הוא היה שונה מאחיו ומאחיותיו. פרוותם כבר הסגירה את הגוון האדמדם שירשו מאמם, הזאבה; ואילו הוא לבדו, בעניין הזה, הלך בעקבות אביו. הוא היה הגור האפור הקטן היחיד בהמלטה. הוא יצא נאמן לגזע הזאבים הטהור — למעשה, הוא יצא נאמן לעין אחת הזקן עצמו, מבחינה גופנית, למעט יוצא דופן אחד: היו לו שתי עיניים, לעומת העין האחת של אביו.
עיני הגור האפור לא היו פקוחות זמן רב, ובכל זאת כבר יכול היה לראות בבהירות יציבה. ועוד כשעיניו היו עצומות, הוא מישש, טעם והריח. הוא הכיר היטב מאוד את שני אחיו ואת שתי אחיותיו. הוא התחיל להשתובב איתם בדרך חלשה ומגושמת, ואפילו להתקוטט, גרונו הקטן רוטט ברעש חורק ומשונה (המבשר של הנהמה), כשהיה מכניס את עצמו לסערת רגשות. והרבה לפני שעיניו נפקחו, למד במגע, בטעם ובריח להכיר את אמו — מעיין של חום ושל מזון נוזלי ושל רוך. הייתה לה לשון עדינה ומלטפת שהרגיעה אותו כשעברה על גופו הקטן והרך, ושהניעה אותו להתרפק עליה ולהירדם.
את רוב החודש הראשון לחייו בילה כך בשינה; אבל עכשיו יכול היה לראות היטב, והוא נשאר ער לפרקי זמן ארוכים יותר, והתחיל להכיר היטב את עולמו. עולמו היה קודר; אבל הוא לא ידע זאת, כי לא הכיר שום עולם אחר. הוא היה מואר באור עמום; אבל עיניו מעולם לא נאלצו להסתגל לשום אור אחר. עולמו היה קטן מאוד. גבולותיו היו קירות המאורה; אבל מאחר שלא ידע דבר על העולם הרחב שבחוץ, הוא מעולם לא הרגיש מדוכא בגבולות הצרים של קיומו.
אבל הוא גילה מוקדם שקיר אחד בעולמו שונה מהשאר. זה היה פתח המערה ומקור האור. הוא גילה שהוא שונה מהקירות האחרים הרבה לפני שהיו לו מחשבות משלו, רצונות מודעים כלשהם. הוא היה משיכה שאין לעמוד בפניה עוד לפני שעיניו נפקחו והביטו בו. האור שבא ממנו היכה על עפעפיו האטומים, והעיניים ועצבי הראייה פעמו בהבזקים קטנים כמו ניצוצות, בגוונים חמימים ונעימים באופן משונה. החיים של גופו, ושל כל סיב בגופו, החיים שהיו עצם החומר של גופו ונפרדים מחייו האישיים שלו, נכספו אל האור הזה ודחקו את גופו לעברו, באותה דרך שבה הכימיה המתוחכמת של צמח דוחקת אותו אל השמש.
תמיד, בהתחלה, לפני שחייו המודעים החלו להפציע, הוא זחל לעבר פתח המערה. ובזה היו אחיו ואחיותיו אחד איתו. מעולם, בתקופה ההיא, לא זחל אחד מהם לעבר הפינות החשוכות של הקיר האחורי. האור משך אותם כאילו היו צמחים; הכימיה של החיים שהרכיבו אותם תבעה את האור כהכרח קיומי; וגופי הבובות הקטנים שלהם זחלו בעיוורון ובאופן כימי, כמו קנוקנות של גפן. מאוחר יותר, כשכל אחד פיתח אישיות ונעשה מודע באופן אישי לדחפים ולתשוקות, גברה משיכת האור. הם תמיד זחלו והשתרעו לעברו, ואמם הדפה אותם ממנו.
