היום התחיל בסימנים טובים. הם לא איבדו אף כלב במשך הלילה, והם יצאו אל השביל, אל הדממה, החשכה והקור, במצב רוח קליל למדי. ביל נראה כאילו שכח את תחושות הבאות הרעות שלו מהלילה הקודם, ואפילו התבדח עם הכלבים כשבצהריים הפכו את המזחלת בקטע רע של השביל.
זו הייתה תסבוכת מביכה. המזחלת הייתה הפוכה ותקועה בין גזע עץ לסלע ענק, והם נאלצו להתיר את הכלבים מהרתמות כדי ליישר את הסבך. שני האנשים היו רכונים מעל המזחלת ומנסים להעמיד אותה, כשהנרי הבחין באוזן אחת מתגנב משם בצעדים צדדיים.
"היי, אתה, אוזן אחת!" קרא, והזדקף והסתובב אל הכלב.
אבל אוזן אחת פרץ בריצה על פני השלג, ורצועות הרתמה שלו נגררות מאחוריו. ושם, בשלג של השביל שמאחוריהם, חיכתה לו הזאבה. כשהתקרב אליה, נעשה פתאום זהיר. הוא האט להליכה דרוכה ומעודנת ואז עצר. הוא התבונן בה בזהירות ובפקפוק, אבל גם בתשוקה. נדמה היה שהיא מחייכת אליו, חושפת את שיניה בדרך מחניפה ולא מאיימת. היא התקדמה לעברו כמה צעדים, בשובבות, ואז עצרה. אוזן אחת התקרב אליה, עדיין דרוך וזהיר, זנבו ואוזניו זקופים, ראשו מורם.
הוא ניסה להריח איתה אף אל אף, אבל היא נסוגה בשובבות ובהתחנחנות. כל התקדמות מצדו לוותה בנסיגה מקבילה מצדה. צעד אחר צעד היא פיתתה אותו הרחק מהביטחון של חברת בני האדם שלו. פעם אחת, כאילו אזהרה חלפה בדרכים עמומות בשכלו, הוא סובב את ראשו והביט לאחור אל המזחלת ההפוכה, אל חבריו לצוות, ואל שני האנשים שקראו לו.
אבל מה שזה לא היה, הרעיון שהתגבש בראשו התפוגג בגלל הזאבה, שהתקדמה אליו, הריחה איתו אף אל אף לרגע חולף, ואז חזרה לנסיגתה המתחנחנת מול התקדמותו המחודשת.
בינתיים נזכר ביל ברובה. אבל הוא היה תקוע מתחת למזחלת ההפוכה, ועד שהנרי עזר לו ליישר את המטען, אוזן אחת והזאבה היו קרובים מדי זה לזה והמרחק גדול מדי מכדי להסתכן בירייה.
מאוחר מדי למד אוזן אחת את טעותו. עוד לפני שראו את הסיבה, ראו שני האנשים אותו מסתובב ומתחיל לרוץ בחזרה לעברם. ואז, מתקרבים בזווית ישרה לשביל וחוסמים את נסיגתו, ראו תריסר זאבים, רזים ואפורים, מזנקים על פני השלג. ברגע אחד נעלמו ההתחנחנות והשובבות של הזאבה. בנהמה קפצה על אוזן אחת. הוא הדף אותה בכתפו, וכשנסיגתו חסומה והוא עדיין נחוש לחזור אל המזחלת, שינה את כיוונו בניסיון להקיף ולהגיע אליה. עוד ועוד זאבים הופיעו בכל רגע והצטרפו למרדף. הזאבה הייתה במרחק זינוק אחד מאחורי אוזן אחת ועמדה בקצב.
"לאן אתה הולך?" תבע הנרי לפתע, והניח את ידו על זרוע שותפו.
ביל ניער אותה מעליו. "אני לא אסבול את זה," אמר. "הם לא יקבלו עוד אף כלב שלנו, אם זה תלוי בי."
הרובה בידו, הוא צלל אל סבך השיחים שלאורך צד השביל. כוונתו הייתה ברורה למדי. הוא ראה במזחלת את מרכז המעגל שאוזן אחת עשה, ותכנן לחתוך את המעגל הזה בנקודה שלפני הרודפים. ברובה שלו, באור יום מלא, אולי יוכל להטיל אימה על הזאבים ולהציל את הכלב.
