הזאבה היא שקלטה ראשונה את קולות האנשים ואת יבבות כלבי המזחלת; והזאבה היא שזינקה ראשונה הרחק מן האיש הלכוד במעגל הלהבות הגוועות שלו. הלהקה לא רצתה לוותר על הטרף שצדה, והיא השתהתה כמה דקות כדי לוודא את הקולות, ואז זינקה גם היא משם בשביל שהתוותה הזאבה.
בראש הלהקה רץ זאב אפור גדול — אחד מכמה מנהיגיה. הוא שכיוון את מסלול הלהקה בעקבות הזאבה. הוא שנהם באזהרה על חברי הלהקה הצעירים או חתך בהם בניביו כשניסו בשאפתנות לעקוף אותו. והוא שהגביר את הקצב כשראה את הזאבה, שפסעה עכשיו לאט על פני השלג.
היא נכנסה לצדו, כאילו זה המקום שנועד לה, ואימצה את קצב הלהקה. הוא לא נהם עליה, וגם לא חשף את שיניו, כשאחת מקפיצותיה הציבה אותה במקרה לפניו. להפך, נראה שהוא נוטה לה חסד — יותר מדי לטעמה, כי הוא נטה לרוץ קרוב אליה, וכשרץ קרוב מדי, היא זו שנהמה וחשפה את שיניה. היא גם לא נמנעה מלחתוך את כתפו בחדות לפעמים. ברגעים כאלה הוא לא הסגיר שום כעס. הוא רק קפץ הצידה ורץ בנוקשות קדימה כמה קפיצות מגושמות, ובהליכותיו ובהתנהגותו דמה לבחור כפרי נבוך.
זו הייתה הצרה היחידה שלו בריצת הלהקה; אבל לה היו צרות אחרות. בצדה השני רץ זאב זקן וכחוש, אפור שיער ומסומן בצלקות של קרבות רבים. הוא רץ תמיד בצדה הימני. העובדה שהייתה לו רק עין אחת, והיא העין השמאלית, אולי מסבירה את זה. גם הוא נהג להידחק אליה, לסטות לעברה עד שחוטמו המצולק נגע בגופה, או בכתפה, או בצווארה. כמו עם בן הלוויה מצד שמאל, היא הדפה את החיזורים האלה בשיניה; אבל כששניהם חיזרו בבת אחת, היא נדחפה בגסות, ונאלצה, בנשיכות מהירות לשני הצדדים, לגרש את שני המחזרים, ובו בזמן להמשיך בזינוק קדימה עם הלהקה ולראות לאן היא דורכת. ברגעים כאלה הבליחו שני בני הלוויה שלה את שיניהם ונהמו באיום זה על זה. אולי היו נלחמים, אבל אפילו החיזור והיריבות שבו נאלצו לחכות לצורך הדוחק יותר של הלהקה — הרעב.
אחרי כל דחייה, כשהזאב הזקן סטה בבת אחת הרחק ממושא תשוקתו חד השיניים, הוא נדחק בכתפו בזאב צעיר בן שלוש שרץ בצדו הימני, העיוור. הזאב הצעיר הזה הגיע לגודלו המלא; ובהתחשב במצבה החלש והמורעב של הלהקה, היו בו מרץ ורוח מעל לממוצע. ובכל זאת, הוא רץ כשראשו בגובה כתפו של הקשיש בעל העין האחת. כשהעז לרוץ כתף אל כתף עם הזאב המבוגר (וזה קרה לעיתים רחוקות), נהמה ונשיכה החזירו אותו שוב לגובה הכתף. אבל לפעמים הוא נשאר מאחור בזהירות ולאט, ונדחק בין המנהיג הזקן לבין הזאבה. על זה כעסו פעמיים, ואפילו שלוש פעמים. כשהיא נהמה את מורת רוחה, היה המנהיג הזקן מסתובב בבת אחת אל בן השלוש. לפעמים היא הסתובבה יחד איתו. ולפעמים הסתובב גם המנהיג הצעיר משמאל.
