הגור נתקל בזה פתאום. זו הייתה אשמתו. הוא היה רשלן. הוא יצא מהמערה וירד בריצה אל הנחל לשתות. אולי לא שם לב כי היה כבד משינה. (הוא היה בחוץ כל הלילה בשביל הבשר, וזה עתה התעורר.) ואולי רשלנותו נבעה מכך שהשביל לבריכה היה מוכר לו. הוא עבר בו פעמים רבות, ושום דבר מעולם לא קרה בו.
הוא ירד על פני האורן ההרוס, חצה את השטח הפתוח, ופסע אל בין העצים. ואז, באותו רגע, ראה והריח. לפניו, יושבים בשקט על אחוריהם, היו חמישה דברים חיים, שכמותם לא ראה מעולם. זה היה המבט הראשון שלו בבני האדם. אבל למראהו לא קפצו חמשת האנשים על רגליהם, לא חשפו את שיניהם, ולא נהמו. הם לא זזו, אלא ישבו שם, שקטים ומבשרי רעות.
גם הגור לא זז. כל אינסטינקט בטבעו היה דוחק בו לברוח בפראות, אלמלא עלה בו פתאום ולראשונה אינסטינקט אחר, מנוגד. יראה גדולה ירדה עליו. הוא הוכה עד חוסר תנועה בתחושה מכרעת של חולשתו וקטנותו. הנה היו שליטה וכוח, משהו רחוק מאוד מעבר לו.
הגור מעולם לא ראה אדם, ובכל זאת האינסטינקט בנוגע לאדם היה שלו. בדרכים עמומות זיהה באדם את החיה שנלחמה עד שהגיעה לבכורה על שאר חיות הפרא. לא רק מעיניו שלו, אלא מעיני כל אבותיו הביט הגור עכשיו באדם — מעיניים שהקיפו בחשכה אינספור מדורות חורף, שהציצו ממרחקים בטוחים ומלב סבכים על החיה המוזרה, ההולכת על שתיים, שהייתה אדון לכל היצורים החיים. כישוף המורשת של הגור היה עליו, הפחד והכבוד שנולדו ממאות שנים של מאבק ומן הניסיון המצטבר של הדורות. המורשת הייתה כופה מדי בשביל זאב שהיה רק גור. אילו היה בוגר, היה בורח. כפי שהיה, הוא התכווץ בשיתוק של פחד, וכבר הציע למחצה את הכניעה שבני מינו הציעו מהפעם הראשונה שזאב בא לשבת ליד האש של האדם ולהתחמם.
אחד האינדיאנים קם, ניגש אליו ורכן מעליו. הגור התכווץ קרוב יותר לאדמה. זה היה הלא נודע, שקיבל סוף סוף ממשות, בבשר ודם מוחשיים, רוכן מעליו ומושיט יד לתפוס אותו. שערו סמר בעל כורחו; שפתיו התפתלו לאחור וניביו הקטנים נחשפו. היד, תלויה מעליו כמו גזר דין, היססה, והאיש אמר בצחוק, "וַבָּם וַבִּיסְקָה אִיפּ פִּיט טָה." ("תראו! הניבים הלבנים!")
שאר האינדיאנים צחקו בקול רם, ודחקו באיש להרים את הגור. כשהיד ירדה קרוב יותר ויותר, השתולל בתוך הגור קרב של אינסטינקטים. הוא חווה שני דחפים גדולים — להיכנע ולהילחם. הפעולה שנבעה מכך הייתה פשרה. הוא עשה את שניהם. הוא נכנע עד שהיד כמעט נגעה בו. אז נלחם, שיניו מבזיקות בנשיכה שנעצה אותן ביד. ברגע הבא קיבל סטירה בצד הראש שהפילה אותו על צדו. אז נמלטה ממנו כל רוח הקרב. גוריותו ואינסטינקט הכניעה השתלטו עליו. הוא התיישב על אחוריו וצייץ. אבל האיש שאת ידו נשך כעס. הגור קיבל סטירה בצד השני של ראשו. על כך התיישב וצייץ בקול רם מתמיד.
