הימים היו גדושים בחוויות בשביל פנג הלבן. בזמן שקיצ'ה הייתה קשורה במקל, הוא התרוצץ בכל רחבי המחנה, שואל, חוקר, לומד. מהר מאוד למד הרבה על דרכי חיות־האדם, אבל ההיכרות לא הולידה בוז. ככל שהכיר אותן יותר, כך הוכיחו את עליונותן, כך הפגינו את כוחותיהן המסתוריים, וכך גדלה אלוהיותן.
לאדם ניתן הצער, לא פעם, לראות את אליו מופלים ואת מזבחותיו מתמוטטים; אבל לזאב ולכלב הפרא שבאו לכרוע לרגלי האדם, הצער הזה מעולם לא בא. בשונה מן האדם, שאליו הם מן הסמוי ומן המנוחש, אדים וערפילים של דמיון החומקים מלבוש המציאות, רוחות נודדות של טוב וכוח נכספים, בליטות לא מוחשיות של העצמי אל ממלכת הרוח — בשונה מן האדם, הזאב וכלב הפרא שבאו אל האש מוצאים את אליהם בבשר חי, מוצק למגע, תופס מקום על פני האדמה וזקוק לזמן כדי להשיג את מטרותיו ואת קיומו. אין צורך במאמץ של אמונה כדי להאמין באל כזה; שום מאמץ של רצון אינו יכול לעורר כפירה באל כזה. אין מפלט מזה. הנה הוא עומד, על שתי רגליו האחוריות, אלה בידו, בעל עוצמה אדירה, נלהב וזועם ואוהב, אל ותעלומה וכוח, הכול עטוף ומוקף בבשר שמדמם כשנקרע ושטוב לאכילה ככל בשר.
וכך היה עם פנג הלבן. חיות־האדם היו אלים שאין לטעות בהם ושאין לברוח מהם. כמו שאמו, קיצ'ה, נתנה להן את נאמנותה בקריאה הראשונה של שמה, כך התחיל הוא לתת את נאמנותו. הוא פינה להן את השביל כזכות שהיא שלהן ללא ספק. כשהלכו, זז מדרכן. כשקראו, בא. כשאיימו, התכווץ. כשציוו עליו ללכת, הלך משם בחיפזון. כי מאחורי כל משאלה שלהן עמד כוח לאכוף את המשאלה, כוח שכואב, כוח שהתבטא בסטירות ובאלות, באבנים מעופפות ובהצלפות צורבות של שוטים.
הוא היה שייך להן כמו שכל הכלבים היו שייכים להן. מעשיו היו שלהן לצוות. גופו היה שלהן להכות, לרמוס, לסבול. זה היה הלקח שהוחדר בו במהירות. הלקח היה קשה, כיוון שהלך נגד הרבה ממה שהיה חזק ושולט בטבעו שלו; וגם כשלא אהב אותו בשעת הלמידה, בלי ידיעתו למד לאהוב אותו. זו הייתה הפקדה של גורלו בידי אחר, העברה של אחריות הקיום. זה כשלעצמו היה פיצוי, כי תמיד קל יותר להישען על אחר מאשר לעמוד לבד.
אבל זה לא קרה כולו ביום אחד, המסירה הזאת של עצמו, בגוף ובנפש, לחיות־האדם. הוא לא יכול היה לוותר מיד על מורשת הפרא שלו ועל זיכרונותיו מן הפרא. היו ימים שבהם התגנב אל שולי היער ועמד והקשיב למשהו שקרא לו מרחוק. ותמיד חזר, חסר מנוחה ולא נוח, ליבב בשקט ובערגה לצדה של קיצ'ה וללקק את פניה בלשון להוטה ושואלת.
פנג הלבן למד במהירות את דרכי המחנה. הוא הכיר את העוול ואת החמדנות של הכלבים המבוגרים כשהושלכו בשר או דגים לאכילה. הוא למד לדעת שהגברים צודקים יותר, הילדים אכזריים יותר, והנשים טובות לב יותר ונוטות יותר לזרוק לו פיסת בשר או עצם. ואחרי שתיים או שלוש הרפתקאות כואבות עם אימהות של גורים שגדלו למחצה, הגיע לידיעה שתמיד מדיניות טובה לעזוב אימהות כאלה לנפשן, להתרחק מהן ככל האפשר, ולהימנע מהן כשהוא רואה אותן באות.