"תגיד, ביל!" קרא הנרי אחריו. "תיזהר! אל תיקח סיכונים!"
הנרי התיישב על המזחלת וצפה. לא היה לו שום דבר אחר לעשות. ביל כבר נעלם מעיניו; אבל מדי פעם, מופיע ונעלם בין השיחים וחורשות האשוח המפוזרות, אפשר היה לראות את אוזן אחת. הנרי העריך שמצבו אבוד. הכלב היה ער לגמרי לסכנה, אבל הוא רץ במעגל החיצוני, בעוד שלהקת הזאבים רצה במעגל הפנימי והקצר יותר. היה זה לשווא לחשוב שאוזן אחת יקדים את רודפיו עד כדי כך שיוכל לחתוך את המעגל שלהם לפניהם ולחזור אל המזחלת.
הקווים השונים התקרבו במהירות לנקודה אחת. איפשהו שם בשלג, מוסתרים מעיניו בעצים ובסבכים, ידע הנרי שלהקת הזאבים, אוזן אחת וביל נפגשים. מהר מדי, מהר בהרבה ממה שציפה, זה קרה. הוא שמע ירייה, ואחריה שתי יריות, בזו אחר זו, וידע שהתחמושת של ביל נגמרה. אחר כך שמע מהומה גדולה של נהמות ויבבות. הוא זיהה את צעקת הכאב והאימה של אוזן אחת, ושמע יללת זאב שהעידה על חיה פגועה. וזה היה הכול. הנהמות פסקו. היבבות גוועו. הדממה שקעה שוב על הארץ הבודדה.
הוא ישב זמן רב על המזחלת. לא היה צורך שילך לראות מה קרה. הוא ידע זאת כאילו קרה לנגד עיניו. פעם אחת נעור בבהלה ושלף בחיפזון את הגרזן מתחת לקשירות. אבל עוד זמן מה ישב והרהר, ושני הכלבים שנותרו כורעים ורועדים לרגליו.
לבסוף קם בעייפות, כאילו כל הגמישות יצאה מגופו, והתחיל לקשור את הכלבים למזחלת. הוא העביר חבל על כתפו, רתמת אדם, ומשך יחד עם הכלבים. הוא לא הרחיק לכת. עם הרמז הראשון לחשכה מיהר להקים מחנה, ודאג שיהיה לו מלאי נדיב של עצי הסקה. הוא האכיל את הכלבים, בישל ואכל את ארוחת הערב שלו, והציע את מיטתו קרוב לאש.
אבל לא נגזר עליו ליהנות מהמיטה הזאת. עוד לפני שעיניו נעצמו התקרבו הזאבים יותר מכדי שיהיה בטוח. כבר לא היה צורך במאמץ של ראייה כדי לראות אותם. הם היו מסביבו ומסביב לאש, במעגל צר, והוא יכול היה לראות אותם בבירור באור המדורה, שוכבים, יושבים, זוחלים קדימה על בטנם, או מתגנבים הלוך ושוב. הם אפילו ישנו. פה ושם יכול היה לראות אחד מכורבל בשלג כמו כלב, ישן את השינה שנמנעה עכשיו ממנו עצמו.
הוא שמר על האש בוערת בבהירות, כי ידע שהיא לבדה חוצצת בין בשר גופו לבין ניביהם הרעבים. שני הכלבים שלו נשארו צמודים אליו, אחד מכל צד, נשענים עליו כדי לקבל הגנה, בוכים ומייבבים, ולפעמים נוהמים בייאוש כשזאב התקרב מעט יותר מהרגיל. ברגעים כאלה, כשהכלבים שלו נהמו, היה כל המעגל נסער, הזאבים קמים על רגליהם ונדחקים קדימה בהיסוס, ומקהלה של נהמות ויבבות להוטות עולה סביבו. ואז היה המעגל שוכב שוב, ופה ושם היה זאב חוזר לתנומתו שנקטעה.
