במשך יומיים הסתובבו הזאבה ועין אחת ליד המחנה האינדיאני. הוא היה מודאג וחושש, אבל המחנה משך את בת זוגו והיא לא רצתה לעזוב. אבל כשבוקר אחד נקרע האוויר בקול ירייה של רובה מקרוב, וכדור התנפץ אל גזע עץ כמה סנטימטרים מראשו של עין אחת, הם לא היססו עוד, אלא יצאו בריצה ארוכה ומתנודדת ששמה במהירות קילומטרים בינם לבין הסכנה.
הם לא הרחיקו — מסע של יומיים. הצורך של הזאבה למצוא את הדבר שחיפשה נעשה עכשיו דחוף. היא נעשתה כבדה מאוד, ויכלה לרוץ רק לאט. פעם אחת, במרדף אחרי ארנבת, שבדרך כלל הייתה תופסת בקלות, היא ויתרה ושכבה לנוח. עין אחת בא אליה; אבל כשנגע בצווארה בעדינות בחוטמו, היא נשכה לעברו בפראות מהירה כל כך עד שהוא התגלגל לאחור ונראה מגוחך במאמציו להימלט משיניה. מזגה היה עכשיו קצר מתמיד; אבל הוא נעשה סבלני מתמיד ודואג יותר מתמיד.
ואז מצאה את הדבר שאותו ביקשה. זה היה כמה קילומטרים במעלה נחל קטן, שבקיץ נשפך אל המקנזי, אבל אז היה קפוא מלמעלה וקפוא עד קרקעיתו הסלעית — נחל מת של לבן מוצק ממקורו ועד שפכו. הזאבה פסעה בעייפות, ובן זוגה הרבה לפניה, כשנתקלה בגדת החמר הגבוהה והתלויה. היא פנתה הצידה ופסעה אליה. הבלאי של סופות האביב והשלגים הנמסים סחף את הגדה מלמטה, ובמקום אחד עשה ממרווח צר מערה קטנה.
היא עצרה בפתח המערה ובחנה את הקיר בקפידה. אחר כך, מצד אחד ומהצד השני, רצה לאורך בסיס הקיר עד המקום שבו גושו התלול התמזג בנוף רך יותר. כשחזרה אל המערה, נכנסה בפתחה הצר. לאורך פחות ממטר נאלצה להתכופף, ואז התרחבו הקירות והתגבהו לחדרון עגול בקוטר של כמעט שני מטרים. התקרה בקושי עברה מעל ראשה. היה שם יבש ונעים. היא בדקה את המקום בקפידה מדוקדקת, בזמן שעין אחת, שחזר, עמד בכניסה וצפה בה בסבלנות. היא הורידה את ראשה, כשאפה אל הקרקע ומכוון לנקודה קרובה לרגליה הצמודות זו לזו, וסביב הנקודה הזאת הסתובבה כמה פעמים; ואז, באנחה עייפה שהייתה כמעט נחרה, כרבלה את גופה, הרפתה את רגליה, ונשכבה, ראשה אל הכניסה. עין אחת, אוזניו זקורות ומתעניינות, צחק אליה, ומעבר לו, על רקע האור הלבן, יכלה לראות את מברשת זנבו מתנופפת בטוב לב. אוזניה שלה, בתנועה של התרפקות, השכיבו את קצותיהן החדים לאחור ולמטה אל הראש לרגע, בעוד פיה נפתח ולשונה משתלשלת החוצה בשלווה, וכך הביעה שהיא מרוצה ושבעת רצון.
עין אחת היה רעב. אף ששכב בכניסה וישן, שנתו הייתה טרופה. הוא התעורר שוב ושוב וזקר את אוזניו אל העולם הבהיר בחוץ, שבו להטה שמש אפריל על פני השלג. כשהתנמנם, התגנבו אל אוזניו לחישות קלושות של פלגי מים זורמים חבויים, והוא היה נעור ומקשיב בדריכות. השמש חזרה, וכל העולם הצפוני המתעורר קרא לו. החיים התעוררו. תחושת האביב הייתה באוויר, תחושת החיים הצומחים מתחת לשלג, של השרף העולה בעצים, של ניצנים המנפצים את כבלי הכפור.
