עד שאמו התחילה לצאת מהמערה למסעות ציד, למד הגור היטב את החוק שאסר עליו להתקרב לכניסה. לא רק שהחוק הזה הוטבע בו בכוח ופעמים רבות באפה ובכפה של אמו, אלא שבתוכו התפתח אינסטינקט הפחד. מעולם, בחייו הקצרים במערה, לא נתקל בשום דבר שיש לפחד ממנו. ובכל זאת הפחד היה בו. הוא עבר אליו מאבות קדומים ורחוקים, דרך אלף אלפי חיים. זו הייתה ירושה שקיבל ישירות מעין אחת ומהזאבה; אבל להם, מצדם, היא עברה דרך כל דורות הזאבים שקדמו להם. פחד! — הירושה ההיא של הפרא, שאף חיה אינה יכולה להימלט ממנה וגם לא למכור אותה בנזיד עדשים.
כך הכיר הגור האפור את הפחד, אף שלא ידע ממה הפחד עשוי. אולי קיבל אותו כאחת ממגבלות החיים. כי הוא כבר למד שיש מגבלות כאלה. רעב הוא הכיר; וכשלא יכול היה להשביע את רעבו, הרגיש מגבלה. המכשול הקשה של קיר המערה, הדחיפה החדה של אף אמו, המכה המוחצת של כפה, הרעב שלא הושבע בכמה תקופות של מחסור, כל אלה החדירו בו שלא הכול חירות בעולם, שלחיים יש גבולות ומעצורים. הגבולות והמעצורים האלה היו חוקים. לציית להם פירושו להימלט מכאב ולהגיע לאושר.
הוא לא חשב על השאלה עד סופה בדרך של בני אדם. הוא רק מיין את הדברים שכואבים ואת הדברים שאינם כואבים. ואחרי המיון הזה נמנע מן הדברים שכואבים, מן המגבלות והמעצורים, כדי ליהנות מסיפוקי החיים ומגמוליהם.
כך קרה שבציות לחוק שקבעה אמו, ובציות לחוק של הדבר הלא נודע וחסר השם ההוא, הפחד, הוא התרחק מפתח המערה. הפתח נשאר בעיניו קיר לבן של אור. כשאמו לא הייתה, ישן רוב הזמן, ובהפסקות שבהן היה ער שמר על שקט גמור, ודיכא את היבבות שדגדגו בגרונו ושאפו להשמיע קול.
פעם אחת, כששכב ער, שמע קול מוזר בקיר הלבן. הוא לא ידע שזה גרגרן, עומד בחוץ, רועד כולו מתעוזתו שלו, ומריח בזהירות את תכולת המערה. הגור ידע רק שההרחה מוזרה, משהו לא ממוין, ולכן לא ידוע ונורא — כי הלא נודע היה אחד היסודות העיקריים שמהם עשוי הפחד.
השיער סמר על גבו של הגור האפור, אבל סמר בשקט. איך יכול היה לדעת שבדבר הזה שמריח צריך לסמור? זה לא נולד מתוך שום ידיעה שלו, ובכל זאת היה זה הביטוי הנראה של הפחד שבתוכו, שבחייו שלו לא היה לו שום הסבר. אבל לפחד נלווה אינסטינקט אחר — אינסטינקט ההסתתרות. הגור היה בטירוף של אימה, ובכל זאת שכב בלי תנועה ובלי קול, קפוא, מאובן בדממה, ולכל מראית עין מת. אמו, כשחזרה הביתה, נהמה כשהריחה את עקבות הגרגרן, וזינקה לתוך המערה וליקקה אותו ודחפה אותו באפה בעוצמת חיבה מופרזת. והגור הרגיש שאיכשהו נמלט מכאב גדול.
אבל היו כוחות אחרים שפעלו בגור, והגדול שבהם היה הצמיחה. האינסטינקט והחוק דרשו ממנו ציות. אבל הצמיחה דרשה אי־ציות. אמו והפחד דחקו בו להתרחק מהקיר הלבן. הצמיחה היא חיים, והחיים נועדו לנצח לפנות אל האור. לכן לא היה אפשר לסכור את גאות החיים שעלתה בתוכו — עלתה עם כל לגימת בשר שבלע, עם כל נשימה שנשם. בסוף, יום אחד, נסחפו הפחד והציות בשטף החיים, והגור דשדש והשתרע לעבר הכניסה.