אבל למעגל הזה הייתה נטייה מתמדת להיסגר עליו. לאט לאט, סנטימטר אחר סנטימטר, פה זאב זוחל על בטנו קדימה, ושם זאב זוחל על בטנו קדימה, היה המעגל מצטמצם עד שהבהמות היו כמעט במרחק זינוק. אז היה חוטף אודים מהאש ומשליך אותם אל הלהקה. תמיד הייתה נסיגה חפוזה בעקבות זאת, מלווה ביבבות זועמות ונהמות מבוהלות כשאוד שכוון היטב פגע בחיה נועזת מדי וחרך אותה.
הבוקר מצא את האיש מחוסל ומותש, עיניו פקוחות לרווחה מחוסר שינה. הוא בישל ארוחת בוקר בחשכה, ובשעה תשע, כשעם בוא אור היום נסוגה להקת הזאבים, ניגש למשימה שתכנן במשך שעות הלילה הארוכות. הוא כרת עצים צעירים, ועשה מהם קורות רוחב של במה בכך שקשר אותם גבוה אל גזעי עצים עומדים. בעזרת חבל המזחלת כחבל הרמה, ובעזרת הכלבים, הניף את הארון אל ראש הבמה.
"הם תפסו את ביל, ואולי יתפסו אותי, אבל אותך הם בטוח לא יתפסו לעולם, בחור צעיר," אמר, ופנה אל הגופה בקברה שבעץ.
אחר כך יצא לדרך, והמזחלת שהוקלה מקפצת מאחורי הכלבים הנכונים; כי גם הם ידעו שהביטחון נמצא בהגעה לפורט מקגרי. הזאבים היו עכשיו גלויים יותר במרדף שלהם, פוסעים בנחת מאחור ומתפרשים משני הצדדים, לשונותיהם האדומות משתלשלות, וצלעותיהם הגליות נראות על צידיהם הרזים בכל תנועה. הם היו רזים מאוד, שקי עור בלבד שנמתחו על שלדים גרמיים, עם חוטים במקום שרירים — רזים כל כך עד שהנרי התפלא שהם עוד עומדים על רגליהם ולא קורסים מיד בשלג.
הוא לא העז לנסוע עד החשכה. בצהריים לא רק שהשמש חיממה את האופק הדרומי, אלא אפילו דחפה את שוליה העליונים, חיוורים ומוזהבים, מעל קו הרקיע. הוא קיבל זאת כאות. הימים התארכו. השמש חזרה. אבל כמעט מיד אחרי שעליזות אורה הסתלקה, נכנס למחנה. עוד נותרו כמה שעות של אור יום אפור ודמדומים קודרים, והוא ניצל אותן לכריתת מלאי עצום של עצי הסקה.
עם הלילה באה האימה. לא רק שהזאבים המורעבים נעשו נועזים יותר, אלא שחוסר השינה התחיל לתת את אותותיו בהנרי. הוא התנמנם בעל כורחו, כורע ליד האש, השמיכות על כתפיו, הגרזן בין ברכיו, ומכל צד כלב נצמד אליו. פעם אחת התעורר וראה לפניו, במרחק של פחות מארבעה מטרים, זאב אפור גדול, אחד הגדולים בלהקה. ואפילו בשעה שהביט, התמתחה הבהמה בכוונה תחילה כדרכו של כלב עצלן, פיהקה היישר בפניו והביטה בו בעין של בעלים, כאילו, באמת, הוא אינו אלא ארוחה שהתעכבה ועומדת להיאכל בקרוב.
הביטחון הזה ניכר בכל הלהקה. עשרים לפחות יכול היה לספור, בוהים בו ברעב או ישנים בשלווה בשלג. הם הזכירו לו ילדים שהתאספו סביב שולחן ערוך ומחכים לרשות להתחיל לאכול. והוא היה האוכל שהם עמדו לאכול! הוא תהה איך ומתי תתחיל הארוחה.