ארבעת האינדיאנים צחקו בקול רם יותר, ואפילו האיש שננשך התחיל לצחוק. הם הקיפו את הגור וצחקו עליו, בעוד הוא מקונן על אימתו ועל כאבו. בתוך כל זה שמע משהו. גם האינדיאנים שמעו אותו. אבל הגור ידע מה זה, ובקינה אחרונה וארוכה, שהיה בה יותר ניצחון מאשר צער, הפסיק את רעשו וחיכה לבואה של אמו, של אמו הפראית שאין להכניעה, שנלחמה בכל הדברים והרגה אותם ומעולם לא פחדה. היא נהמה כשרצה. היא שמעה את זעקת הגור שלה ומיהרה להציל אותו.
היא זינקה אל ביניהם, אימהותה המודאגת והלוחמנית הופכת אותה לכל דבר מלבד מראה נאה. אבל לגור היה מחזה זעמה המגונן נעים. הוא השמיע קריאה קטנה ושמחה וזינק לקראתה, בעוד חיות־האדם נסוגות בחיפזון כמה צעדים. הזאבה עמדה ליד הגור שלה, פניה אל האנשים, שערה סומר, נהמה מרעימה עמוק בגרונה. פניה היו מעוותים ורשעים מאיום, ואפילו גשר האף התקמט מן הקצה ועד העיניים, כה עצומה הייתה נהמתה.
אז עלתה קריאה מאחד האנשים. "קיצ'ה!" היה מה שאמר. זו הייתה קריאת הפתעה. הגור הרגיש את אמו נובלת לשמע הקול.
"קיצ'ה!" קרא האיש שוב, הפעם בחדות ובסמכות.
ואז ראה הגור את אמו, הזאבה, חסרת הפחד, כורעת עד שבטנה נגעה באדמה, מייבבת, מכשכשת בזנבה, עושה סימני שלום. הגור לא יכול היה להבין. הוא נחרד. יראת האדם שטפה אותו שוב. האינסטינקט שלו היה נכון. אמו אישרה אותו. גם היא נכנעה לחיות־האדם.
האיש שדיבר ניגש אליה. הוא הניח את ידו על ראשה, והיא רק כרעה נמוך יותר. היא לא נשכה, וגם לא איימה לנשוך. שאר האנשים התקרבו, והקיפו אותה, ומיששו אותה, ומיששו אותה בידיהם, והיא לא ניסתה להתנגד למעשים האלה. הם התרגשו מאוד, והשמיעו קולות רבים בפיהם. הקולות האלה לא היו סימן לסכנה, החליט הגור, כשכרע ליד אמו, עדיין סומר מדי פעם, אבל עושה כמיטב יכולתו כדי להיכנע.
"זה לא מוזר," אמר אינדיאני אחד. "אביה היה זאב. נכון, אמה הייתה כלבה; אבל האם לא קשר אותה אחי ביער שלושה לילות שלמים בעונת ההזדווגות? לכן אביה של קיצ'ה היה זאב."
"עברה שנה, בונה אפור, מאז שברחה," אמר אינדיאני שני.
"זה לא מוזר, לשון סלמון," ענה בונה אפור. "זה היה זמן הרעב, ולא היה בשר בשביל הכלבים."
"היא חיה עם הזאבים," אמר אינדיאני שלישי.
"כך נראה, שלושה נשרים," ענה בונה אפור, והניח את ידו על הגור; "וזה האות לכך."
הגור נהם מעט למגע היד, והיד עפה לאחור כדי לתת סטירה. על כך כיסה הגור את ניביו, ושקע בכניעה, בעוד היד, שחזרה, משפשפת מאחורי אוזניו, ומעלה ומטה לאורך גבו.
"זה האות לכך," המשיך בונה אפור. "ברור שאמו היא קיצ'ה. אבל אביו היה זאב. לכן יש בו מעט כלב והרבה זאב. ניביו לבנים, ופנג הלבן יהיה שמו. אמרתי. הוא הכלב שלי. כי האם לא הייתה קיצ'ה הכלבה של אחי? והאם אחי אינו מת?"
הגור, שכך קיבל שם בעולם, שכב וצפה. זמן מה המשיכו חיות־האדם להשמיע את קולות הפה שלהן. אחר כך שלף בונה אפור סכין מנדן שהיה תלוי סביב צווארו, נכנס לסבך וחתך מקל. פנג הלבן צפה בו. הוא חרץ את המקל בשני קצותיו ובחריצים הידק רצועות של עור לא מעובד. רצועה אחת קשר סביב גרונה של קיצ'ה. אחר כך הוביל אותה אל אורן קטן, וסביבו קשר את הרצועה השנייה.