ברגעים כאלה, מול שלוש מערכות של שיניים פראיות, עצר הזאב הצעיר בבת אחת, השליך את עצמו לאחור על אחוריו, רגליו הקדמיות נוקשות, פיו מאיים, ורעמתו סומרת. הבלבול הזה בחזית הלהקה הנעה גרם תמיד לבלבול מאחור. הזאבים שמאחור התנגשו בזאב הצעיר והביעו את מורת רוחם בנשיכות חדות ברגליו האחוריות ובצלעותיו. הוא אגר לעצמו צרות, כי מחסור באוכל ומזג קצר הולכים יחד; אבל באמונה חסרת הגבולות של הנעורים התעקש לחזור על התמרון שוב ושוב, אף שמעולם לא השיג לו דבר מלבד מבוכה.
אילו היה אוכל, היו החיזורים והקרבות נמשכים במלוא הקצב, ומבנה הלהקה היה מתפרק. אבל מצבה של הלהקה היה נואש. היא הייתה כחושה מרעב ממושך. היא רצה לאט מקצבה הרגיל. מאחור צלעו החלשים, הצעירים מאוד והזקנים מאוד. מלפנים היו החזקים ביותר. ובכל זאת כולם היו דומים יותר לשלדים מאשר לזאבים מלאי גוף. אף על פי כן, מלבד אלה שצלעו, היו תנועות החיות נטולות מאמץ ובלתי נלאות. שריריהם החוטיים נראו כמו מעיינות של אנרגיה שאינה כלה. מאחורי כל התכווצות של שריר, כמו פלדה, עמדה התכווצות אחרת כמו פלדה, ועוד אחת, ועוד אחת, לכאורה בלי סוף.
הם רצו קילומטרים רבים באותו יום. הם רצו לאורך הלילה. והיום שאחריו מצא אותם עדיין רצים. הם רצו על פניו של עולם קפוא ומת. שום חיים לא נעו. הם לבדם נעו דרך הדממה העצומה. הם לבדם היו חיים, והם חיפשו דברים אחרים שהם חיים כדי לטרוף אותם ולהמשיך לחיות.
הם חצו פרשות מים נמוכות ושוטטו לאורך תריסר נחלים קטנים בארץ נמוכה יותר לפני שמסעם נשא פרי. אז נתקלו באיילים. זה היה זכר גדול שמצאו ראשון. הנה היו בשר וחיים, ולא שמרו עליהם שום אש מסתורית ושום טילי להבה מעופפים. פרסות שסועות וקרניים רחבות כף הם הכירו, והם השליכו לרוח את סבלנותם וזהירותם הרגילות. זה היה קרב קצר ועז. האייל הגדול הותקף מכל צד. הוא קרע אותם או ניפץ את גולגולותיהם במכות מכוונות היטב של פרסותיו הגדולות. הוא מחץ אותם ושבר אותם על קרניו הגדולות. הוא רמס אותם לתוך השלג שמתחתיו במאבק המתפלש. אבל גורלו נחרץ מראש, והוא נפל כשהזאבה קורעת בפראות את גרונו, ושיניים אחרות נעוצות בו בכל מקום, טורפות אותו חי, עוד לפני שפסקו פרפוריו האחרונים או שהזיק את הנזק האחרון שלו.
היה אוכל לרוב. האייל שקל יותר משלוש מאות וחמישים קילוגרמים — שמונה קילוגרמים בשר טובים לכל פה, לארבעים ומשהו הזאבים שבלהקה. אבל אם יכלו לצום באופן מופלא, יכלו גם לאכול באופן מופלא, ועד מהרה כמה עצמות מפוזרות היו כל מה שנשאר מן הבהמה החיה הנהדרת שעמדה מול הלהקה כמה שעות קודם.