כשערם עצים על האש, גילה הערכה לגופו שלו שמעולם לא חש קודם. הוא התבונן בשריריו הנעים והתעניין במנגנון המתוחכם של אצבעותיו. לאור האש כופף את אצבעותיו לאט ושוב ושוב, פעם אחת אחת, פעם כולן יחד, פורש אותן לרווחה או עושה תנועות אחיזה מהירות. הוא בחן את מבנה הציפורניים, ודחק בקצות האצבעות, פעם בחדות ופעם ברכות, ומודד בינתיים את תחושות העצבים שנוצרו. זה ריתק אותו, והוא התחבב פתאום על הבשר העדין הזה שלו, שפעל ביופי כזה, בחלקות כזאת ובעדינות כזאת. ואז היה מעיף מבט של פחד במעגל הזאבים שנסגר סביבו בציפייה, וכמו מכה הייתה ההבנה מכה בו, שהגוף הנפלא הזה שלו, הבשר החי הזה, אינו אלא כמות כזאת וכזאת של בשר, טרף שחיות רעבתניות מבקשות, שייקרע ויבותר בניביהן הרעבים, שיהיה מזון עבורן כמו שהאייל והארנב היו לא פעם מזון עבורו.
הוא יצא מתנומה שהייתה חציה סיוט, וראה לפניו את הזאבה האדמדמה. היא לא הייתה במרחק של יותר משני מטרים, יושבת בשלג ומתבוננת בו בערגה. שני הכלבים יבבו ונהמו לרגליו, אבל היא לא שמה לב אליהם. היא הביטה באיש, ובמשך זמן מה החזיר לה מבט. לא היה בה שום דבר מאיים. היא הביטה בו רק בערגה גדולה, אבל הוא ידע שזו ערגתו של רעב גדול באותה מידה. הוא היה האוכל, ומראהו עורר בה את חוש הטעם. פיה נפתח, הריר נזל, והיא ליקקה את שפתיה בהנאת הציפייה.
עווית של פחד עברה בו. הוא הושיט יד בחיפזון אל אוד כדי להשליך עליה. אבל עוד בשעה שהושיט, ולפני שאצבעותיו נסגרו על הטיל, היא זינקה לאחור אל מקום מבטחים; והוא ידע שהיא רגילה שזורקים עליה דברים. היא נהמה כשזינקה משם, חושפת את ניביה הלבנים עד לשורשיהם, וכל ערגתה נעלמת ובמקומה רשעות של טורף שגרמה לו לרעוד. הוא העיף מבט ביד שאחזה באוד, והבחין בעדינות המתוחכמת של האצבעות שלפתו אותו, איך הן התאימו את עצמן לכל אי־הסדירויות של פני השטח, מתעקלות מעל ומתחת ומסביב לעץ המחוספס, ואצבע קטנה אחת, קרובה מדי לחלק הבוער של האוד, מתפתלת לאחור ברגישות ובאופן אוטומטי מן החום המכאיב אל מקום אחיזה קריר יותר; ובאותו רגע נדמה היה לו שהוא רואה חזיון של אותן אצבעות רגישות ועדינות נמחצות ונקרעות בשיניה הלבנות של הזאבה. מעולם לא אהב כל כך את הגוף הזה שלו כמו עכשיו, כשאחיזתו בו הייתה רעועה כל כך.
כל הלילה, באודים בוערים, הדף את הלהקה הרעבה. כשהתנמנם בעל כורחו, העירו אותו היבבות והנהמות של הכלבים. הבוקר הגיע, אבל לראשונה לא הצליח אור היום לפזר את הזאבים. האיש חיכה לשווא שילכו. הם נשארו במעגל סביבו וסביב האש שלו, ומפגינים יהירות של בעלות שזעזעה את האומץ שנולד בו מאור הבוקר.
הוא עשה ניסיון נואש אחד לצאת לדרך. אבל ברגע שעזב את חסות האש, זינק לעברו הזאב הנועז ביותר, אבל הזינוק נפל קצר. הוא הציל את עצמו כשקפץ לאחור, והלסתות נקשו זו בזו בקושי חמישה־עשר סנטימטרים מירכו. שאר הלהקה קמה עכשיו ונהרה לעברו, והיה צורך להשליך אודים ימינה ושמאלה כדי להדוף אותם בחזרה למרחק של כבוד.
אפילו באור היום לא העז לעזוב את האש כדי לכרות עצים חדשים. במרחק שישה מטרים התנשא אשוח מת ענק. הוא בילה חצי יום בהרחבת המדורה שלו עד לעץ, ובכל רגע חצי תריסר זרדים בוערים מוכנים לידו כדי להשליך על אויביו. כשהגיע לעץ, בחן את היער שמסביב כדי להפיל את העץ לכיוון שבו יש הכי הרבה עצי הסקה.