הוא העיף מבטים מודאגים בבת זוגו, אבל היא לא גילתה שום רצון לקום. הוא הביט החוצה, וחצי תריסר ציפורי שלג פרפרו על פני שדה ראייתו. הוא התחיל לקום, ואז הביט שוב לאחור אל בת זוגו, והתמקם והתנמנם. שירה דקה וזעירה התגנבה אל שמיעתו. פעם, ופעמיים, הוא שפשף בישנוניות את אפו בכפו. ואז התעורר. שם, מזמזם באוויר בקצה אפו, היה יתוש בודד. זה היה יתוש בוגר, אחד ששכב קפוא בבול עץ יבש כל החורף ועכשיו הפשירה אותו השמש. הוא לא יכול היה לעמוד עוד בפני קריאת העולם. חוץ מזה, הוא היה רעב.
הוא זחל אל בת זוגו וניסה לשכנע אותה לקום. אבל היא רק נהמה עליו, והוא יצא לבדו אל אור השמש הבהיר, ומצא שפני השלג רכים תחת רגליו וההליכה קשה. הוא עלה במעלה אפיק הנחל הקפוא, שבו השלג, המוצל בעצים, עדיין היה קשה וגבישי. הוא נעדר שמונה שעות, וחזר דרך החשכה רעב יותר מכשיצא. הוא מצא ציד, אבל לא תפס אותו. הוא שקע דרך קרום השלג הנמס והתבוסס, בעוד ארנבות השלג מחליקות על פני השטח קלות כתמיד.
הוא עצר בפתח המערה בזעזוע פתאומי של חשד. קולות קלושים ומוזרים באו מבפנים. אלה לא היו קולות שבת זוגו השמיעה, ובכל זאת הם היו מוכרים במעורפל. הוא זחל על בטנו בזהירות פנימה, ופגשה אותו נהמת אזהרה של הזאבה. את זאת קיבל בלי טרדה, אף שציית לה ושמר על מרחק; אבל הוא נשאר מתעניין בקולות האחרים — יבבות ופעיות קלושות ועמומות.
בת זוגו הזהירה אותו בעצבנות להתרחק, והוא התכרבל וישן בכניסה. כשבא הבוקר ואור עמום חדר אל המאורה, חיפש שוב את מקור הקולות המוכרים במעורפל. היה צליל חדש בנהמת האזהרה של בת זוגו. זה היה צליל קנאי, והוא הקפיד מאוד לשמור על מרחק של כבוד. אף על פי כן, הצליח להבחין, מסתתרים בין רגליה לאורך גופה, בחמישה צרורות חיים קטנטנים ומוזרים, חלשים מאוד, חסרי ישע מאוד, משמיעים יבבות זעירות, ועיניהם אינן נפקחות אל האור. הוא הופתע. זו לא הייתה הפעם הראשונה בחייו הארוכים והמוצלחים שהדבר הזה קרה. הוא קרה פעמים רבות, ובכל זאת בכל פעם היה הפתעה רעננה כמו תמיד.
בת זוגו הביטה בו בדאגה. מדי פעם השמיעה נהמה נמוכה, ולפעמים, כשנדמה לה שהוא מתקרב יותר מדי, זינקה הנהמה בגרונה לנהמה חדה. מניסיונה שלה לא היה לה זיכרון של דבר כזה שקרה; אבל באינסטינקט שלה, שהיה הניסיון של כל אימהות הזאבים, ארב זיכרון של אבות שאכלו את צאצאיהם הרכים וחסרי הישע. הוא התבטא כפחד חזק בתוכה, שגרם לה למנוע מעין אחת לבחון מקרוב יותר את הגורים שהוליד.