בניגוד לכל קיר אחר שהיה לו ניסיון איתו, נראה שהקיר הזה נסוג ממנו כשהתקרב. שום משטח קשה לא התנגש באף הקטן והרך שהושיט בהיסוס לפניו. החומר של הקיר נראה חדיר ונכנע כמו האור. ומאחר שבעיניו היה למצב מראה של צורה, נכנס אל מה שהיה בשבילו קיר, ורחץ בחומר שממנו היה עשוי.
זה היה מבלבל. הוא השתרע דרך המוצק. והאור הלך ונעשה בהיר יותר. הפחד דחק בו לחזור, אבל הצמיחה הסיעה אותו הלאה. לפתע מצא את עצמו בפתח המערה. הקיר, שבתוכו חשב שהוא נמצא, זינק פתאום לאחור לפניו למרחק שאין למדוד אותו. האור נעשה בהיר עד כאב. הוא סונוור ממנו. כמו כן הסתחרר מן ההתרחבות הפתאומית והעצומה הזאת של המרחב. באופן אוטומטי הסתגלו עיניו לבהירות, ומיקדו את עצמן כדי לעמוד במרחק הגדול יותר של העצמים. בהתחלה זינק הקיר אל מעבר לראייתו. עכשיו ראה אותו שוב; אבל הוא קיבל ריחוק מופלא. גם מראהו השתנה. עכשיו זה היה קיר ססגוני, עשוי מהעצים שלאורך הנחל, מן ההר שממול שהתנשא מעל העצים, ומן השמיים שהתנשאו עוד יותר מעל ההר.
פחד גדול נפל עליו. זה היה עוד מן הלא נודע הנורא. הוא כרע על שפת המערה ובהה החוצה אל העולם. הוא פחד מאוד. כיוון שהעולם היה לא נודע, הוא היה עוין לו. לכן סמר השיער לאורך גבו, ושפתיו התקמטו בחולשה בניסיון לנהמה פראית ומפחידה. מתוך קטנותו ופחדו הוא קרא תיגר ואיים על כל העולם הרחב.
שום דבר לא קרה. הוא המשיך לבהות, ומרוב התעניינות שכח לנהום. גם שכח לפחד. לעת עתה הובס הפחד בידי הצמיחה, והצמיחה לבשה דמות של סקרנות. הוא התחיל להבחין בעצמים קרובים — קטע פתוח של הנחל שהבהיק בשמש, עץ האורן ההרוס שעמד בתחתית המדרון, והמדרון עצמו, שעלה עד אליו ונעצר שישים סנטימטרים מתחת לשפת המערה שעליה כרע.
הגור האפור חי כל ימיו על רצפה ישרה. הוא מעולם לא חווה את הכאב של נפילה. הוא לא ידע מה זו נפילה. לכן צעד באומץ החוצה אל האוויר. רגליו האחוריות עוד נחו על שפת המערה, ולכן נפל קדימה, ראשו כלפי מטה. האדמה הכתה אותו מכה קשה באף שגרמה לו ליילל. אחר כך התחיל להתגלגל במורד המדרון, שוב ושוב. הוא היה בבהלה של אימה. הלא נודע תפס אותו לבסוף. הוא אחז בו בפראות ועמד להמיט עליו איזה כאב נורא. עכשיו הובסה הצמיחה בידי הפחד, והוא צייץ ויילל כמו כל גור כלבים מבוהל.
הלא נודע נשא אותו הלאה, הוא לא ידע אל איזה כאב מחריד, והוא יילל וצייץ בלי הפסקה. זה היה עניין שונה מלכרוע בפחד קפוא כשהלא נודע אורב ממש לצדו. עכשיו תפס אותו הלא נודע בחוזקה. השתיקה לא תועיל. חוץ מזה, לא פחד אלא אימה הייתה זו שהרעידה אותו.
אבל המדרון נעשה מתון יותר, ותחתיתו הייתה מכוסה עשב. כאן איבד הגור את התנופה. כשנעצר לבסוף, השמיע צעקת ייסורים אחרונה ואחריה יללת יבבה ארוכה. ואז, כאילו זה דבר מובן מאליו, כאילו כבר התרחץ אלף פעמים בחייו, התחיל ללקק מעליו את החמר היבש שלכלך אותו.
