הגור התפתח במהירות. הוא נח יומיים, ואז יצא שוב מן המערה. בהרפתקה הזאת מצא את הסמור הצעיר שאת אמו עזר לאכול, והוא דאג שהסמור הצעיר ילך בדרכה של אמו. אבל במסע הזה לא תעה. כשהתעייף, מצא את דרכו בחזרה אל המערה וישן. ומאז מצא אותו כל יום בחוץ, משוטט בשטח רחב יותר.
הוא התחיל לקבל מידה מדויקת של כוחו ושל חולשתו, ולדעת מתי להיות נועז ומתי להיות זהיר. הוא מצא שכדאי להיות זהיר כל הזמן, מלבד הרגעים הנדירים שבהם, בטוח באומץ לבו, נסחף אחר זעמים ותשוקות קטנים.
הוא תמיד היה שד קטן של זעם כשנתקל במקרה בתרנגולת שלג תועה. מעולם לא החמיץ להגיב בפראות לפטפוטו של הסנאי שפגש לראשונה על האורן ההרוס. ומראה של עורבנית הכניס אותו כמעט תמיד לזעם הפרוע ביותר; כי הוא מעולם לא שכח את הניקור באף שקיבל מן הראשונה מסוגה שנתקל בה.
אבל היו רגעים שבהם אפילו עורבנית לא השפיעה עליו, ואלה היו רגעים שבהם הרגיש שהוא בסכנה מצד איזה צייד בשר אחר המשוטט בסביבה. הוא מעולם לא שכח את הנץ, וצלו הנע תמיד שלח אותו לכרוע בסבך הקרוב. הוא כבר לא השתרע ודשדש, וכבר פיתח את הילוכה של אמו, חומקני ומתגנב, לכאורה בלי מאמץ, ובכל זאת גולש במהירות שהייתה מטעה באותה מידה שהייתה בלתי מורגשת.
בעניין הבשר, כל מזלו היה בהתחלה. שבעת אפרוחי תרנגולת השלג והסמור התינוק היו סך כל הריגותיו. רצונו להרוג התחזק עם הימים, והוא טיפח שאיפות רעבות כלפי הסנאי שפטפט כל כך בשטף ותמיד הודיע לכל יצורי הפרא שגור הזאבים מתקרב. אבל כמו שציפורים עפות באוויר, סנאים יכולים לטפס על עצים, והגור יכול היה רק לנסות לזחול בלי שירגישו בו אל הסנאי כשהיה על האדמה.
הגור רחש כבוד גדול לאמו. היא יכלה להשיג בשר, והיא מעולם לא החמיצה להביא לו את חלקו. יתר על כן, היא לא פחדה מדברים. לא עלה בדעתו שחוסר הפחד הזה מבוסס על ניסיון ועל ידע. ההשפעה שלו עליו הייתה רושם של כוח. אמו ייצגה כוח; וככל שגדל, הרגיש את הכוח הזה בנזיפה החדה יותר של כפה; בעוד שדחיפת האף הנוזפת שלה פינתה את מקומה לחתך הניבים שלה. גם על זה כיבד את אמו. היא כפתה עליו ציות, וככל שגדל, התקצר מזגה.
הרעב חזר, והגור, במודעות צלולה יותר, הכיר שוב את נשיכת הרעב. הזאבה רצה עד שרזתה בחיפוש אחר בשר. היא כמעט לא ישנה עוד במערה, ובילתה את רוב זמנה בשביל הבשר, ובילתה אותו לשווא. הרעב הזה לא היה ארוך, אבל הוא היה קשה כל עוד נמשך. הגור לא מצא עוד חלב בשדי אמו, וגם לא קיבל אף לגימת בשר לעצמו.
קודם צד בשעשוע, לשם השמחה הצרופה שבדבר; עכשיו צד ברצינות של חיים ומוות, ולא מצא דבר. ובכל זאת הכישלון האיץ את התפתחותו. הוא חקר את הרגלי הסנאי בקפידה רבה יותר, והשתדל בערמומיות רבה יותר להתגנב אליו ולהפתיע אותו. הוא חקר את עכברי היער וניסה לחפור ולהוציא אותם ממחילותיהם; והוא למד הרבה על דרכי העורבניות והנקרים. והגיע יום שבו צל הנץ לא הבריח אותו לכרוע בשיחים. הוא נעשה חזק וחכם יותר, ובטוח יותר. כמו כן, הוא היה נואש. לכן ישב על אחוריו, בולט לעין בשטח פתוח, וקרא תיגר על הנץ שירד מן השמיים. כי הוא ידע ששם, מרחף בתכלת מעליו, נמצא בשר, הבשר שקיבתו השתוקקה אליו בעקשנות כזאת. אבל הנץ סירב לרדת ולהילחם, והגור זחל משם אל סבך ויבב את אכזבתו ואת רעבו.