אבל לא הייתה שום סכנה. עין אחת הזקן חש את דחפו של יצר, שהיה, מצדו, אינסטינקט שעבר אליו מכל אבות הזאבים. הוא לא הטיל בו ספק, וגם לא התלבט לגביו. הוא היה שם, בסיבי הוויתו; וזה היה הדבר הטבעי ביותר בעולם שיציית לו, בכך שיפנה עורף למשפחתו שזה עתה נולדה ויפסע החוצה והרחק בשביל הבשר שממנו חי.
שמונה או עשרה קילומטרים מהמאורה התפצל הנחל, וזרועותיו יצאו בין ההרים בזווית ישרה. כאן, במעלה הזרוע השמאלית, נתקל בעקבות טריים. הוא הריח אותם ומצא שהם טריים כל כך עד שכרע במהירות, והביט בכיוון שבו נעלמו. אחר כך הסתובב בכוונה ופנה אל הזרוע הימנית. טביעת הרגל הייתה גדולה בהרבה מזו שרגליו שלו השאירו, והוא ידע שבעקבות שביל כזה יש מעט בשר בשבילו.
קילומטר בערך במעלה הזרוע הימנית קלטו אוזניו החדות קול של שיניים מכרסמות. הוא התגנב אל הטרף ומצא שזה דורבן, עומד זקוף ליד עץ ומנסה את שיניו בקליפה. עין אחת התקרב בזהירות, אבל בלי תקווה. הוא הכיר את הזן, אף שמעולם לא פגש אותו צפונה כל כך; ומעולם בחייו הארוכים לא שימש לו דורבן לארוחה. אבל מזמן כבר למד שיש דבר כזה שנקרא מקרה, או הזדמנות, והוא המשיך להתקרב. אף פעם אי אפשר לדעת מה יקרה, כי עם יצורים חיים הדברים תמיד קורים איכשהו אחרת.
הדורבן גלגל את עצמו לכדור, מקרין מחטים ארוכות וחדות לכל הכיוונים, שהתריסו נגד כל התקפה. בנעוריו הריח עין אחת פעם קרוב מדי כדור קוצים דומה, שנראה דומם, והזנב הצליף לפתע בפניו. קוץ אחד נשא אז בחוטמו, ושם נשאר במשך שבועות, להבה מכרסמת, עד שלבסוף יצא. לכן שכב, בתנוחת כריעה נוחה, אפו במרחק שלושים סנטימטרים טובים, ומחוץ לקו הזנב. כך חיכה, בשקט מוחלט. אי אפשר לדעת. משהו יכול לקרות. הדורבן יכול להתפרש. אולי תהיה הזדמנות לתקיעה זריזה וקורעת של כף אל הבטן הרכה והלא מוגנת.
אבל בסוף חצי שעה קם, נהם בזעם על הכדור חסר התנועה, והמשיך לפסוע. הוא חיכה לשווא פעמים רבות מדי בעבר שדורבנים יתפרשו, מכדי לבזבז עוד זמן. הוא המשיך במעלה הזרוע הימנית. היום התנהל, ושום דבר לא גמל לציד שלו.
הדחף של אינסטינקט האבהות שהתעורר בו היה חזק. הוא חייב למצוא בשר. אחר הצהריים נתקל במקרה בתרנגולת שלג. הוא יצא מסבך ומצא את עצמו פנים אל פנים עם הציפור הטיפשה. היא ישבה על בול עץ, פחות משלושים סנטימטרים מקצה אפו. כל אחד ראה את השני. הציפור התרוממה בבהלה, אבל הוא הכה בה בכפו, וריסק אותה אל האדמה, ואז התנפל עליה, ותפס אותה בשיניו כשהתרוצצה על פני השלג וניסתה להתרומם שוב לאוויר. כששיניו כרסמו את הבשר הרך והעצמות השבריריות, התחיל באופן טבעי לאכול. ואז נזכר, ובפנותו בחזרה בעקבותיו, יצא הביתה כשהוא נושא את תרנגולת השלג בפיו.