אחרי זה התיישב והביט סביבו, כמו שאולי היה מביט האדם הראשון מכדור הארץ שנחת על מאדים. הגור פרץ את חומת העולם, הלא נודע הרפה ממנו, והנה הוא כאן בלי פגע. אבל האדם הראשון על מאדים היה חווה פחות זרות ממנו. בלי שום ידע קודם, בלי שום אזהרה שקיים דבר כזה, מצא את עצמו חוקר בעולם חדש לגמרי.
עכשיו, משהלא נודע הנורא הרפה ממנו, שכח שללא נודע יש אימים כלשהם. הוא היה מודע רק לסקרנות כלפי כל הדברים שסביבו. הוא בחן את העשב שמתחתיו, את שיח פירות היער שממש מעבר לו, ואת הגזע המת של האורן ההרוס שעמד בשולי קרחת בין העצים. סנאי, שרץ סביב בסיס הגזע, נתקל בו ישירות, והפחיד אותו מאוד. הגור התכווץ ונהם. אבל הסנאי נבהל באותה מידה. הוא רץ במעלה העץ, ומנקודה בטוחה פטפט בחזרה בפראות.
זה עזר לאומץ לבו של הגור, ואף שהנקר שנתקל בו אחר כך הבהיל אותו, הוא המשיך בביטחון בדרכו. כזה היה ביטחונו, שכשציפור עורבנית קיפצה אליו בחוצפה, הושיט לעברה כף משתובבת. התוצאה הייתה ניקור חד בקצה אפו שגרם לו להתכווץ ולצייץ. הרעש שעשה היה יותר מדי בשביל העורבנית, שחיפשה מבטחים במעוף.
אבל הגור למד. מוחו הקטן והמעורפל כבר עשה מיון לא מודע. היו דברים חיים ודברים לא חיים. כמו כן, עליו להיזהר מן הדברים החיים. הדברים הלא חיים נשארו תמיד במקום אחד, אבל הדברים החיים נעו ממקום למקום, ואי אפשר היה לדעת מה יעשו. מה שצריך לצפות מהם הוא הבלתי צפוי, ולזה הוא חייב להיות מוכן.
הוא הלך בגמלוניות רבה. הוא נתקל במקלות ובדברים. זרד שחשב שהוא רחוק מאוד, היה מכה אותו ברגע הבא באף או משתפשף לאורך צלעותיו. היו אי־סדירויות בפני הקרקע. לפעמים פסע גבוה מדי וחבט את אפו. לעיתים קרובות באותה מידה פסע נמוך מדי וחבט את רגליו. אחר כך היו החלוקים והאבנים שהתהפכו תחתיו כשדרך עליהם; ומהם למד שהדברים הלא חיים אינם כולם במצב של שיווי משקל יציב כמו המערה שלו — וגם שדברים לא חיים קטנים נוטים יותר מדברים גדולים ליפול או להתהפך. אבל בכל תקלה הוא למד. ככל שהלך יותר זמן, הלך טוב יותר. הוא הסתגל. הוא למד לחשב את תנועות שריריו, לדעת את מגבלותיו הגופניות, למדוד מרחקים בין עצמים, ובין עצמים לבין עצמו.
שלו היה מזלו של המתחיל. כמי שנולד להיות צייד בשר (אף שלא ידע זאת), הוא נתקל במקרה בבשר ממש מחוץ לדלת המערה שלו, בגיחתו הראשונה אל העולם. בדיוק מתוך גמלוניות הוא נתקל בקן תרנגולות השלג המוסתר בחוכמה. הוא נפל לתוכו. הוא ניסה ללכת לאורך גזעו של אורן שנפל. הקליפה הרקובה נשמטה תחת רגליו, ובצעקה נואשת התגלגל במורד העיקול המעוגל, נפץ דרך העלווה והגבעולים של שיח קטן, ובלב השיח, על האדמה, נחת באמצע שבעה אפרוחים של תרנגולת שלג.