פנג הלבן הלך אחריה ושכב לצדה. ידו של לשון סלמון נשלחה אליו וגלגלה אותו על גבו. קיצ'ה הביטה בדאגה. פנג הלבן הרגיש את הפחד עולה בו שוב. הוא לא הצליח לגמרי לדכא נהמה, אבל לא ניסה לנשוך. היד, אצבעותיה מכופפות ופסוקות, שפשפה את בטנו בשובבות וגלגלה אותו מצד לצד. זה היה מגוחך ומגושם, לשכב שם על הגב, רגליו פרושות באוויר. חוץ מזה, זו הייתה תנוחה של חוסר אונים כה מוחלט, שכל טבעו של פנג הלבן מרד בה. הוא לא יכול היה לעשות דבר כדי להגן על עצמו. אם חיית־האדם הזאת מתכוונת לרעה, ידע פנג הלבן שלא יוכל להימלט ממנה. איך יוכל לזנק משם כשארבע רגליו באוויר מעליו? ובכל זאת הכניעה גרמה לו לשלוט בפחדו, והוא רק נהם בשקט. את הנהמה הזאת לא יכול היה לדכא; וחיית־האדם גם לא התרעמה עליה בכך שהכתה אותו בראשו. ויתר על כן, כה מוזר היה הדבר, פנג הלבן חווה תחושת הנאה שאין לה הסבר כשהיד שפשפה הלוך ושוב. כשגולגל על צדו חדל לנהום, כשהאצבעות לחצו ודחקו בבסיס אוזניו התגברה התחושה הנעימה; וכשבשפשוף וגירוד אחרונים עזב אותו האיש לנפשו והלך, כל הפחד גווע בפנג הלבן. הוא עוד יכיר פחד פעמים רבות במגעיו עם האדם; ובכל זאת זה היה סימן מוקדם לחברות חסרת הפחד עם האדם שתהיה לבסוף מנת חלקו.
כעבור זמן שמע פנג הלבן קולות מוזרים מתקרבים. הוא מיין אותם במהירות, כי זיהה אותם מיד כקולות של חיות־אדם. כמה דקות אחר כך הגיעו שאר בני השבט, משתרכים בשורה ארוכה כמו במסע. היו עוד גברים ונשים וילדים רבים, ארבעים נפשות, וכולם עמוסים בכבדות בציוד המחנה. כמו כן היו כלבים רבים; וגם הם, מלבד הגורים שגדלו למחצה, היו עמוסים בציוד המחנה. על גבם, בשקים שהודקו היטב מסביב מלמטה, נשאו הכלבים משקל של בין תשעה לארבעה־עשר קילוגרמים.
פנג הלבן מעולם לא ראה כלבים קודם, אבל למראם הרגיש שהם מבני מינו, רק שונים איכשהו. אבל הם הפגינו הבדל קטן מן הזאב כשגילו את הגור ואת אמו. הייתה הסתערות. פנג הלבן סמר ונהם ונשך מול גל הכלבים פעורי הפה שהסתער עליו, ונפל תחתיהם, מרגיש את החתך החד של שיניים בגופו, ובעצמו נושך וקורע ברגליים ובבטנים שמעליו. הייתה מהומה גדולה. הוא יכול היה לשמוע את נהמת קיצ'ה כשנלחמה עבורו; והוא יכול היה לשמוע את קריאות חיות־האדם, את קול האלות פוגעות בגופים, ואת יללות הכאב של הכלבים שהוכו.
רק שניות ספורות חלפו לפני שעמד שוב על רגליו. עכשיו יכול היה לראות את חיות־האדם הודפות את הכלבים באלות ובאבנים, מגינות עליו, מצילות אותו מן השיניים הפראיות של בני מינו, שאיכשהו לא היו בני מינו. ואף שלא היה במוחו בסיס להבנה ברורה של דבר מופשט כמו צדק, אף על פי כן, בדרכו שלו, הוא הרגיש את הצדק של חיות־האדם, והכיר אותן כפי שהיו — מחוקקות חוק ומוציאות חוק לפועל. כמו כן, הוא העריך את הכוח שבו אכפו את החוק. בשונה מכל חיה שנתקל בה אי פעם, הן לא נשכו ולא שרטו. הן אכפו את כוחן החי בעזרת עוצמתם של דברים מתים. דברים מתים עשו את רצונן. כך, מקלות ואבנים, בהכוונתם של היצורים המוזרים האלה, זינקו באוויר כמו דברים חיים, וגרמו לכלבים פגיעות קשות.