קילומטר וחצי מעל הפיצול, כשהוא רץ ברגלי קטיפה כמנהגו, צל גולש שבחן בזהירות כל נוף חדש של השביל, נתקל בטביעות מאוחרות יותר של העקבות הגדולים שגילה בבוקר המוקדם. מאחר שהעקבות הובילו בכיוון שלו, הלך אחריהם, מוכן לפגוש את מי שהשאיר אותם בכל עיקול של הנחל.
הוא החליק את ראשו מעבר לפינת סלע, שבה התחיל עיקול גדול במיוחד בנחל, ועיניו המהירות הבחינו במשהו שגרם לו לכרוע במהירות. זה היה מי שהשאיר את העקבות, נקבת לינקס גדולה. היא כרעה כמו שהוא כרע פעם אחת באותו יום, ולפניה כדור הקוצים המגולגל היטב. אם קודם היה צל גולש, עכשיו נעשה רוח רפאים של צל כזה, כשזחל והקיף, והגיע הרחק אל הצד שמפניו נושבת הרוח, ביחס לזוג השקט וחסר התנועה.
הוא שכב בשלג, הניח את תרנגולת השלג לידו, ובעיניים המציצות דרך מחטי אשוח נמוך צפה במשחק החיים שלפניו — הלינקס הממתינה והדורבן הממתין, כל אחד מהם מתמקד בחיים; ומוזר היה המשחק: דרך החיים של האחד הייתה לאכול את השני, ודרך החיים של השני הייתה לא להיאכל. ובינתיים עין אחת הזקן, הזאב הכורע במחבוא, שיחק גם הוא את תפקידו במשחק, מחכה לאיזה תעלול מוזר של המקרה שאולי יעזור לו בשביל הבשר, שהיה דרך חייו.
עברה חצי שעה, שעה; ושום דבר לא קרה. כדור הקוצים יכול היה להיות אבן, עד כמה שזז; הלינקס יכולה הייתה להיות קפואה לשיש; ועין אחת הזקן יכול היה להיות מת. ובכל זאת שלוש החיות היו מתוחות במתח של חיים שהיה כמעט כואב, ונדיר יהיה שיהיו חיות יותר מכפי שהיו אז, בהתאבנות לכאורה שלהן.
עין אחת זז מעט והציץ בלהיטות גוברת. משהו קרה. הדורבן החליט לבסוף שאויבו הלך. לאט, בזהירות, הוא פרש את כדור השריון הבלתי חדיר שלו. שום רטט של ציפייה לא הסעיר אותו. לאט, לאט, התיישר הכדור הסומר והתארך. עין אחת, שצפה, הרגיש לחות פתאומית בפיו וריר נוזל, בלי שליטה, מגורה מהבשר החי שנפרש לפניו כמו סעודה.
הדורבן עוד לא התפרש לגמרי כשגילה את אויבו. באותו רגע הכתה הלינקס. המכה הייתה כמו הבזק של אור. הכף, עם טפרים נוקשים מעוקלים כמו ציפורני עוף דורס, נשלחה מתחת לבטן הרכה וחזרה בתנועה קורעת מהירה. אילו התפרש הדורבן לגמרי, או אילו לא גילה את אויבו שבריר שנייה לפני שהמכה ניחתה, הייתה הכף נמלטת ללא פגע; אבל הצלפה צידית של הזנב נעצה בה קוצים חדים כשנסוגה.