אבל המכה של חייו הייתה ליפ־ליפ. גדול יותר, מבוגר יותר וחזק יותר, ליפ־ליפ בחר בפנג הלבן כמושא מיוחד לרדיפה שלו. פנג הלבן נלחם ברצון למדי, אבל הוא היה חלש בהרבה. אויבו היה גדול מדי. ליפ־ליפ נעשה לו סיוט. בכל פעם שהרחיק מאמו, הבריון היה מופיע בוודאות, נגרר בעקבותיו, נוהם עליו, מציק לו, וממתין להזדמנות, כשאף חיית־אדם לא הייתה בקרבת מקום, לזנק עליו ולכפות קרב. כיוון שליפ־ליפ ניצח תמיד, הוא נהנה מזה מאוד. זה נעשה התענוג העיקרי בחייו, כמו שנעשה הייסור העיקרי של פנג הלבן.
אבל ההשפעה על פנג הלבן לא הייתה שהוא נעשה מפוחד. אף שספג את רוב הנזק והובס תמיד, רוחו נשארה בלתי מוכנעת. ובכל זאת נוצרה השפעה רעה. הוא נעשה רשע וזעוף. מזגו היה פראי מלידה, אבל נעשה פראי יותר תחת הרדיפה הבלתי פוסקת הזאת. הצד הנעים, השובב והגורי שבו מצא מעט ביטוי. הוא מעולם לא שיחק והשתובב עם שאר הגורים במחנה. ליפ־ליפ לא הרשה זאת. ברגע שפנג הלבן הופיע לידם, ליפ־ליפ היה עליו, מציק ומתעמר בו, או נלחם בו עד שגירש אותו.
ההשפעה של כל זה הייתה שגזלה מפנג הלבן חלק גדול מגוריותו ועשתה אותו בהתנהגותו מבוגר מגילו. מאחר שנמנע ממנו לפרוק את מרצו במשחק, הוא פנה פנימה אל עצמו ופיתח את תהליכי החשיבה שלו. הוא נעשה ערמומי; היה לו זמן פנוי להקדיש למחשבות על תחבולות. מאחר שנמנע ממנו לקבל את חלקו בבשר ובדגים כשניתנה האכלה כללית לכלבי המחנה, הוא נעשה גנב פיקח. הוא נאלץ לחפש מזון בעצמו, והוא חיפש היטב, אף שבשל כך היה לא פעם מכת מדינה לנשים. הוא למד להתגנב במחנה, להיות ערמומי, לדעת מה קורה בכל מקום, לראות ולשמוע הכול ולהסיק בהתאם, ולמצוא בהצלחה דרכים ואמצעים להתחמק מרודפו שאינו יודע רחמים.
זה היה בתחילת ימי הרדיפה שלו שהוא שיחק את משחק הערמומיות הגדול הראשון שלו באמת, וקיבל ממנו את הטעימה הראשונה של נקמה. כמו שקיצ'ה, כשהייתה עם הזאבים, פיתתה כלבים ממחנות בני אדם אל השמדתם, כך פיתה פנג הלבן, בדרך דומה במקצת, את ליפ־ליפ אל לסתותיה הנוקמות של קיצ'ה. בנסיגה מפני ליפ־ליפ, עשה פנג הלבן מנוסה עקיפה שהובילה פנימה והחוצה וסביב האוהלים השונים במחנה. הוא היה רץ טוב, מהיר מכל גור בגודלו, ומהיר מליפ־ליפ. אבל הוא לא רץ במיטבו במרדף הזה. הוא בקושי שמר על מקומו, זינוק אחד לפני רודפו.
