ליפ־ליפ המשיך להחשיך את ימיו עד כדי כך שפנג הלבן נעשה רשע ופראי יותר ממה שהיה זכותו הטבעית להיות. הפראות הייתה חלק ממבנהו, אבל הפראות שהתפתחה כך עלתה על מבנהו. הוא רכש לעצמו שם של רשע אפילו בקרב חיות־האדם עצמן. בכל מקום שהייתה צרה ומהומה במחנה, קרב וקטטה או צעקה של אישה על פיסת בשר גנובה, הן היו בטוחות שימצאו את פנג הלבן מעורב בזה, ובדרך כלל בשורש העניין. הן לא טרחו לבדוק את הסיבות להתנהגותו. הן ראו רק את התוצאות, והתוצאות היו רעות. הוא היה מתגנב וגנב, עושה צרות, מחרחר ריב; ונשים זועמות אמרו לו בפניו, בזמן שהוא הביט בהן דרוך ומוכן להתחמק מכל טיל שיושלך במהירות, שהוא זאב וחסר ערך ושסופו יהיה רע.
הוא מצא את עצמו מנודה בלב המחנה ההומה. כל הכלבים הצעירים הלכו אחרי ליפ־ליפ. היה הבדל בין פנג הלבן לבינם. אולי חשו במוצאו מן היער הפראי, והרגישו כלפיו באינסטינקט את האיבה שהכלב המבוית מרגיש כלפי הזאב. אבל יהיה אשר יהיה, הם הצטרפו לליפ־ליפ ברדיפה. וברגע שהכריזו עליו מלחמה, מצאו סיבה טובה להמשיך בה. כולם, מפעם לפעם, הרגישו את שיניו; ויש לזקוף לזכותו שהוא נתן יותר ממה שקיבל. רבים מהם יכול היה להביס בקרב יחיד; אבל קרב יחיד נמנע ממנו. תחילתו של קרב כזה הייתה אות לכל הכלבים הצעירים במחנה לבוא בריצה ולהתנפל עליו.
מתוך רדיפת הלהקה הזאת למד שני דברים חשובים: איך לשמור על עצמו בקרב המוני נגדו — ואיך, בכלב יחיד, להנחית את הנזק הגדול ביותר בפרק הזמן הקצר ביותר. לשמור על הרגליים בתוך ההמון העוין פירושו חיים, ואת זה למד היטב. הוא נעשה דומה לחתול ביכולתו להישאר על רגליו. אפילו כלבים בוגרים יכלו להעיף אותו לאחור או הצידה במכת גופם הכבד; ולאחור או הצידה היה עף, באוויר או מחליק על האדמה, אבל תמיד כשרגליו תחתיו וכפותיו כלפי מטה, אל אמא אדמה.
כשכלבים נלחמים, יש בדרך כלל הכנות לקרב עצמו — נהמות וסמירות והתהלכות ברגליים נוקשות. אבל פנג הלבן למד לוותר על ההכנות האלה. עיכוב פירושו שכל הכלבים הצעירים יבואו נגדו. הוא חייב לעשות את עבודתו מהר ולהסתלק. לכן למד לא לתת שום אזהרה על כוונתו. הוא הסתער ונשך וחתך מיד, בלי הודעה, לפני שיריבו יכול היה להתכונן לקראתו. כך למד איך להנחית נזק מהיר וקשה. הוא גם למד את ערכה של ההפתעה. כלב שנתפס לא מוכן, כתפו חתוכה או אוזנו קרועה לגזרים לפני שידע מה קורה, הוא כלב מובס למחצה.
יתר על כן, היה קל להפליא להפיל כלב שנתפס בהפתעה; וכלב שהופל כך חשף תמיד לרגע את הצד התחתון הרך של צווארו — הנקודה הפגיעה שבה יש להכות כדי ליטול את חייו. פנג הלבן הכיר את הנקודה הזאת. זו הייתה ידיעה שהורישו לו ישירות דורות הזאבים הצדים. כך הייתה שיטתו של פנג הלבן כשיצא למתקפה: ראשית, למצוא כלב צעיר לבדו; שנית, להפתיע אותו ולהפיל אותו מרגליו; ושלישית, לתקוע את שיניו בגרון הרך.
מאחר שגדל רק למחצה, לסתותיו עדיין לא היו גדולות מספיק ולא חזקות מספיק כדי להפוך את התקפת הגרון שלו לקטלנית; אבל כלבים צעירים רבים הסתובבו במחנה עם גרון קרוע, עדות לכוונתו של פנג הלבן. ויום אחד, כשתפס אחד מאויביו לבדו בשולי היער, הצליח, כשהפיל אותו שוב ושוב ותקף את הגרון, לחתוך את הווריד הגדול ולשחרר את החיים. הייתה מהומה גדולה באותו לילה. ראו אותו, הידיעה הובאה לבעליו של הכלב המת, הנשים נזכרו בכל המקרים של בשר גנוב, ובונה אפור הותקף בקולות זועמים רבים. אבל הוא החזיק בנחישות בפתח האוהל שלו, שבתוכו הכניס את האשם, וסירב להרשות את הנקמה שבני שבטו תבעו בצעקות.
פנג הלבן נעשה שנוא על אדם ועל כלב. בתקופה זו של התפתחותו לא ידע אף רגע של ביטחון. שיני כל כלב היו נגדו, יד כל אדם. בני מינו קיבלו אותו בנהמות, ואליו בקללות ובאבנים. הוא חי במתח. הוא תמיד היה דרוך, ער להתקפה, נזהר מפני התקפה, עינו פקוחה לטילים פתאומיים ובלתי צפויים, מוכן לפעול בחופזה ובקור רוח, לזנק פנימה בהבזק של שיניים, או לזנק משם בנהמה מאיימת.