הם השמיעו קולות, ובהתחלה הוא נבהל מהם. אחר כך הבחין שהם קטנים מאוד, והוא נעשה נועז יותר. הם זזו. הוא הניח את כפו על אחד, ותנועותיו הואצו. זה היה מקור הנאה בשבילו. הוא הריח אותו. הוא הרים אותו בפיו. הוא נאבק ודגדג את לשונו. באותו זמן נעשה מודע לתחושת רעב. לסתותיו נסגרו. נשמע כרסום של עצמות שבריריות, ודם חם זרם בפיו. טעמו היה טוב. זה היה בשר, אותו בשר שאמו נתנה לו, רק שהוא היה חי בין שיניו ולכן טוב יותר. כך אכל את האפרוח. והוא לא הפסיק עד שטרף את כל הבריכה. אחר כך ליקק את שפתיו בדיוק באותה דרך שאמו עשתה, והתחיל לזחול החוצה מן השיח.
הוא נתקל בסערה מנוצה. הוא התבלבל והתעוור מן ההסתערות ומהכאת הכנפיים הזועמות. הוא החביא את ראשו בין כפותיו ויילל. המכות גברו. אם האפרוחים הייתה בזעם. אז הוא כעס. הוא קם, נוהם, מכה בכפותיו. הוא נעץ את שיניו הזעירות באחת הכנפיים ומשך וטלטל בעוז. תרנגולת השלג נאבקה בו, ממטירה עליו מכות בכנפה החופשית. זה היה הקרב הראשון שלו. הוא התרומם ברוחו. הוא שכח לגמרי את הלא נודע. הוא כבר לא פחד מדבר. הוא נלחם, קורע דבר חי שהכה אותו. גם, הדבר החי הזה היה בשר. תאוות ההרג אחזה בו. זה עתה השמיד דברים חיים קטנים. עכשיו ישמיד דבר חי גדול. הוא היה עסוק ומאושר מדי מכדי לדעת שהוא מאושר. הוא רטט וצהל בדרכים חדשות לו וגדולות לו מכל מה שהכיר קודם.
הוא החזיק בכנף ונהם בין שיניו הקפוצות. תרנגולת השלג גררה אותו החוצה מן השיח. כשהסתובבה וניסתה לגרור אותו בחזרה אל מחסה השיח, הוא משך אותה ממנו והלאה אל השטח הפתוח. וכל אותו זמן היא צווחה והכתה בכנפה החופשית, בעוד נוצות עפות כמו שלג יורד. השיא שאליו התלהט היה עצום. כל דם הקרב של גזעו עלה בו ושצף דרכו. אלה היו חיים, אף שהוא לא ידע זאת. הוא הגשים את משמעותו בעולם; הוא עשה את מה שלשמו נברא — להרוג בשר ולהילחם כדי להרוג אותו. הוא הצדיק את קיומו, ואין דבר גדול מזה שהחיים יכולים לעשות; כי החיים מגיעים לשיאם כשהם עושים עד תום את מה שצוידו לעשות.
כעבור זמן חדלה תרנגולת השלג להיאבק. הוא עדיין החזיק אותה בכנף, והם שכבו על האדמה והביטו זה בזה. הוא ניסה לנהום באיום, בפראות. היא ניקרה באפו, שעד עכשיו, אחרי ההרפתקאות הקודמות, כבר היה כואב. הוא נרתע אבל המשיך להחזיק. היא ניקרה אותו שוב ושוב. מהירתעות עבר ליבבות. הוא ניסה לסגת ממנה, בלי לשים לב לכך שבאחיזתו בה הוא גורר אותה אחריו. גשם של ניקורים נפל על אפו המוכה. גאות הקרב שככה בו, והוא הרפה מטרפו, הפנה זנב ונמלט על פני השטח הפתוח בנסיגה מבישה.
הוא שכב לנוח בצד השני של השטח הפתוח, ליד שולי השיחים, לשונו משתלשלת, חזהו עולה ויורד ומתנשף, אפו עדיין כואב וגורם לו להמשיך ליבב. אבל כששכב שם, פתאום באה אליו תחושה כאילו משהו נורא עומד לקרות. הלא נודע על כל אימיו הסתער עליו, והוא נסוג באינסטינקט אל מחסה השיח. כשעשה זאת, משב אוויר נשב עליו, וגוף גדול ומכונף חלף על פניו במבשר רעות ובשקט. נץ, שצלל מן התכלת, החטיא אותו בקושי.