הלילה היה חזרה על הלילה הקודם, אלא שהצורך בשינה נעשה מכריע. הנהמות של הכלבים שלו איבדו מיעילותן. חוץ מזה, הם נהמו כל הזמן, וחושיו הקהים והמנומנמים כבר לא הבחינו בשינויי הגובה והעוצמה. הוא התעורר בבהלה. הזאבה הייתה במרחק של פחות ממטר ממנו. באופן מכני, מטווח קצר, בלי להרפות ממנו, תחב אוד היישר לתוך פיה הפעור והנוהם. היא זינקה משם, צועקת מכאב, ובעוד הוא נהנה מריח הבשר והשיער השרופים, צפה בה מנערת את ראשה ונוהמת בזעם במרחק של כשישה מטרים.
אבל הפעם, לפני שהתנמנם שוב, קשר גולת אורן בוערת אל ידו הימנית. עיניו היו עצומות דקות ספורות בלבד כשצריבת הלהבה בבשרו העירה אותו. במשך כמה שעות דבק בתוכנית הזאת. בכל פעם שהתעורר כך הדף את הזאבים באודים מעופפים, הזין את האש, וסידר מחדש את גולת האורן על ידו. הכול עבד היטב, אבל הגיע רגע שבו הידק את גולת האורן ברפיון. כשעיניו נעצמו, היא נפלה מידו.
הוא חלם. נדמה היה לו שהוא בפורט מקגרי. היה חם ונוח, והוא שיחק קריבג' עם מנהל תחנת המסחר. כמו כן נדמה היה לו שהמבצר נתון במצור של זאבים. הם יללו ממש בשערים, ולפעמים הוא והמנהל עצרו את המשחק כדי להקשיב ולצחוק על מאמציהם העקרים של הזאבים להיכנס. ואז, כל כך מוזר היה החלום, נשמעה התנפצות. הדלת נפרצה. הוא יכול היה לראות את הזאבים מציפים את הסלון הגדול של המבצר. הם זינקו היישר אליו ואל המנהל. עם פריצת הדלת גבר רעש היללות שלהם מאוד. היללות האלה הטרידו אותו עכשיו. החלום שלו התמזג במשהו אחר — הוא לא ידע במה; אבל דרך כל זה, עוקבות אחריו, התמידו היללות.
ואז התעורר ומצא שהיללות אמיתיות. היו נהמות ויבבות גדולות. הזאבים הסתערו עליו. הם היו מסביבו ועליו. שיניו של אחד מהם נסגרו על זרועו. מתוך אינסטינקט זינק אל תוך האש, וכשזינק הרגיש את החתך החד של שיניים שקרעו את בשר רגלו. אז התחיל קרב אש. כפפותיו העבות הגנו זמנית על ידיו, והוא גרף גחלים לוחשות לאוויר לכל הכיוונים, עד שהמדורה קיבלה מראה של הר געש.
אבל זה לא יכול היה להימשך זמן רב. פניו העלו שלפוחיות בחום, גבותיו וריסיו נחרכו, והחום נעשה בלתי נסבל לרגליו. אוד בוער בכל יד, זינק אל שולי האש. הזאבים נהדפו לאחור. מכל צד, בכל מקום שנפלו גחלים לוחשות, רחש השלג, ומדי פעם זאב נסוג, בזינוק פרוע ובנחרה ובנהמה, הודיע שדרך על גחלת כזאת.
האיש השליך את אודיו על הקרובים מבין אויביו, תחב את כפפותיו המעלות עשן לתוך השלג ורקע ברגליו כדי לקרר אותן. שני הכלבים שלו נעלמו, והוא ידע היטב שהם שימשו מנה בארוחה הממושכת שהתחילה ימים לפני כן בשמנמן, והמנה האחרונה בה תהיה כנראה הוא עצמו, בימים הבאים.
"עוד לא תפסתם אותי!" צעק, ונופף באגרופו בפראות לעבר החיות הרעבות; ולשמע קולו נסער כל המעגל, נשמעה נהמה כללית, והזאבה החליקה קרוב אליו על פני השלג והתבוננה בו בערגה רעבה.