הכול קרה בבת אחת — המכה, מכת הנגד, צווחת הייסורים של הדורבן, צריחת הכאב הפתאומי והתדהמה של החתול הגדול. עין אחת התרומם למחצה בהתרגשותו, אוזניו זקופות, זנבו מתוח ישר מאחוריו ורוטט. מזגה הרע של הלינקס גבר עליה. היא זינקה בפראות על הדבר שפגע בה. אבל הדורבן, מצווח ונוחר, וגופו המרוסק מנסה בחולשה להתגלגל לכדור ההגנה שלו, הצליף שוב בזנבו, ושוב צרח החתול הגדול מכאב ומתדהמה. אז התחילה לסגת ולהתעטש, אפה סומר בקוצים כמו כרית סיכות מפלצתית. היא שפשפה את אפה בכפותיה, מנסה לעקור את החצים הלוהטים, תחבה אותו בשלג, ושפשפה אותו בזרדים ובענפים, וכל אותו זמן קיפצה בכל כיוון, קדימה, הצידה, למעלה ולמטה, בטירוף של כאב ופחד.
היא התעטשה בלי הפסקה, וזנבה הקטוע עשה כמיטב יכולתו להצליף לכל עבר בטלטולים מהירים ואלימים. היא חדלה מתעלוליה, ונרגעה לדקה ארוכה. עין אחת צפה. ואפילו הוא לא יכול היה לדכא נרתעות וסמירת שיער בלתי רצונית לאורך גבו, כשהיא זינקה לפתע, בלי אזהרה, ישר למעלה באוויר, ובו בזמן השמיעה צריחה ארוכה ונוראה מאוד. אחר כך זינקה משם, במעלה השביל, צורחת בכל זינוק שעשתה.
רק כשהמהומה שלה דעכה במרחק וגוועה, העז עין אחת לצאת. הוא הלך בעדינות כאילו כל השלג מכוסה בשטיח של קוצי דורבן, זקופים ומוכנים לנקב את כריות כפותיו הרכות. הדורבן קיבל את התקרבותו בצווחות זועמות ובנקישת שיניו הארוכות. הוא הצליח להתגלגל שוב לכדור, אבל זה לא היה בדיוק הכדור הדחוס הישן; שריריו היו קרועים מדי בשביל זה. הוא נקרע כמעט לשניים, ועדיין דימם בשפע.
עין אחת גרף לגימות של שלג ספוג דם, ולעס וטעם ובלע. זה שימש לו מתאבן, ורעבו גבר מאוד; אבל הוא היה ותיק מדי בעולם מכדי לשכוח את זהירותו. הוא חיכה. הוא שכב וחיכה, בעוד הדורבן חורק בשיניו ומשמיע נחרות ויבבות ומדי פעם צווחות קטנות וחדות. כעבור זמן קצר הבחין עין אחת שהקוצים צונחים ושרעד גדול התחיל. הרעד נפסק בבת אחת. נשמעה נקישה מתריסה אחרונה של השיניים הארוכות. אז צנחו כל הקוצים לגמרי, והגוף התרפה ולא זז עוד.
בכף עצבנית ונרתעת מתח עין אחת את הדורבן לכל אורכו והפך אותו על גבו. שום דבר לא קרה. הוא בוודאי מת. הוא בחן אותו בריכוז לרגע, ואז אחז בו בזהירות בשיניו ויצא במורד הנחל, חלקית נושא, חלקית גורר את הדורבן, כשראשו מוטה הצידה כדי שלא ידרוך על הגוש הדוקרני. הוא נזכר במשהו, הפיל את המשא, ופסע בחזרה למקום שבו השאיר את תרנגולת השלג. הוא לא היסס אפילו לרגע. הוא ידע בבירור מה צריך לעשות, ואת זה עשה בכך שאכל מיד את תרנגולת השלג. אחר כך חזר ונטל את משאו.
כשגרר את פרי הציד של יומו אל המערה, בחנה אותו הזאבה, הפנתה אליו את חוטמה, וליקקה אותו קלות על צווארו. אבל ברגע שאחרי כבר הזהירה אותו להתרחק מהגורים בנהמה פחות קשה מהרגיל, שהייתה יותר מתנצלת מאשר מאיימת. הפחד האינסטינקטיבי שלה מאבי צאצאיה הלך ונחלש. הוא התנהג כמו שאבא זאב צריך להתנהג, ולא גילה שום תשוקה מרושעת לטרוף את החיים הצעירים שהביאה לעולם.