלי מאמץ. כשהם עצרו, היא עצרה, הרימה את ראשה והביטה בהם בהתמדה בנחיריים רוטטים, קולטת ובוחנת את ריחם.
"זו הזאבה," ענה ביל.
הכלבים שכבו בשלג, והוא עבר על פניהם כדי להצטרף לשותפו ליד המזחלת. יחד צפו בחיה המוזרה שרדפה אחריהם ימים ושכבר הצליחה להשמיד חצי מצוות הכלבים שלהם.
אחרי בחינה חודרת, פסעה החיה כמה צעדים קדימה. את זה חזרה ועשתה כמה פעמים, עד שהייתה במרחק של פחות ממאה מטרים. היא עצרה, ראשה מורם, ליד חורשת אשוחים, ובעזרת הראייה וחוש הריח בחנה את מחנה האנשים הצופים בה. היא הביטה בהם בערגה משונה, כדרכו של כלב; אבל בערגתה לא היה דבר מחיבת הכלב. זו הייתה ערגה שנולדה מרעב, אכזרית כמו ניביה שלה, חסרת רחמים כמו הכפור עצמו.
היא הייתה גדולה לזאבה, ושלדה הכחוש הציג את קווי המתאר של חיה מן הגדולות בבני מינה.
"היא בגובה של קרוב לשבעים וחמישה סנטימטרים בכתפיים," העיר הנרי. "ואני מתערב שהיא באורך של לא הרבה פחות ממטר וחצי."
"צבע מוזר קצת לזאב," הייתה הביקורת של ביל. "אף פעם לא ראיתי זאב אדום קודם. נראה לי כמעט בצבע קינמון."
החיה בהחלט לא הייתה בצבע קינמון. פרוותה הייתה פרוות זאב אמיתית. הצבע השולט היה אפור, ובכל זאת היה בו גוון אדמדם קלוש — גוון מבלבל, שהופיע ונעלם, שהיה יותר כמו תעתוע של הראייה, עכשיו אפור, אפור בבירור, ושוב מרמז ומבהיק באדמומיות עמומה של צבע שאי אפשר לסווג במונחים של ניסיון רגיל.
"נראית בדיוק כמו כלב מזחלת האסקי גדול," אמר ביל. "לא הייתי מופתע לראות אותה מכשכשת בזנב."
"היי, אתה האסקי!" קרא. "בוא הנה, אתה, מה־שלא־יהיה־השם־שלך."
"היא לא מפחדת ממך בכלל," צחק הנרי.
ביל נופף לעברה בידו באיום וצעק בקול רם; אבל החיה לא הסגירה שום פחד. השינוי היחיד שיכלו להבחין בו היה עלייה בדריכותה. היא עדיין הביטה בהם בערגת הרעב חסרת הרחמים. הם היו בשר, והיא הייתה רעבה; והיא הייתה רוצה להיכנס ולאכול אותם אילו העזה.
"תשמע, הנרי," אמר ביל, ובלי משים הנמיך את קולו ללחישה בגלל מה שעמד לעשות. "יש לנו שלושה כדורים. אבל זו ירייה בטוחה. אי אפשר להחטיא. היא חיסלה שלושה מהכלבים שלנו, ואנחנו צריכים לשים לזה סוף. מה אתה אומר?"
הנרי הנהן בהסכמה. ביל שלף בזהירות את הרובה מתחת לקשירת המזחלת. הרובה היה בדרכו אל כתפו, אבל לעולם לא הגיע לשם. כי באותו רגע קפצה הזאבה הצידה מהשביל אל חורשת האשוחים ונעלמה.
שני האנשים הביטו זה בזה. הנרי שרק שריקה ארוכה של הבנה.
"הייתי צריך לדעת," נזף ביל בעצמו בקול כשהחזיר את הרובה למקומו. "ברור שזאב שיודע לבוא עם הכלבים בזמן האכלה, יודע הכול גם על רובים. אני אומר לך עכשיו, הנרי, היצור הזה הוא הסיבה לכל הצרות שלנו. היו לנו עכשיו שישה כלבים, במקום שלושה, אלמלא היא. ואני אומר לך עכשיו, הנרי, אני הולך לתפוס אותה. היא חכמה מדי בשביל שיירו בה בשטח פתוח. אבל אני אארוב לה. אני אתפוס אותה ממארב, בטוח כמו ששמי ביל."
"אל תתרחק יותר מדי כשאתה עושה את זה," הזהיר אותו שותפו. "אם הלהקה הזאת תתחיל להתנפל עליך, שלושת הכדורים האלה יהיו שווים בדיוק כמו שלוש צעקות בגיהינום. החיות האלה רעבות לעזאזל, וברגע שהן יתחילו, הן בטוח יתפסו אותך, ביל."
באותו לילה הקימו מחנה מוקדם. שלושה כלבים לא יכלו לגרור את המזחלת מהר כל כך ולשעות ארוכות כל כך כמו שישה, והם הראו סימנים ברורים של התשה. והאנשים הלכו לישון מוקדם, אחרי שביל דאג תחילה שהכלבים יהיו קשורים מחוץ להישג הכרסום זה של זה.
אבל הזאבים הלכו ונעשו נועזים יותר, והאנשים התעוררו משנתם יותר מפעם אחת. הזאבים התקרבו כל כך, עד שהכלבים השתוללו מאימה, והיה צורך להזין את האש מפעם לפעם כדי להרחיק את השודדים ההרפתקנים למרחק בטוח יותר.
"שמעתי מלחים מדברים על כרישים שעוקבים אחרי ספינה," העיר ביל, כשזחל בחזרה אל השמיכות אחרי הזנה כזאת של האש. "אז הזאבים האלה הם כרישי יבשה. הם מכירים את העבודה שלהם יותר טוב מאיתנו, והם לא עוקבים אחרי השביל שלנו ככה בשביל הבריאות. הם יתפסו אותנו. הם בטוח יתפסו אותנו, הנרי."
"הם כבר חצי תפסו אותך, אם אתה מדבר ככה," השיב הנרי בחריפות. "אדם מובס בחצי ברגע שהוא אומר שהוא מובס. ואתה כבר אכול בחצי, לפי איך שאתה ממשיך עם זה."
"הם חיסלו אנשים טובים ממני וממך," ענה ביל.
"אה, תשתוק כבר עם הקרקורים שלך. אתה מעייף אותי עד מוות."
הנרי התהפך בכעס על צדו, אבל הופתע שביל לא הפגין מזג דומה. זו לא הייתה דרכו של ביל, כי הוא כעס בקלות על מילים חריפות. הנרי חשב על זה זמן רב לפני שנרדם, וכשעפעפיו רפרפו ונעצמו והוא התנמנם, המחשבה בראשו הייתה: "אין לטעות בזה, ביל מדוכדך נורא. אני אצטרך לעודד אותו מחר."