בעיניו היה זה כוח לא רגיל, כוח שאין להעלותו על הדעת ומעבר לטבעי, כוח של אלים. פנג הלבן, מעצם טבעו, לעולם לא יוכל לדעת דבר על אלים; במקרה הטוב יוכל לדעת רק דברים שמעבר לידיעה — אבל הפליאה והיראה שהיו לו כלפי חיות־האדם האלה דמו בדרכים מסוימות לפליאה וליראה של אדם למראה איזה יצור שמימי, על פסגת הר, המטיל ברקים משתי ידיו על עולם נדהם.
הכלב האחרון הודף. המהומה שככה. ופנג הלבן ליקק את פצעיו והרהר בזה, הטעימה הראשונה שלו מאכזריות הלהקה וההיכרות הראשונה שלו עם הלהקה. הוא מעולם לא חלם שבני מינו כוללים יותר מעין אחת, אמו ואותו. הם היוו סוג נפרד, וכאן, פתאום, גילה עוד יצורים רבים שלכאורה היו מבני מינו. והייתה בו טינה תת־מודעת על כך שאלה, בני מינו, התנפלו עליו ממבט ראשון וניסו להשמיד אותו. באותה דרך התרעם על כך שאמו קשורה במקל, אף שזה נעשה בידי חיות־האדם העליונות. היה בזה ניחוח של מלכודת, של שעבוד. ובכל זאת על מלכודת ועל שעבוד לא ידע דבר. החופש לשוטט ולרוץ ולשכב כרצונו היה מורשתו; וכאן נפגע החופש הזה. תנועותיה של אמו הוגבלו לאורכו של מקל, ובאורכו של אותו מקל הוגבל גם הוא, כי עדיין לא התבגר מעבר לצורך להיות לצד אמו.
הוא לא אהב את זה. והוא גם לא אהב את זה כשחיות־האדם קמו והמשיכו במסען; כי חיית־אדם זעירה אחזה בקצה השני של המקל והובילה את קיצ'ה כשבויה מאחוריה, ומאחורי קיצ'ה הלך פנג הלבן, נסער ומודאג מאוד מן ההרפתקה החדשה שנכנס אליה.
הם ירדו בעמק הנחל, הרבה מעבר למרחק הרחוק ביותר שפנג הלבן שוטט אליו, עד שהגיעו לסוף העמק, שם נשפך הנחל אל נהר מקנזי. כאן, במקום שבו היו סירות קאנו מוסתרות על מוטות גבוה באוויר ועמדו מתקנים לייבוש דגים, הוקם המחנה; ופנג הלבן הביט בעיניים משתאות. עליונותן של חיות־האדם האלה גברה בכל רגע. הייתה שליטתן על כל הכלבים חדי הניבים האלה. היא שידרה כוח. אבל גדולה מזה, בעיני גור הזאבים, הייתה שליטתן על דברים לא חיים; יכולתן להעביר תנועה לדברים שאינם נעים; יכולתן לשנות את פני העולם עצמם.
הדבר האחרון הזה השפיע עליו במיוחד. הקמת שלדים של מוטות משכה את עינו; ובכל זאת זה כשלעצמו לא היה מופלא כל כך, כי נעשה בידי אותם יצורים שהשליכו מקלות ואבנים למרחקים גדולים. אבל כששלדי המוטות הפכו לאוהלים חרוטיים כשכוסו בבד ובעורות, נדהם פנג הלבן. גודלם העצום הרשים אותו. הם קמו סביבו, מכל צד, כמו איזו צורת חיים מפלצתית שצומחת מהר. הם תפסו כמעט את כל היקף שדה ראייתו. הוא פחד מהם. הם התנשאו מעליו באיום; וכשהבריזה הניעה אותם בתנועות עצומות, הוא התכווץ בפחד, ושמר את עיניו עליהם בחשדנות, מוכן לזנק משם אם ינסו להתנפל עליו.