בדרך זו למד הגור האפור תכונות אחרות של אמו מלבד הלשון הרכה והמרגיעה. בזחילתו העיקשת לעבר האור, גילה בה אף שבדחיפה חדה נתן נזיפה, ומאוחר יותר כף, שמחצה אותו מטה וגלגלה אותו שוב ושוב במכה מהירה ומחושבת. כך למד כאב; ובנוסף לכך למד להימנע מכאב, ראשית, בכך שלא הסתכן בו; ושנית, כשכבר הסתכן, בהתחמקות ובנסיגה. אלה היו פעולות מודעות, והן היו תוצאות ההכללות הראשונות שלו על העולם. לפני כן נרתע מכאב באופן אוטומטי, כמו שזחל באופן אוטומטי לעבר האור. אחרי כן נרתע מכאב כי ידע שזה כאב.
הוא היה גור קטן ופראי. כך גם אחיו ואחיותיו. זה היה צפוי. הוא היה חיה טורפת. הוא בא מגזע של הורגי בשר ואוכלי בשר. אביו ואמו חיו כולם על בשר. החלב שינק בחייו הראשונים המהבהבים היה חלב שהפך ישירות מבשר, ועכשיו, בגיל חודש, כשעיניו היו פקוחות רק שבוע, התחיל בעצמו לאכול בשר — בשר שהזאבה עיכלה למחצה והקיאה בשביל חמשת הגורים הגדלים, שכבר דרשו יותר מדי משדיה.
אבל הוא היה, יתר על כן, הפראי ביותר בהמלטה. הוא יכול היה להשמיע נהמה חורקת רמה יותר מכל אחד מהם. זעמיו הזעירים היו נוראים בהרבה משלהם. הוא היה הראשון שלמד את התרגיל לגלגל גור אחר במכת כף ערמומית. והוא היה הראשון שתפס גור אחר באוזנו ומשך וטלטל ונהם מבעד ללסתות קפוצות. ובוודאי הוא שגרם לאם את רוב הטרחה כשניסתה להרחיק את המלטתה מפתח המערה.
הקסם שהיה לאור בעיני הגור האפור גבר מיום ליום. הוא יצא תמיד להרפתקאות באורך מטר לעבר כניסת המערה, וגורש תמיד בחזרה. רק שהוא לא ידע שזו כניסה. הוא לא ידע דבר על כניסות — מעברים שבהם הולכים ממקום אחד למקום אחר. הוא לא הכיר שום מקום אחר, ועל אחת כמה וכמה לא דרך להגיע לשם. לכן בעיניו הייתה כניסת המערה קיר — קיר של אור. כמו שהשמש לשוכן בחוץ, כך היה הקיר הזה בשבילו השמש של עולמו. הוא משך אותו כמו שנר מושך עש. הוא תמיד השתדל להגיע אליו. החיים שהתרחבו במהירות כזאת בתוכו דחקו בו ללא הרף לעבר קיר האור. החיים שבתוכו ידעו שזו הדרך היחידה החוצה, הדרך שנגזר עליו לצעוד בה. אבל הוא עצמו לא ידע עליה דבר. הוא לא ידע שיש בכלל חוץ.
היה דבר משונה אחד בקיר האור הזה. אביו (הוא כבר התחיל להכיר באביו כשוכן היחיד האחר בעולם, יצור כמו אמו, שישן קרוב לאור והיה מביא בשר) — לאביו הייתה דרך ללכת ישר לתוך הקיר הלבן הרחוק ולהיעלם. הגור האפור לא יכול היה להבין זאת. אף שאמו מעולם לא הרשתה לו להתקרב לקיר ההוא, הוא התקרב לקירות האחרים, ונתקל במכשול קשה בקצה אפו הרך. זה כאב. ואחרי כמה הרפתקאות כאלה, הוא עזב את הקירות לנפשם. בלי לחשוב על זה, קיבל את ההיעלמות הזאת לתוך הקיר כמוזרות של אביו, כמו שהחלב והבשר המעוכל למחצה היו מוזרויות של אמו.