הרעב נשבר. הזאבה הביאה הביתה בשר. זה היה בשר מוזר, שונה מכל מה שהביאה קודם. זה היה גור לינקס, גדל למחצה, כמו הגור, אבל לא גדול כמוהו. וכולו היה בשבילו. אמו השביעה את רעבה במקום אחר; אף שהוא לא ידע ששאר המלטת הלינקס הם שהלכו להשביע אותה. וגם לא ידע עד כמה נואש היה מעשה זה שלה. הוא ידע רק שגור הלינקס בעל פרוות הקטיפה הוא בשר, והוא אכל ונעשה מאושר יותר עם כל לגימה.
קיבה מלאה מביאה לחוסר מעש, והגור שכב במערה, ישן צמוד לצד אמו. הוא התעורר מנהמתה. מעולם לא שמע אותה נוהמת נהמה נוראה כל כך. אולי בכל חייה זו הייתה הנהמה הנוראה ביותר שנהמה אי פעם. הייתה לכך סיבה, ואיש לא ידע אותה טוב ממנה. מאורת לינקס אינה נבזזת בלי עונש. במלוא בוהק אור אחר הצהריים, כורעת בכניסת המערה, ראה הגור את אם הלינקס. השיער גלש לאורך גבו למראה. הנה היה פחד, ולא היה צורך באינסטינקט שלו כדי לספר לו עליו. ואם לא הספיק המראה לבדו, צעקת הזעם שהשמיעה הפולשת, שהתחילה בנהמה ונסקה בבת אחת לצווחה צרודה, הייתה משכנעת די והותר כשלעצמה.
הגור הרגיש את דקירת החיים שבתוכו, וקם ונהם באומץ לצד אמו. אבל היא דחפה אותו בבזיון הצידה ומאחוריה. בגלל תקרת הכניסה הנמוכה הלינקס לא יכלה לזנק פנימה, וכשהסתערה בזחילה, התנפלה עליה הזאבה והצמידה אותה לקרקע. הגור ראה מעט מן הקרב. היו נהמות ויריקות וצווחות עצומות. שתי החיות התחבטו לכל עבר, הלינקס קורעת ומשסעת בטפריה ומשתמשת גם בשיניה, בעוד הזאבה משתמשת בשיניה בלבד.
פעם אחת זינק הגור פנימה ונעץ את שיניו ברגלה האחורית של הלינקס. הוא נצמד, נוהם בפראות. אף שלא ידע זאת, במשקל גופו האט את פעולת הרגל ובכך חסך מאמו נזק רב. מפנה בקרב מחץ אותו תחת שני גופיהן וקרע את אחיזתו. ברגע הבא נפרדו שתי האימהות, ולפני שהסתערו שוב זו על זו, הצליפה הלינקס בגור בכף קדמית ענקית שקרעה את כתפו עד העצם והטיחה אותו הצידה אל הקיר. אז נוספה למהומה יללת הכאב והפחד הצווחנית של הגור. אבל הקרב נמשך זמן רב כל כך, עד שהיה לו זמן לבכות עד תום ולחוות פרץ שני של אומץ; וסוף הקרב מצא אותו שוב נצמד לרגל אחורית ונוהם בזעם בין שיניו.
הלינקס מתה. אבל הזאבה הייתה חלשה וחולה מאוד. בהתחלה ליטפה את הגור וליקקה את כתפו הפצועה; אבל הדם שאיבדה לקח איתו את כוחה, ובמשך יום ולילה שלמים שכבה לצד אויבתה המתה, בלי תנועה, כמעט בלי לנשום. במשך שבוע לא עזבה את המערה, מלבד בשביל מים, וגם אז היו תנועותיה איטיות וכואבות. בסוף אותו זמן נטרפה הלינקס, ופצעי הזאבה החלימו די הצורך כדי לאפשר לה לצאת שוב לשביל הבשר.