ליפ־ליפ, נרגש מן המרדף ומן הקרבה העיקשת של קורבנו, שכח את הזהירות ואת המקום. כשנזכר במקום, היה מאוחר מדי. כשהסתער במלוא המהירות סביב אוהל, הוא רץ ישר לתוך קיצ'ה ששכבה בקצה המקל שלה. הוא השמיע יללת תדהמה אחת, ואז נסגרו עליו לסתותיה המענישות. היא הייתה קשורה, אבל הוא לא יכול היה להימלט ממנה בקלות. היא הפילה אותו מרגליו כך שלא יכול היה לרוץ, בעודה קורעת ומשסעת אותו שוב ושוב בניביה.
כשהצליח לבסוף להתגלגל הרחק ממנה, התרומם על רגליו בזחילה, פרוע מאוד, פגוע גם בגופו וגם ברוחו. שערו בלט מכל גופו בציציות במקומות ששיניה טלטלו. הוא עמד במקום שבו קם, פתח את פיו, ופרץ ביללת הגורים הארוכה ושבורת הלב. אבל אפילו את זאת לא הניחו לו להשלים. באמצעה, פנג הלבן, שהסתער פנימה, נעץ את שיניו ברגלו האחורית של ליפ־ליפ. לא נשארה בליפ־ליפ רוח קרב, והוא ברח בלי בושה, וקורבנו צמוד לעקביו ומציק לו כל הדרך חזרה אל האוהל שלו. כאן באו הנשים לעזרתו, ופנג הלבן, שהפך לשד משתולל, גורש לבסוף רק במטח של אבנים.
הגיע היום שבו בונה אפור, שהחליט שהסכנה שקיצ'ה תברח חלפה, שחרר אותה. פנג הלבן שמח על חירותה של אמו. הוא ליווה אותה בשמחה ברחבי המחנה; וכל עוד נשאר צמוד לצדה, שמר ליפ־ליפ על מרחק של כבוד. פנג הלבן אפילו סמר מולו והלך ברגליים נוקשות, אבל ליפ־ליפ התעלם מן האתגר. הוא עצמו לא היה טיפש, ואת כל נקמה שרצה להמיט הוא יכול היה לחכות עד שיתפוס את פנג הלבן לבדו.
מאוחר יותר באותו יום, תעו קיצ'ה ופנג הלבן אל שולי היער שליד המחנה. הוא הוביל את אמו לשם, צעד אחר צעד, ועכשיו כשעצרה, ניסה לפתות אותה הלאה. הנחל, המאורה והיער השקט קראו לו, והוא רצה שתבוא. הוא רץ כמה צעדים, עצר, והביט לאחור. היא לא זזה. הוא ייבב בתחינה, והתרוצץ בשובבות פנימה והחוצה מן הסבך. הוא רץ בחזרה אליה, ליקק את פניה, ורץ שוב הלאה. ועדיין היא לא זזה. הוא עצר והביט בה, כולו ריכוז ולהיטות שבאו לידי ביטוי בגופו, ואלה דעכו בו לאט כשהיא סובבה את ראשה והביטה בחזרה אל המחנה.
היה משהו שקרא לו שם בחוץ, במרחבים. אמו שמעה אותו גם כן. אבל היא שמעה גם את הקריאה האחרת והחזקה יותר, קריאת האש והאדם — הקריאה שמכל החיות ניתן רק לזאב לענות לה, לזאב ולכלב הפרא, שהם אחים.
קיצ'ה הסתובבה ופסעה לאט בחזרה לעבר המחנה. חזקה מן הריסון הגופני של המקל הייתה אחיזת המחנה בה. בסתר ובאופן נעלם, האלים עדיין אחזו בה בכוחם ולא הרפו ממנה. פנג הלבן התיישב בצל של ליבנה ויבב בשקט. היה ריח חזק של אורן, וניחוחות יער עדינים מילאו את האוויר, והזכירו לו את חייו הישנים בחופש לפני ימי שעבודו. אבל הוא עדיין היה רק גור שגדל למחצה, וחזקה מן הקריאה של האדם או של הפרא הייתה קריאת אמו. כל שעות חייו הקצרים היה תלוי בה. הזמן לעצמאות עוד לא הגיע. לכן קם ופסע באבלות בחזרה למחנה, ועצר פעם, ופעמיים, כדי לשבת וליבב ולהקשיב לקריאה שעוד נשמעה במעמקי היער.