למעשה, הגור האפור לא נטה לחשוב — לפחות לא בסוג החשיבה המקובל אצל בני אדם. מוחו פעל בדרכים עמומות. ובכל זאת מסקנותיו היו חדות וברורות כמו אלה שבני אדם מגיעים אליהן. הייתה לו שיטה לקבל דברים, בלי לשאול למה ומדוע. במציאות, זו הייתה פעולה של סיווג. הוא מעולם לא היה מוטרד מהשאלה למה משהו קרה. איך זה קרה הספיק לו. כך, כשחבט את אפו בקיר האחורי כמה פעמים, קיבל את העובדה שהוא לא ייעלם לתוך קירות. באותה דרך קיבל שאביו יכול להיעלם לתוך קירות. אבל הוא לא היה מוטרד כלל מרצון לגלות את הסיבה להבדל בין אביו לבינו. היגיון ופיזיקה לא היו חלק ממבנה נפשו.
כמו רוב יצורי הפרא, הוא חווה רעב מוקדם. הגיע זמן שבו לא רק שאספקת הבשר פסקה, אלא שהחלב כבר לא בא משדי אמו. בהתחלה יבבו הגורים ובכו, אבל לרוב ישנו. לא עבר זמן רב והם שקעו בתרדמת של רעב. לא היו עוד ריבים וקטטות, לא עוד זעמים זעירים או ניסיונות לנהום; וההרפתקאות לעבר הקיר הלבן הרחוק פסקו לגמרי. הגורים ישנו, בעוד החיים שבהם הבהבו ודעכו.
עין אחת היה נואש. הוא שוטט למרחקים, וישן מעט בלבד במאורה שנעשתה עכשיו עגומה ואומללה. גם הזאבה עזבה את המלטתה ויצאה לחפש בשר. בימים הראשונים אחרי לידת הגורים, נסע עין אחת כמה פעמים בחזרה אל המחנה האינדיאני ושדד את מלכודות הארנבות; אבל עם הפשרת השלג ופתיחת הנחלים, עבר המחנה האינדיאני למקום אחר, ומקור האספקה הזה נסגר בפניו.
כשהגור האפור חזר לחיים והתעניין שוב בקיר הלבן הרחוק, מצא שאוכלוסיית עולמו הצטמצמה. רק אחות אחת נשארה לו. השאר נעלמו. כשהתחזק, מצא את עצמו נאלץ לשחק לבד, כי האחות כבר לא הרימה את ראשה ולא זזה. גופו הקטן התעגל מהבשר שאכל עכשיו; אבל המזון הגיע מאוחר מדי בשבילה. היא ישנה ללא הרף, שלד זעיר עטוף עור, שבו הבהבה הלהבה נמוך ונמוך יותר ולבסוף כבתה.
אחר כך הגיע זמן שבו הגור האפור כבר לא ראה את אביו מופיע ונעלם בקיר, וגם לא שוכב ישן בכניסה. זה קרה בסוף רעב שני, פחות חמור. הזאבה ידעה למה עין אחת לא חזר לעולם, אבל לא הייתה שום דרך שבה תוכל לספר לגור האפור את מה שראתה. כשצדה בעצמה בשר, במעלה הזרוע השמאלית של הנחל שבה חיה הלינקס, היא הלכה בעקבות שביל בן יום של עין אחת. והיא מצאה אותו, או את מה שנשאר ממנו, בסוף השביל. היו סימנים רבים לקרב שנערך, ולנסיגת הלינקס אל מאורתה אחרי שניצחה. לפני שהלכה משם, מצאה הזאבה את המאורה הזאת, אבל הסימנים אמרו לה שהלינקס בפנים, והיא לא העזה להיכנס.
אחרי זה נמנעה הזאבה בציד שלה מהזרוע השמאלית. כי היא ידעה שבמאורת הלינקס יש המלטה של גורים, והיא הכירה את הלינקס כיצור פראי, רע מזג ולוחם נורא. זה טוב ויפה שחצי תריסר זאבים מבריחים לינקס, יורקת וסומרת, אל ראש עץ; אבל זה עניין אחר לגמרי כשזאב בודד נתקל בלינקס — במיוחד כשידוע שללינקס יש המלטה של גורים רעבים מאחוריה.
אבל הפרא הוא הפרא, והאימהות היא אימהות, ותמיד היא מגוננת בפראות, בין בפרא ובין מחוצה לו; ועוד יבוא הזמן שבו הזאבה, למען הגור האפור שלה, תעז ללכת אל הזרוע השמאלית, ואל המאורה שבסלעים, ואל זעמה של הלינקס.