כתפו של הגור הייתה נוקשה וכואבת, ובמשך זמן מה צלע בגלל החתך הנורא שקיבל. אבל העולם נראה עכשיו שונה. הוא הסתובב בו בביטחון רב יותר, בתחושת גבורה שלא הייתה לו בימים שלפני הקרב עם הלינקס. הוא ראה את החיים בפנים פראיות יותר; הוא נלחם; הוא קבר את שיניו בבשר אויב; והוא שרד. ובגלל כל זה נשא את עצמו בנועזות רבה יותר, עם נגיעה של התרסה שהייתה חדשה בו. הוא כבר לא פחד מדברים פעוטים, ורוב ביישנותו נעלמה, אף שהלא נודע מעולם לא חדל ללחוץ עליו בתעלומותיו ובאימיו, שאין למשש אותם ושמאיימים תמיד.
הוא התחיל ללוות את אמו בשביל הבשר, וראה הרבה מהריגת הבשר והתחיל למלא את חלקו בה. ובדרכו העמומה הוא למד את חוק הבשר. היו שני סוגים של חיים — הסוג שלו והסוג האחר. הסוג שלו כלל את אמו ואותו. הסוג האחר כלל את כל הדברים החיים שנעים. אבל הסוג האחר היה מחולק. חלק אחד היה מה שהסוג שלו הרג ואכל. החלק הזה הורכב מאלה שאינם הורגים ומן ההורגים הקטנים. החלק השני הרג ואכל את הסוג שלו, או נהרג ונאכל בידי הסוג שלו. ומתוך המיון הזה עלה החוק. מטרת החיים הייתה בשר. החיים עצמם היו בשר. חיים חיו על חיים. היו האוכלים והנאכלים. החוק היה: אכול או היאכל. הוא לא ניסח את החוק במונחים ברורים וקבועים ולא הטיף מוסר עליו. הוא אפילו לא חשב את החוק; הוא פשוט חי את החוק בלי לחשוב עליו כלל.
הוא ראה את החוק פועל סביבו מכל צד. הוא אכל את אפרוחי תרנגולת השלג. הנץ אכל את אם האפרוחים. הנץ היה אוכל גם אותו. מאוחר יותר, כשנעשה מאיים יותר, רצה לאכול את הנץ. הוא אכל את גור הלינקס. אם הלינקס הייתה אוכלת אותו לולא נהרגה ונאכלה בעצמה. וכך זה נמשך. החוק נחיה סביבו בידי כל הדברים החיים, והוא עצמו היה חלק בלתי נפרד מן החוק. הוא היה הורג. המזון היחיד שלו היה בשר, בשר חי, שברח במהירות מפניו, או עף לאוויר, או טיפס על עצים, או הסתתר באדמה, או עמד מולו ונלחם בו, או הפך את היוצרות ורדף אחריו.
אילו חשב הגור כמו אדם, אולי היה מתמצת את החיים כתיאבון רעבתני, ואת העולם כמקום שבו משוטטים המון תיאבונות, רודפים ונרדפים, צדים וניצודים, אוכלים ונאכלים, הכול בעיוורון ובבלבול, באלימות ובאי־סדר, תוהו ובוהו של זלילה וטבח, שהמקרה שולט בו, חסר רחמים, חסר תוכנית, חסר קץ.
אבל הגור לא חשב כמו אדם. הוא לא הביט בדברים בראייה רחבה. הייתה לו מטרה אחת, ובכל פעם רחש מחשבה או תשוקה אחת בלבד. מלבד חוק הבשר, היו אינספור חוקים אחרים וקטנים יותר שעליו ללמוד ולציית להם. העולם היה מלא הפתעות. תסיסת החיים שבתוכו, משחק שריריו, היו אושר שאין לו סוף. לרדוף אחר בשר ולהשיג אותו פירושו לחוות ריגושים והתרוממות רוח. זעמיו וקרבותיו היו הנאות. האימה עצמה, ותעלומת הלא נודע, הובילו אל החיים שלו.
והיו גם הקלות וסיפוקים. קיבה מלאה, תנומה עצלה בשמש — דברים כאלה היו גמול מלא על להטיו ועמליו, בעוד שלהטיו ועמליו היו גמול בפני עצמם. הם היו ביטויים של החיים, והחיים תמיד מאושרים כשהם מבטאים את עצמם. לכן לא היה לגור שום ריב עם סביבתו העוינת. הוא היה חי מאוד, מאושר מאוד, וגאה מאוד בעצמו.