עכשיו היו הרבה מנוחה ושינה. כשהקיבות מלאות, התחילו מריבות וקטטות בין הזכרים הצעירים, ואלה נמשכו במשך הימים המעטים שקדמו להתפרקות הלהקה. הרעב חלף. הזאבים היו עכשיו בארץ של ציד, ואף שעדיין צדו בלהקה, הם צדו בזהירות רבה יותר, מפרידים נקבות כבדות או זכרים זקנים ונכים מעדרי האיילים הקטנים שנתקלו בהם.
הגיע יום, בארץ השפע הזאת, שבו התפצלה להקת הזאבים לשניים, והחצאים הלכו לכיוונים שונים. הזאבה, המנהיג הצעיר משמאלה, והקשיש בעל העין האחת מימינה, הובילו את חצי הלהקה שלהם אל נהר מקנזי ומעבר לו אל ארץ האגמים במזרח. כל יום הצטמק שריד הלהקה הזה. שניים שניים, זכר ונקבה, עזבו הזאבים. מדי פעם גורש זכר בודד בשיניהם החדות של יריביו. בסוף נשארו רק ארבעה: הזאבה, המנהיג הצעיר, בעל העין האחת, ובן השלוש השאפתן.
הזאבה פיתחה בינתיים מזג פראי. שלושת מחזריה נשאו כולם את סימני שיניה. ובכל זאת הם מעולם לא השיבו לה כגמולה, מעולם לא התגוננו מפניה. הם הפנו את כתפיהם אל החתכים הפראיים ביותר שלה, ובזנבות מכשכשים ובצעדים קטנים ניסו לפייס את זעמה. אבל אם כלפיה היו כולם עדינות, כלפי זה את זה היו כולם אכזריות. בן השלוש נעשה שאפתן מדי באכזריותו. הוא תפס את הקשיש בעל העין האחת בצדו העיוור וקרע את אוזנו לגזרים. אף שהזקן האפור יכול היה לראות רק מצד אחד, מול נעוריו ומרצו של האחר הוא הפעיל את חוכמת שנות הניסיון הארוכות. עינו האבודה וחוטמו המצולק העידו על טיבו של הניסיון הזה. הוא שרד קרבות רבים מדי מכדי להסס אפילו לרגע מה לעשות.
הקרב התחיל בהגינות, אבל לא נגמר בהגינות. אי אפשר לדעת מה היו התוצאות, כי הזאב השלישי הצטרף לקשיש, ויחד, המנהיג הזקן והמנהיג הצעיר, תקפו את בן השלוש השאפתן והתחילו להשמיד אותו. הוא הותקף משני הצדדים בניביהם חסרי הרחמים של חבריו לשעבר. נשכחו הימים שבהם צדו יחד, הטרף שהפילו, הרעב שסבלו. העניין הזה היה שייך לעבר. עניין האהבה עמד על הפרק — עניין קשוח ואכזרי תמיד יותר מעניין השגת המזון.
ובינתיים ישבה הזאבה, הגורם לכל זה, בשביעות רצון על אחוריה וצפתה. היא אפילו הייתה מרוצה. זה היה היום שלה — והוא לא בא לעיתים קרובות — שבו סמרו רעמות, וניב הכה בניב או קרע ושיסע את הבשר הנכנע, הכול בשביל להשיג אותה.
ובעניין האהבה מסר בן השלוש, שזו הייתה הרפתקתו הראשונה בו, את חייו. משני צדי גופתו עמדו שני יריביו. הם הביטו בזאבה, שישבה מחייכת בשלג. אבל המנהיג הקשיש היה חכם, חכם מאוד, באהבה כמו בקרב. המנהיג הצעיר סובב את ראשו כדי ללקק פצע בכתפו. עיקול צווארו היה מופנה אל יריבו. בעינו האחת ראה הקשיש את ההזדמנות. הוא זינק פנימה נמוך וסגר את ניביו. זה היה חתך ארוך וקורע, וגם עמוק. שיניו, בעוברן, ביקעו את דופן הווריד הגדול של הגרון. אחר כך קפץ משם.