ובאשר לנהמה, הוא יכול היה לנהום נוראות יותר מכל כלב, צעיר או זקן, במחנה. כוונת הנהמה היא להזהיר או להפחיד, ונדרש שיקול דעת כדי לדעת מתי להשתמש בה. פנג הלבן ידע איך להשמיע אותה ומתי להשמיע אותה. לתוך נהמתו שילב את כל מה שהיה מרושע, זדוני ונורא. באף משונן בעוויתות בלתי פוסקות, בשיער סומר בגלים חוזרים, בלשון שמצליפה החוצה כמו נחש אדום ומצליפה פנימה שוב, באוזניים שטוחות, בעיניים בורקות שנאה, בשפתיים מקומטות לאחור, ובניבים חשופים ונוטפים, הוא יכול היה לכפות עצירה על כמעט כל תוקף. עצירה זמנית, כשנתפס לא מוכן, נתנה לו את הרגע החיוני לחשוב ולהחליט על פעולתו. אבל לעיתים קרובות עצירה שהושגה כך התארכה עד שהתפתחה להפסקה מוחלטת של ההתקפה. ומול יותר מכלב בוגר אחד, נהמתו של פנג הלבן אפשרה לו לסגת בכבוד.
מנודה בעצמו מלהקת הכלבים שגדלו למחצה, שיטותיו עקובות הדם ויעילותו המופלאה גרמו ללהקה לשלם על רדיפתה אותו. מאחר שלו עצמו לא הורשה לרוץ עם הלהקה, נוצר מצב עניינים מוזר שבו אף חבר בלהקה לא יכול היה לרוץ מחוץ ללהקה. פנג הלבן לא הרשה זאת. בגלל טקטיקות המארב והאריבה שלו, פחדו הכלבים הצעירים לרוץ לבדם. מלבד ליפ־ליפ, הם נאלצו להצטופף יחד להגנה הדדית מפני האויב הנורא שיצרו לעצמם. גור לבדו על גדת הנהר פירושו גור מת, או גור שהקים את המחנה בצעקת הכאב והאימה הצווחנית שלו כשנמלט בחזרה מגור הזאבים שארב לו.
אבל פעולות הגמול של פנג הלבן לא פסקו, אפילו כשהכלבים הצעירים למדו היטב שהם חייבים להישאר יחד. הוא תקף אותם כשתפס אותם לבדם, והם תקפו אותו כשהיו מקובצים. מראהו הספיק כדי שיתחילו להסתער אחריו, ובפעמים כאלה מהירותו נשאה אותו בדרך כלל אל מקום מבטחים. אבל אוי לכלב שהקדים את חבריו במרדף כזה! פנג הלבן למד להסתובב לפתע על הרודף שהקדים את הלהקה ולקרוע אותו היטב לפני שהלהקה הספיקה להגיע. זה קרה לעיתים קרובות מאוד, כי ברגע שפתחו בנביחות, נטו הכלבים לשכוח את עצמם בהתרגשות המרדף, בעוד פנג הלבן מעולם לא שכח את עצמו. כשהוא מגניב מבטים לאחור בזמן הריצה, הוא תמיד היה מוכן להסתובב ולהפיל את הרודף הנלהב מדי שהקדים את חבריו.
כלבים צעירים חייבים לשחק, ומתוך דרישות המצב הם מימשו את משחקם במלחמת הדמה הזאת. כך נעשה הציד אחר פנג הלבן למשחק העיקרי שלהם — משחק קטלני, ועם זאת, ובכל עת, משחק רציני. הוא, מצד שני, כמהיר הרגליים ביותר, לא פחד להעז ללכת לשום מקום. בתקופה שבה חיכה לשווא שאמו תחזור, הוביל את הלהקה במרדפים פרועים רבים ביערות הסמוכים. אבל הלהקה איבדה אותו תמיד. רעשה וצעקותיה הזהירו אותו מפני נוכחותה, בעוד הוא רץ לבדו, ברגלי קטיפה, בשקט, צל נע בין העצים כדרכם של אביו ואמו לפניו. יתר על כן, הוא היה קשור ישירות יותר לפרא מאשר הם; והוא ידע יותר על סודותיו ותחבולותיו. תעלול אהוב עליו היה לאבד את עקבותיו במים זורמים ואז לשכב בשקט בסבך סמוך בזמן שצעקותיהם הנבוכות עלו סביבו.
שנוא על בני מינו ועל בני האדם, בלתי מוכנע, נתון למלחמה בלתי פוסקת ומנהל בעצמו מלחמה בלתי פוסקת, התפתחותו הייתה מהירה וחד־צדדית. זו לא הייתה קרקע שבה יכולים לפרוח טוב לב וחיבה. בדברים כאלה לא היה לו ולו שביב הבנה קלוש. הקוד שלמד היה לציית לחזק ולדכא את החלש. בונה אפור היה אל, וחזק. לכן ציית לו פנג הלבן. אבל הכלב הצעיר או הקטן ממנו היה חלש, דבר שיש להשמיד. התפתחותו הייתה בכיוון של כוח. כדי לעמוד מול הסכנה המתמדת של פגיעה ואפילו של השמדה, התפתחו יכולות הטריפה וההגנה שלו מעבר למידה. הוא נעשה מהיר תנועה יותר מן הכלבים האחרים, קל רגליים יותר, ערמומי יותר, קטלני יותר, גמיש יותר, רזה יותר בשרירים ובגידים כמו ברזל, עמיד יותר, אכזרי יותר, פראי יותר, ונבון יותר. הוא נאלץ להיעשות כל הדברים האלה, אחרת לא היה מחזיק מעמד וגם לא שורד את הסביבה העוינת שבה מצא את עצמו.