בפרא זמנה של אם עם צאצאיה קצר; אבל תחת שלטון האדם הוא לפעמים קצר עוד יותר. כך היה עם פנג הלבן. בונה אפור היה חייב לשלושה נשרים. שלושה נשרים עמד לצאת למסע במעלה המקנזי אל אגם העבדים הגדול. רצועת בד ארגמן, עור דוב, עשרים כדורים, וקיצ'ה, הלכו לשלם את החוב. פנג הלבן ראה את אמו מועלית לקאנו של שלושה נשרים, וניסה ללכת אחריה. מכה משלושה נשרים העיפה אותו לאחור אל היבשה. הקאנו הפליג. הוא זינק למים ושחה אחריו, חירש לקריאותיו החדות של בונה אפור שיחזור. אפילו חיית־אדם, אל, התעלם ממנו פנג הלבן, כה גדולה הייתה אימתו לאבד את אמו.
אבל אלים רגילים שמצייתים להם, ובונה אפור השיק בזעם קאנו כדי לרדוף אחריו. כשהשיג את פנג הלבן, הושיט יד והרים אותו בעורף מן המים. הוא לא הניח אותו מיד בתחתית הקאנו. כשהוא מחזיק אותו תלוי ביד אחת, ביד השנייה התחיל להכות אותו. וזה באמת היה מכות. ידו הייתה כבדה. כל מכה כוונה לכאוב; והוא הנחית המון מכות.
מונע במכות שירדו עליו, פעם מצד זה, פעם מצד אחר, התנדנד פנג הלבן הלוך ושוב כמו מטוטלת משובשת ומקרטעת. רגשות שונים שצפו בו. בהתחלה הכיר הפתעה. אחר כך בא פחד רגעי, כשיילל כמה פעמים למגע היד. אבל אחריו בא במהירות כעס. טבעו החופשי עמד על שלו, והוא חשף את שיניו ונהם בלי פחד בפני האל הזועם. זה רק הוסיף לזעמו של האל. המכות באו מהר יותר, כבד יותר, מכאיבות יותר.
בונה אפור המשיך להכות, פנג הלבן המשיך לנהום. אבל זה לא יכול היה להימשך לנצח. אחד מהם חייב היה לוותר, וזה היה פנג הלבן. הפחד שטף אותו שוב. לראשונה הוא טופל באמת בידי אדם. המכות המזדמנות של מקלות ואבנים שחווה קודם היו כמו ליטופים לעומת זה. הוא נשבר והתחיל לבכות וליילל. זמן מה כל מכה הוציאה ממנו יללה; אבל הפחד הפך לאימה, עד שלבסוף נשמעו יללותיו ברצף בלתי פוסק, בלי קשר לקצב העונש.
לבסוף עצר בונה אפור את ידו. פנג הלבן, תלוי ברפיון, המשיך לבכות. נראה שזה סיפק את אדונו, שהשליך אותו בגסות אל תחתית הקאנו. בינתיים נסחף הקאנו במורד הזרם. בונה אפור הרים את המשוט. פנג הלבן היה בדרכו. הוא בעט בו בפראות ברגלו. באותו רגע הבזיק שוב טבעו החופשי של פנג הלבן, והוא נעץ את שיניו ברגל נעולת המוקסין.
המכות שקדמו היו כאין וכאפס לעומת המכות שקיבל עכשיו. זעמו של בונה אפור היה נורא; וכך גם פחדו של פנג הלבן. לא רק היד, אלא גם משוט העץ הקשה שימש להכותו; והוא היה חבול וכואב בכל גופו הקטן כשהושלך שוב אל הקאנו. שוב, והפעם בכוונה, בעט בו בונה אפור. פנג הלבן לא חזר על התקפתו על הרגל. הוא למד עוד לקח של שעבודו. לעולם, יהיו הנסיבות אשר יהיו, אסור לו להעז לנשוך את האל שהוא אדון ובעלים עליו; גופו של האדון והבעלים קדוש, ואסור לטמא אותו בשיניו של מי שכמותו. זה היה כנראה פשע הפשעים, העבירה האחת שאין עליה סליחה ואין להעלים ממנה עין.