המנהיג הצעיר נהם נהמה איומה, אבל נהמתו נשברה באמצעה לשיעול מדגדג. מדמם ומשתעל, כבר פגוע, הוא זינק על הקשיש ונלחם בזמן שהחיים דעכו ממנו, רגליו נחלשות תחתיו, אור היום מתעמעם בעיניו, מכותיו וזינוקיו קצרים יותר ויותר.
וכל אותו זמן ישבה הזאבה על אחוריה וחייכה. הקרב שימח אותה בדרכים עמומות, כי זה היה החיזור של הפרא, הטרגדיה של בני הזוג בעולם הטבע, שהייתה טרגדיה רק לאלה שמתו. לאלה ששרדו זו לא הייתה טרגדיה, אלא הגשמה והישג.
כשהמנהיג הצעיר שכב בשלג ולא זז עוד, צעד עין אחת בגאון אל הזאבה. הליכתו הייתה תערובת של ניצחון וזהירות. הוא ציפה בבירור לדחייה, והופתע באותה בהירות כשהשיניים שלה לא הבזיקו אליו בכעס. לראשונה קיבלה אותו בחביבות. היא הריחה איתו אף אל אף, ואפילו הואילה לקפוץ סביבו ולהשתובב ולשחק איתו בדיוק כמו גורה. והוא, למרות כל שנותיו האפורות וניסיונו הנבון, התנהג בדיוק כמו גור, ואפילו קצת יותר בטיפשות.
כבר נשכחו היריבים המובסים וסיפור האהבה הכתוב באדום על השלג. נשכחו, מלבד פעם אחת, כשעין אחת הזקן עצר לרגע כדי ללקק את פצעיו שהלכו ונוקשו. אז התעוותו שפתיו למחצה לנהמה, ושערות צווארו וכתפיו סמרו בעל כורחו, בעוד הוא מתכופף למחצה לזינוק, וטפריו נאחזים בעוויתות בפני השלג כדי לעמוד יציב יותר. אבל הכול נשכח ברגע שאחרי, כשזינק אחרי הזאבה, שהובילה אותו בהתחנחנות במרדף דרך היער.
אחרי זה רצו זה לצד זה, כמו חברים טובים שהגיעו להבנה. הימים חלפו, והם נשארו יחד, צדים את בשרם, הורגים ואוכלים אותו במשותף. כעבור זמן התחילה הזאבה להיות חסרת מנוחה. נראה שהיא מחפשת משהו שאינה מוצאת. החללים שמתחת לעצים שנפלו משכו אותה, והיא בילתה זמן רב בחיטוט באף בין הסדקים הגדולים המכוסים שלג בסלעים ובמערות של גדות תלולות. עין אחת הזקן לא התעניין כלל, אבל הוא הלך אחריה בטוב לב בחיפושיה, וכשבדיקותיה במקומות מסוימים התארכו במיוחד, היה שוכב ומחכה עד שהייתה מוכנה להמשיך.
הם לא נשארו במקום אחד, אלא נדדו ברחבי הארץ עד שחזרו אל נהר מקנזי, ולאורכו ירדו לאט, עוזבים אותו לעיתים קרובות כדי לצוד לאורך הנחלים הקטנים שנשפכו לתוכו, אבל תמיד חוזרים אליו שוב. לפעמים נתקלו בזאבים אחרים, בדרך כלל בזוגות; אבל לא הייתה שום ידידות במגע מצד אף אחד מהם, שום שמחה בפגישה, שום רצון לחזור למבנה של להקה. כמה פעמים פגשו זאבים בודדים. אלה היו תמיד זכרים, והם התעקשו בתוקף להצטרף לעין אחת ולבת זוגו. על זה הוא כעס, וכשהיא עמדה כתף אל כתף איתו, סומרת וחושפת את שיניה, היו הבודדים השאפתנים נסוגים, מפנים זנב, וממשיכים בדרכם הבודדה.