הוא ניגש לבצע רעיון חדש שעלה בדעתו. הוא הרחיב את האש למעגל גדול. בתוך המעגל הזה כרע, וציוד השינה שלו מתחתיו כהגנה מפני השלג הנמס. כשנעלם כך בתוך מחסה הלהבות שלו, באה כל הלהקה בסקרנות אל שפת האש כדי לראות מה עלה בגורלו. עד כה נמנעה מהם הגישה לאש, ועכשיו הם התמקמו במעגל צפוף, כמו כלבים רבים, ממצמצים ומפהקים ומותחים את גופם הרזה בחום שלא היו רגילים לו. אז התיישבה הזאבה, כיוונה את אפה אל כוכב, והתחילה ליילל. אחד אחד הצטרפו אליה הזאבים, עד שכל הלהקה, יושבת על אחוריה, אפיה מכוונים אל השמיים, יללה את זעקת הרעב שלה.
השחר הגיע, ואור היום. האש בערה חלש. הדלק נגמר, והיה צורך להשיג עוד. האיש ניסה לצאת ממעגל הלהבות שלו, אבל הזאבים נהרו לקראתו. אודים בוערים גרמו להם לקפוץ הצידה, אבל הם כבר לא קפצו לאחור. לשווא ניסה להדוף אותם. כשוויתר ומעד פנימה אל המעגל שלו, זינק לעברו זאב, החטיא, ונחת בארבע רגליו בגחלים. הוא צעק באימה, ובו בזמן נהם, ונחפז לאחור לקרר את כפותיו בשלג.
האיש התיישב על שמיכותיו בתנוחה כפופה. גופו נטה קדימה מהמותניים. כתפיו, רפויות ושמוטות, וראשו על ברכיו, העידו שוויתר על המאבק. מדי פעם הרים את ראשו כדי לראות איך האש דועכת. מעגל הלהבות והגחלים התפרק לקטעים עם פתחים ביניהם. הפתחים גדלו, הקטעים הצטמקו.
"אני מניח שאתם יכולים לבוא ולתפוס אותי מתי שתרצו," מלמל. "בכל מקרה, אני הולך לישון."
פעם אחת התעורר, ובפתח במעגל, ממש מולו, ראה את הזאבה מביטה בו.
שוב התעורר, מעט אחר כך, אף שנדמה לו שעברו שעות. שינוי מסתורי התרחש — שינוי מסתורי כל כך שהוא התעורר מזועזע לגמרי. משהו קרה. בתחילה לא הבין. ואז גילה את זה. הזאבים נעלמו. רק השלג הרמוס נשאר כדי להראות עד כמה קרוב לחצו עליו. השינה גאתה ואחזה בו שוב, ראשו שקע על ברכיו, כשנעור בבהלה פתאומית.
נשמעו קריאות של אנשים, ורחש של מזחלות, חריקת רתמות, ויבבות להוטות של כלבים מתאמצים. ארבע מזחלות נכנסו מאפיק הנהר אל המחנה שבין העצים. חצי תריסר אנשים היו סביב האיש שכרע במרכז האש הגוועת. הם טלטלו אותו ודחקו בו עד שהתעורר. הוא הביט בהם כמו שיכור ומלמל בדיבור מוזר וישנוני.
"זאבה אדומה... באה עם הכלבים בזמן האכלה... קודם היא אכלה את האוכל של הכלבים... אחר כך היא אכלה את הכלבים... ואחרי זה היא אכלה את ביל..."
"איפה הלורד אלפרד?" שאג אחד האנשים באוזנו, וטלטל אותו בגסות.
הוא הניע את ראשו לאט. "לא, אותו היא לא אכלה... הוא יושב על עץ במחנה האחרון."
"מת?" צעק האיש.
"ובתוך תיבה," ענה הנרי. הוא משך את כתפו ברוגז מאחיזת השואל. "תגיד, עזוב אותי... אני פשוט גמור לגמרי... לילה טוב, כולם."
עיניו רפרפו ונעצמו. סנטרו נפל קדימה על חזהו. ועוד בשעה שהשכיבו אותו בעדינות על השמיכות, עלו נחירותיו באוויר הכפור.
אבל היה קול אחר. רחוק וחלש היה, במרחק הנידח, זעקתה של להקת הזאבים הרעבה כשיצאה בעקבות בשר אחר מן האיש שזה עתה החמיצה.