אבל תוך זמן קצר חלף פחדו מן האוהלים. הוא ראה את הנשים והילדים נכנסים ויוצאים מהם בלי פגע, והוא ראה את הכלבים מנסים לעיתים קרובות להיכנס אליהם, ומגורשים במילים חריפות ובאבנים מעופפות. כעבור זמן עזב את צדה של קיצ'ה וזחל בזהירות לעבר הדופן של האוהל הקרוב. סקרנות הצמיחה היא שדחקה בו הלאה — ההכרח ללמוד ולחיות ולעשות, שמביא ניסיון. את הסנטימטרים האחרונים עד דופן האוהל זחל באיטיות ובזהירות מייסרות. אירועי היום הכינו אותו לכך שהלא נודע יתגלה בדרכים המדהימות והבלתי נתפסות ביותר. לבסוף נגע אפו בבד. הוא חיכה. שום דבר לא קרה. אחר כך הריח את האריג המוזר, הספוג בריח האדם. הוא סגר את שיניו על הבד ומשך משיכה עדינה. שום דבר לא קרה, אף שהחלקים הסמוכים של האוהל זזו. הוא משך חזק יותר. הייתה תנועה גדולה יותר. זה היה מענג. הוא משך חזק עוד יותר, ושוב ושוב, עד שכל האוהל היה בתנועה. אז שלחה אותו צעקה חדה של אישה מבפנים לברוח בחזרה אל קיצ'ה. אבל אחרי זה כבר לא פחד מגושי האוהלים המתנשאים.
רגע אחר כך כבר התרחק שוב מאמו. המקל שלה היה קשור ליתד באדמה והיא לא יכלה ללכת אחריו. גור שגדל למחצה, מעט גדול ומבוגר ממנו, התקרב אליו לאט, בחשיבות ראוותנית ולוחמנית. שמו של הגור, כפי שפנג הלבן ישמע אחר כך שקוראים לו, היה ליפ־ליפ. היה לו ניסיון בקרבות גורים והוא כבר היה משהו כמו בריון.
ליפ־ליפ היה מבני מינו של פנג הלבן, ומאחר שהיה רק גור, לא נראה מסוכן; לכן התכונן פנג הלבן לפגוש אותו ברוח ידידותית. אבל כשהליכתו של הזר נעשתה נוקשת רגליים ושפתיו התרוממו מעל שיניו, התקשח גם פנג הלבן, וענה בשפתיים מורמות. הם הקיפו זה את זה בחצי מעגל, בהיסוס, נוהמים וסומרים. זה נמשך כמה דקות, ופנג הלבן התחיל ליהנות מזה, כמו ממשחק. אבל לפתע, במהירות מופלאה, זינק ליפ־ליפ פנימה, נשך נשיכה חותכת, וזינק משם שוב. הנשיכה פגעה בכתף שנפצעה בידי הלינקס ושעדיין כאבה עמוק ליד העצם. ההפתעה והכאב הוציאו יללה מפנג הלבן; אבל ברגע הבא, בשטף של כעס, הוא היה על ליפ־ליפ ונשך ברשעות.
אבל ליפ־ליפ חי את חייו במחנה ונלחם בקרבות גורים רבים. שלוש פעמים, ארבע פעמים, וחצי תריסר פעמים, פגעו שיניו הקטנות והחדות בבן החדש, עד שפנג הלבן, מיילל בלי בושה, נמלט אל חסות אמו. זה היה הראשון מבין הקרבות הרבים שעתידים היו להיות לו עם ליפ־ליפ, כי הם היו אויבים מן ההתחלה, נולדו כאלה, עם טבעים שנועדו להתנגש לנצח.
קיצ'ה ליקקה את פנג הלבן בלשונה כדי להרגיע אותו, וניסתה לשכנע אותו להישאר איתה. אבל סקרנותו השתוללה, וכעבור כמה דקות כבר יצא למסע חדש. הוא נתקל באחת מחיות־האדם, בונה אפור, שכרע על עקביו ועשה משהו עם מקלות וטחב יבש שהיו פרושים לפניו על האדמה. פנג הלבן התקרב אליו וצפה. בונה אפור השמיע קולות פה שפנג הלבן פירש כלא עוינים, לכן התקרב עוד יותר.