כששכב בשיח, מתאושש מבהלתו ומציץ החוצה בפחד, פרפרה אם האפרוחים, בצד השני של השטח הפתוח, החוצה מן הקן ההרוס. בגלל אבדנה לא שמה לב לחץ המכונף של השמיים. אבל הגור ראה, וזו הייתה לו אזהרה ולקח — הצלילה המהירה של הנץ מטה, הריחוף הקצר של גופו ממש מעל האדמה, נעיצת טפריו בגופה של תרנגולת השלג, צריחת הייסורים והפחד שלה, ונסיקתו המהירה של הנץ אל התכלת, כשהוא נושא איתו את תרנגולת השלג.
עבר זמן רב לפני שהגור עזב את מחסהו. הוא למד הרבה. דברים חיים הם בשר. הם טובים לאכילה. כמו כן, דברים חיים, כשהם גדולים מספיק, יכולים לגרום כאב. עדיף לאכול דברים חיים קטנים כמו אפרוחי תרנגולת שלג, ולעזוב לנפשם דברים חיים גדולים כמו תרנגולות שלג בוגרות. אף על פי כן, הרגיש דקירה קטנה של שאפתנות, תשוקה חשאית לקרב נוסף עם תרנגולת השלג ההיא — רק שהנץ לקח אותה. אולי יש תרנגולות שלג אחרות. הוא ילך לראות.
הוא ירד במורד גדה משופעת אל הנחל. מעולם לא ראה מים קודם. הקרקע נראתה טובה לדריכה. לא היו בה אי־סדירויות. הוא צעד עליה באומץ; ושקע, בוכה מפחד, אל חיקו של הלא נודע. היה קר, והוא התנשם, נושם במהירות. המים פרצו לריאותיו במקום האוויר שתמיד ליווה את פעולת הנשימה שלו. החנק שחווה היה כמו ייסורי מוות. בשבילו הוא סימל מוות. לא הייתה לו ידיעה מודעת של המוות, אבל כמו כל חיה של הפרא, היה בו אינסטינקט המוות. בשבילו עמד המוות כגדול שבכאבים. הוא היה עצם מהותו של הלא נודע; הוא היה סך כל אימי הלא נודע, האסון האחד, המכריע ושאין להעלותו על הדעת, שיכול לקרות לו, שעליו לא ידע דבר ומפניו פחד מכל.
הוא עלה אל פני המים, והאוויר המתוק פרץ לפיו הפתוח. הוא לא שקע שוב. בדיוק כאילו היה זה מנהג ותיק שלו, חתר בכל רגליו והתחיל לשחות. הגדה הקרובה הייתה במרחק מטר; אבל הוא עלה כשגבו אליה, והדבר הראשון שעיניו נחו עליו היה הגדה שממול, ולעברה התחיל מיד לשחות. הנחל היה קטן, אבל בבריכה התרחב לשישה מטרים.
באמצע המעבר, אסף הזרם את הגור וסחף אותו במורד הנחל. הוא נתפס במפל הזעיר שבתחתית הבריכה. כאן היה מעט סיכוי לשחות. המים השקטים נעשו פתאום זועמים. לפעמים היה מתחת, לפעמים למעלה. בכל רגע היה בתנועה אלימה, פעם מתהפך או מסתובב, ופעם מתנפץ אל סלע. ועם כל סלע שפגע בו, יילל. התקדמותו הייתה סדרה של יללות, שמהן אפשר היה להסיק את מספר הסלעים שבהם נתקל.
מתחת למפל הייתה בריכה שנייה, וכאן, כשנלכד במערבולת, נישא בעדינות אל הגדה, והונח בעדינות דומה על מצע של חצץ. הוא זחל בטירוף הרחק מן המים ושכב. הוא למד עוד משהו על העולם. המים לא היו חיים. ובכל זאת הם זזו. כמו כן, הם נראו מוצקים כמו האדמה, אבל לא הייתה בהם שום מוצקות. מסקנתו הייתה שדברים לא תמיד הם מה שהם נראים. הפחד של הגור מן הלא נודע היה חוסר אמון תורשתי, ועכשיו התחזק בניסיון. מעתה, מטבע הדברים, יהיה בו חוסר אמון מתמיד במראית עין. הוא יצטרך ללמוד את המציאות של דבר לפני שיוכל לתת בו את אמונו.