בליל ירח אחד, כשרצו דרך היער השקט, עצר עין אחת לפתע. חוטמו התרומם, זנבו התקשה, ונחיריו התרחבו כשהריח את האוויר. גם רגל אחת החזיק מורמת, כדרכו של כלב. הוא לא היה מרוצה, והמשיך להריח את האוויר, משתדל להבין את המסר שהאוויר נשא אליו. הרחה רשלנית אחת הספיקה לבת זוגו, והיא המשיכה לפסוע כדי להרגיע אותו. אף שהלך אחריה, הוא עדיין פקפק, ולא יכול היה להתאפק מלעצור מדי פעם כדי לבחון בזהירות רבה יותר את האזהרה.
היא זחלה בזהירות אל שולי קרחת גדולה בלב העצים. זמן מה עמדה לבדה. ואז הצטרף אליה עין אחת, זוחל ומתגנב, כל חוש דרוך, כל שערה מקרינה חשד אינסופי. הם עמדו זה לצד זה, צופים ומקשיבים ומריחים.
לאוזניהם הגיעו קולות של כלבים מתקוטטים ומתכתשים, הקריאות הגרוניות של גברים, הקולות החדים יותר של נשים נוזפות, ופעם אחת זעקתו הצווחנית והמתלוננת של ילד. מלבד הגושים הענקיים של אוהלי העור, אפשר היה לראות מעט מלבד להבות האש, שנקטעו בתנועות של גופים שחלפו לפניהן, והעשן שעלה לאט באוויר השקט. אבל לנחיריהם הגיעו אינספור הריחות של מחנה אינדיאני, נושאים סיפור שהיה ברובו בלתי מובן לעין אחת, אבל הזאבה הכירה כל פרט בו.
היא התרגשה באופן מוזר, והריחה והריחה בהנאה גוברת. אבל עין אחת הזקן היה מפוקפק. הוא הסגיר את חששו, והתחיל בהיסוס ללכת. היא הסתובבה ונגעה בצווארו בחוטמה בדרך מרגיעה, ואז הביטה שוב במחנה. ערגה חדשה הייתה בפניה, אבל זו לא הייתה ערגת הרעב. היא רטטה מתשוקה שדחקה בה ללכת קדימה, להיות קרוב יותר לאש ההיא, להתקוטט עם הכלבים, ולהתחמק ולחמוק מרגליהם המועדות של בני האדם.
עין אחת זז בחוסר סבלנות לצדה; אי־המנוחה שלה חזר אליה, והיא ידעה שוב את הצורך הדוחק שלה למצוא את הדבר שאותו חיפשה. היא הסתובבה ופסעה בחזרה אל היער, להקלתו הגדולה של עין אחת, שפסע מעט לפניה עד שהיו עמוק בתוך מחסה העצים.
כשהחליקו הלאה, שקטים כמו צללים, באור הירח, נתקלו בשביל חיות. שני האפים ירדו אל טביעות הרגליים בשלג. הטביעות היו טריות מאוד. עין אחת רץ קדימה בזהירות, ובת זוגו בעקבותיו. כריות כפותיהם הרחבות היו פרושות לרווחה, ובמגע עם השלג היו כמו קטיפה. עין אחת קלט תנועה עמומה של לבן בתוך הלבן. הילוכו הגולש היה מהיר באופן מטעה, אבל הוא היה כאין וכאפס לעומת המהירות שבה רץ עכשיו. לפניו קיפץ כתם הלבן הקלוש שגילה.
הם רצו לאורך סמטה צרה שמשני צדיה צמחו אשוחים צעירים. דרך העצים אפשר היה לראות את פתח הסמטה, הנפתח אל קרחת יער מוארת בירח. עין אחת הזקן השיג במהירות את הצורה הלבנה הנמלטת. קפיצה אחר קפיצה צמצם את המרחק. עכשיו היה עליה. עוד זינוק אחד ושיניו ינעצו בה. אבל הזינוק הזה מעולם לא נעשה. גבוה באוויר, היישר למעלה, נסקה הצורה הלבנה, עכשיו ארנבת שלג מפרפרת שקיפצה וזינקה, רוקדת ריקוד דמיוני שם מעליו באוויר ולא חוזרת אף פעם אל האדמה.