נשים וילדים הביאו עוד מקלות וענפים לבונה אפור. זה היה כנראה עניין חשוב. פנג הלבן התקרב עד שנגע בברכו של בונה אפור, כה סקרן היה, וכבר שכח שזו חיית־אדם נוראה. לפתע ראה דבר מוזר כמו ערפל מתחיל לעלות מן המקלות והטחב שתחת ידיו של בונה אפור. אחר כך, בין המקלות עצמם, הופיע דבר חי, מתפתל ומסתובב, בצבע כמו צבע השמש בשמיים. פנג הלבן לא ידע דבר על אש. היא משכה אותו כמו שהאור בפתח המערה משך אותו בגוריותו המוקדמת. הוא זחל את הצעדים המעטים לעבר הלהבה. הוא שמע את בונה אפור מצחקק מעליו, וידע שהקול אינו עוין. אז נגע אפו בלהבה, ובאותו רגע יצאה אליה לשונו הקטנה.
לרגע היה משותק. הלא נודע, שארב בין המקלות והטחב, אחז בו בפראות באפו. הוא נחפז לאחור, פורץ בהתפוצצות נדהמת של ציוצים. לשמע הקול, זינקה קיצ'ה בנהמה עד קצה המקל שלה, ושם השתוללה נוראות כי לא יכלה לבוא לעזרתו. אבל בונה אפור צחק בקול רם, טפח על ירכיו, וסיפר את המקרה לכל שאר המחנה, עד שכולם צחקו בקולי קולות. אבל פנג הלבן ישב על אחוריו וצייץ וצייץ, דמות קטנה, עזובה ועלובה בין חיות־האדם.
זה היה הכאב הגרוע ביותר שהכיר אי פעם. גם אפו וגם לשונו נחרכו בידי הדבר החי, בצבע השמש, שצמח תחת ידיו של בונה אפור. הוא בכה ובכה בלי סוף, וכל קינה חדשה התקבלה בפרצי צחוק מצד חיות־האדם. הוא ניסה להרגיע את אפו בלשונו, אבל גם הלשון הייתה שרופה, ושני הכאבים יחד יצרו כאב גדול יותר; על כך בכה בייאוש ובחוסר אונים מתמיד.
ואז באה אליו הבושה. הוא הכיר צחוק ואת משמעותו. לא ניתן לנו לדעת איך חיות מסוימות מכירות צחוק, ויודעות מתי צוחקים עליהן; אבל באותה דרך פנג הלבן ידע זאת. והוא הרגיש בושה על כך שחיות־האדם צוחקות עליו. הוא הסתובב ונמלט, לא מכאב האש, אלא מן הצחוק ששקע עמוק עוד יותר, ופגע ברוחו. והוא נמלט אל קיצ'ה, שהשתוללה בקצה המקל שלה כמו חיה שהשתגעה — אל קיצ'ה, היצור היחיד בעולם שלא צחק עליו.
הדמדומים ירדו והלילה בא, ופנג הלבן שכב לצד אמו. אפו ולשונו עדיין כאבו, אבל צרה גדולה יותר הביכה אותו. הוא התגעגע הביתה. הוא הרגיש ריקנות בתוכו, צורך בשקט ובשלווה של הנחל והמערה שבצוק. החיים נעשו צפופים מדי. היו כל כך הרבה חיות־אדם, גברים, נשים וילדים, כולם משמיעים רעשים ומעצבנים. והיו הכלבים, מתקוטטים ומתקנטרים תמיד, פורצים במהומות ויוצרים בלבול. הבדידות המרגיעה של החיים היחידים שהכיר נעלמה. כאן האוויר עצמו פעם בחיים. הוא המה וזמזם בלי הפסקה. בעוצמה שמשתנה ללא הרף ובגובה צליל שמתחלף בבת אחת, הוא פגע בעצביו ובחושיו, עשה אותו עצבני וחסר מנוחה, והטריד אותו בתחושה מתמדת שמשהו עומד לקרות.
הוא התבונן בחיות־האדם באות והולכות ונעות במחנה. בדרך שדמתה מרחוק לאופן שבו בני אדם מביטים באלים שהם בוראים, כך הביט פנג הלבן בחיות־האדם שלפניו. הם היו יצורים עליונים, באמת ובתמים, אלים. לתפיסתו העמומה הם היו מחוללי נפלאות כמו שהאלים הם לבני האדם. הם היו יצורים של שליטה, בעלי כל מיני כוחות לא נודעים ובלתי אפשריים, אדונים על החי ועל הלא חי — מכריחים לציית את מה שנע, מקנים תנועה למה שאינו נע, וגורמים לחיים, חיים בצבע השמש ונושכים, לצמוח מטחב ועץ מתים. הם היו עושי אש! הם היו אלים.