עוד הרפתקה אחת נועדה לו באותו יום. הוא נזכר שיש בעולם דבר כזה שנקרא אמו. ואז באה אליו תחושה שהוא רוצה אותה יותר מכל שאר הדברים בעולם. לא רק שגופו היה עייף מן ההרפתקאות שעבר, אלא שגם מוחו הקטן היה עייף באותה מידה. בכל הימים שחי, הוא לא עבד קשה כל כך כמו ביום האחד הזה. יתר על כן, הוא היה ישנוני. לכן יצא לחפש את המערה ואת אמו, ובאותו זמן הרגיש גל עצום של בדידות וחוסר אונים.
הוא השתרך בין כמה שיחים, כששמע קריאה חדה ומפחידה. הבזק של צהוב חלף לנגד עיניו. הוא ראה סמור מזנק במהירות הרחק ממנו. זה היה דבר חי קטן, והוא לא פחד. אז, לפניו, לרגליו, ראה דבר חי קטן ביותר, באורך של כמה סנטימטרים בלבד, סמור צעיר, שכמוהו יצא בניגוד לציווי להרפתקאות. הוא ניסה לסגת מפניו. הגור הפך אותו בכפו. הוא השמיע רעש מוזר וחורק. ברגע הבא הופיע שוב הבזק הצהוב לנגד עיניו. הוא שמע שוב את הקריאה המפחידה, ובאותו רגע קיבל מכה חדה בצד הצוואר והרגיש את שיניה החדות של אם הסמורים חותכות בבשרו.
בזמן שיילל וצייץ ונחפז לאחור, ראה את אם הסמורים מזנקת על הצעיר שלה ונעלמת איתו בסבך הסמוך. החתך של שיניה בצווארו עדיין כאב, אבל רגשותיו נפגעו קשה יותר, והוא התיישב ויבב בחולשה. אם הסמורים הזאת הייתה כל כך קטנה וכל כך פראית. הוא עוד ילמד שביחס לגודלו ולמשקלו, הסמור הוא הפראי, הנקמני והנורא מכל הרוצחים של הפרא. אבל חלק מן הידיעה הזאת עמד להיות שלו מהר מאוד.
הוא עוד יבב כשאם הסמורים הופיעה שוב. היא לא הסתערה עליו, עכשיו כשהצעיר שלה היה בטוח. היא התקרבה בזהירות רבה יותר, ולגור הייתה הזדמנות מלאה להתבונן בגופה הרזה, דמוי הנחש, ובראשה, זקוף, להוט, ודמוי נחש בעצמו. קריאתה החדה והמאיימת הסמירה את השיער לאורך גבו, והוא נהם עליה באזהרה. היא התקרבה עוד ועוד. נשמע זינוק, מהיר מראייתו חסרת הניסיון, והגוף הצהוב והרזה נעלם לרגע משדה ראייתו. ברגע הבא היא הייתה בגרונו, שיניה קבורות בשערו ובבשרו.
בהתחלה נהם וניסה להילחם; אבל הוא היה צעיר מאוד, וזה היה רק יומו הראשון בעולם, ונהמתו הפכה ליבבה, ומלחמתו למאבק להימלט. הסמורה לא הרפתה לרגע מאחיזתה. היא נצמדה, משתדלת לנעוץ את שיניה עד הווריד הגדול שבו פעפע דם חייו. הסמור הוא שותה דם, ותמיד העדיפה לשתות מגרונם של החיים עצמם.
הגור האפור היה מת, ולא היה סיפור לכתוב עליו, אלמלא באה הזאבה בזינוקים דרך השיחים. הסמורה הרפתה מן הגור והבזיקה אל גרונה של הזאבה, החטיאה, אבל אחזה במקום זאת בלסת. הזאבה הניפה את ראשה כמו הצלפת שוט, שברה את אחיזת הסמורה והטיחה אותה גבוה לאוויר. ועוד באוויר נסגרו לסתות הזאבה על הגוף הצהוב והרזה, והסמורה ידעה את המוות בין השיניים המכרסמות.
הגור חווה עוד פרץ של חיבה מצד אמו. שמחתה על שמצאה אותו נראתה גדולה אפילו משמחתו שלו על שנמצא. היא דחפה אותו באפה וליטפה אותו וליקקה את החתכים שעשו בו שיני הסמורה. אחר כך, ביניהם, האם והגור, אכלו את שותת הדם, ואחרי זה חזרו למערה וישנו.