עין אחת קפץ לאחור בנחרה של בהלה פתאומית, ואז התכווץ אל השלג וכרע, נוהם איומים על הדבר המפחיד הזה שלא הבין. אבל הזאבה דחקה בקור רוח על פניו. היא עמדה דרוכה לרגע, ואז זינקה אל הארנבת הרוקדת. גם היא נסקה גבוה, אבל לא גבוה כמו הטרף, ושיניה נסגרו זו על זו לריק בנקישה מתכתית. היא זינקה שוב, ושוב.
בן זוגה השתחרר לאט מכריעתו וצפה בה. עכשיו הביע מורת רוח מכישלונותיה החוזרים, ובעצמו זינק זינוק אדיר למעלה. שיניו נסגרו על הארנבת, והוא נשא אותה איתו בחזרה אל האדמה. אבל בו בזמן נשמעה לידו תנועה מתפצפצת חשודה, ועינו הנדהמת ראתה עץ אשוח צעיר מתכופף מעליו כדי להכות בו. לסתותיו הרפו מאחיזתן, והוא זינק לאחור כדי להימלט מן הסכנה המוזרה הזאת, שפתיו משוכות מעל ניביו, גרונו נוהם, כל שערה סומרת מזעם ומפחד. ובאותו רגע הזדקף העץ הצעיר לכל אורכו הדק, והארנבת נסקה שוב רוקדת באוויר.
הזאבה כעסה. היא נעצה את ניביה בכתפו של בן זוגה בנזיפה; והוא, מבוהל, בלי לדעת ממה מורכבת המתקפה החדשה הזאת, השיב מכה בפראות ובפחד גדול עוד יותר, וקרע את צד חוטמה של הזאבה. שהוא יתרעם על נזיפה כזאת היה בלתי צפוי לה באותה מידה, והיא התנפלה עליו בעלבון נוהם. אז גילה את טעותו וניסה לפייס אותה. אבל היא המשיכה להעניש אותו כהלכה, עד שוויתר על כל ניסיונות הפיוס, והסתובב במעגל, ראשו מופנה ממנה, וכתפיו סופגות את עונש שיניה.
בינתיים רקדה הארנבת מעליהם באוויר. הזאבה התיישבה בשלג, ועין אחת הזקן, שפחד עכשיו יותר מבת זוגו מאשר מן העץ הצעיר המסתורי, זינק שוב אל הארנבת. כששקע בחזרה כשהיא בין שיניו, שמר את עינו על העץ. כמו קודם, הוא בא אחריו בחזרה אל האדמה. עין אחת כרע תחת המכה הקרבה, שערו סומר, אבל שיניו עדיין אוחזות היטב בארנבת. אבל המכה לא נפלה. העץ הצעיר נשאר כפוף מעליו. כשהוא זז, העץ זז, והוא נהם עליו דרך לסתותיו הקפוצות; כשנשאר דומם, העץ נשאר דומם, והוא הסיק שבטוח יותר להמשיך ולהישאר דומם. ובכל זאת, הדם החם של הארנבת היה טעים בפיו.
בת זוגו היא שחילצה אותו מן המבוכה שבה מצא את עצמו. היא לקחה ממנו את הארנבת, ובעוד העץ הצעיר מתנודד ומתנדנד באיום מעליה, כרסמה בשלווה את ראשה של הארנבת. מיד ניתר העץ למעלה, ואחרי זה לא עשה עוד צרות, ונשאר בתנוחה ההגונה והזקופה שבה הטבע התכוון שיגדל. אז, ביניהם, טרפו הזאבה ועין אחת את הציד שהעץ המסתורי לכד עבורם.
היו שבילי חיות וסמטאות אחרים שבהם היו ארנבות תלויות באוויר, וזוג הזאבים חקר את כולם, הזאבה מובילה את הדרך, ועין אחת הזקן הולך אחריה ומתבונן, לומד את השיטה לשדוד מלכודות — ידע שנועד לשרת אותו היטב בימים שיבואו.