כשהקאנו נגע בחוף, שכב פנג הלבן מייבב וללא תנועה, מחכה לרצונו של בונה אפור. רצונו של בונה אפור היה שירד אל החוף, כי אל החוף הושלך, ופגע בכבדות בצדו והכאיב מחדש לחבורותיו. הוא התרומם רועד על רגליו ועמד מייבב. ליפ־ליפ, שצפה בכל ההליך מן הגדה, הסתער עכשיו עליו, הפיל אותו ונעץ בו את שיניו. פנג הלבן היה חסר אונים מכדי להגן על עצמו, והיה קשה לו אלמלא נשלחה רגלו של בונה אפור והניפה את ליפ־ליפ באוויר באלימות כזאת עד שהתנפץ אל האדמה ארבעה מטרים משם. זה היה הצדק של חיית־האדם; ואפילו אז, במצבו העלוב, חווה פנג הלבן רטט קטן של הכרת תודה. בעקבות בונה אפור צלע בצייתנות דרך הכפר אל האוהל. וכך קרה שפנג הלבן למד שהזכות להעניש היא דבר שהאלים שומרים לעצמם ומונעים מן היצורים הנחותים שתחתיהם.
באותו לילה, כשהכול היה דומם, נזכר פנג הלבן באמו והתאבל עליה. הוא התאבל בקול רם מדי והעיר את בונה אפור, שהכה אותו. אחרי זה התאבל בשקט כשהאלים היו בסביבה. אבל לפעמים, כשתעה לבדו אל שולי היער, נתן פורקן לצערו, ובכה אותו ביבבות ויללות רמות.
בתקופה הזאת אולי היה מקשיב לזיכרונות המאורה והנחל ובורח בחזרה אל הפרא. אבל זיכרון אמו החזיק אותו. כמו שחיות־האדם הציידות יצאו וחזרו, כך תחזור גם היא לכפר מתישהו. לכן נשאר בשעבודו וחיכה לה.
אבל זה לא היה שעבוד אומלל לגמרי. היה הרבה שעניין אותו. משהו קרה תמיד. לא היה סוף לדברים המוזרים שעשו האלים האלה, והוא תמיד היה סקרן לראות. חוץ מזה, הוא למד להסתדר עם בונה אפור. ציות, ציות נוקשה שאינו סוטה, הוא מה שנדרש ממנו; ובתמורה נמלט ממכות וקיומו נסבל.
לא זו אף זו, בונה אפור עצמו זרק לו לפעמים פיסת בשר, והגן עליו מפני הכלבים האחרים בשעה שאכל אותה. ופיסת בשר כזאת הייתה בעלת ערך. היא הייתה שווה יותר, בדרך מוזרה, מתריסר פיסות בשר מידה של אישה. בונה אפור מעולם לא ליטף ולא פינק. אולי היה זה כובד ידו, אולי הצדק שלו, אולי עוצמתו הצרופה, ואולי כל הדברים האלה יחד השפיעו על פנג הלבן; כי קשר מסוים של היקשרות נרקם בינו לבין אדונו הזעוף.
בערמומיות, ובדרכים עקיפות, כמו גם בכוחם של מקל ואבן וסטירת יד, רותכו כבלי השעבוד של פנג הלבן עליו. התכונות בבני מינו שבהתחלה אפשרו להם לבוא אל המדורות של בני האדם, היו תכונות שאפשר לפתח. הן התפתחו בו, וחיי המחנה, גדושי סבל ככל שהיו, הלכו ונחבבו עליו בסתר כל הזמן. אבל פנג הלבן לא היה מודע לזה. הוא הכיר רק צער על אובדן קיצ'ה, תקווה לשובה, וכמיהה רעבה לחיים החופשיים שהיו שלו.