בסתיו של השנה, כשהימים התקצרו ונשיכת הכפור התחילה להורגש באוויר, קיבל פנג הלבן את ההזדמנות שלו לחירות. במשך כמה ימים הייתה מהומה גדולה בכפר. מחנה הקיץ פורק, והשבט, על כל חפציו וכבודתו, התכונן לצאת לציד הסתיו. פנג הלבן צפה בכל זה בעיניים להוטות, וכשהאוהלים התחילו לרדת והקאנו הועמסו על הגדה, הוא הבין. כבר יצאו הקאנו לדרכם, וכמה מהם נעלמו במורד הנהר.
בכוונה גמורה החליט להישאר מאחור. הוא חיכה להזדמנות שלו להתגנב מן המחנה אל היער. כאן, בנחל הזורם שבו התחיל להיווצר קרח, הסתיר את עקבותיו. אחר כך זחל אל לב סבך צפוף וחיכה. הזמן עבר, והוא ישן לסירוגין שעות ארוכות. אז העיר אותו קולו של בונה אפור קורא בשמו. היו קולות אחרים. פנג הלבן יכול היה לשמוע את אשתו של בונה אפור משתתפת בחיפוש, ואת מיט־סה, בנו של בונה אפור.
פנג הלבן רעד מפחד, ואף שבא אליו הדחף לזחול החוצה ממחבואו, הוא עמד בפניו. כעבור זמן גוועו הקולות, וזמן מה אחרי כן זחל החוצה כדי ליהנות מהצלחת מבצעו. החשכה ירדה, ולזמן מה שיחק בין העצים, נהנה מחירותו. אז, ובפתאומיות רבה, נעשה מודע לבדידות. הוא התיישב לשקול, מקשיב לדממת היער ונסער ממנה. העובדה ששום דבר לא זז ולא השמיע קול נראתה מבשרת רעות. הוא הרגיש את ארב הסכנה, בלתי נראית ובלתי מנוחשת. הוא חשד בגושי העצים המתנשאים ובצללים האפלים שעלולים להסתיר כל מיני דברים מסוכנים.
ואז היה קר. כאן לא היה צד חם של אוהל להתרפק עליו. הכפור היה ברגליו, והוא הרים שוב ושוב קודם כף קדמית אחת ואז את השנייה. הוא קיפל את זנבו העבות סביבן כדי לכסות אותן, ובאותו זמן ראה חזיון. לא היה בו שום דבר מוזר. על ראייתו הפנימית הוטבעו תמונות זיכרון בזו אחר זו. הוא ראה שוב את המחנה, את האוהלים, ואת להט המדורות. הוא שמע את קולות הנשים הצווחניים, את קולות הבס הגסים של הגברים, ואת נהמות הכלבים. הוא היה רעב, והוא נזכר בפיסות בשר ודגים שנזרקו לו. כאן לא היה בשר, רק דממה מאיימת שאי אפשר לאכול.
השעבוד שלו ריכך אותו. חוסר האחריות החליש אותו. הוא שכח איך להסתדר בעצמו. הלילה פער את פיו סביבו. חושיו, שהתרגלו להמולה ולתכונה של המחנה, ולמגע המתמיד של מראות וקולות, נותרו עכשיו בטלים. לא היה מה לעשות, לא היה מה לראות ולא מה לשמוע. הם נמתחו כדי לקלוט איזו הפרעה בדממת הטבע ובקפאונו. הם נחרדו מן הבטלה ומן התחושה שמשהו נורא עומד לקרות.
הוא נרתע בבהלה גדולה. משהו ענק וחסר צורה חלף בשטף על פני שדה ראייתו. זה היה צל של עץ שהטיל הירח, שמעל פניו נסחפו העננים. הוא נרגע ויבב בשקט; אחר כך דיכא את היבבה מחשש שתמשוך את תשומת לבן של הסכנות האורבות.
עץ, שהתכווץ בקרירות הלילה, השמיע רעש חזק. זה היה ממש מעליו. הוא יילל בבהלתו. בהלה אחזה בו, והוא רץ בטירוף לעבר הכפר. הוא הכיר תשוקה מכרעת להגנתו ולחברתו של האדם. בנחיריו היה ריח עשן המחנה. באוזניו צלצלו בחוזקה קולות המחנה וקריאותיו. הוא יצא מן היער אל השטח הפתוח המואר בירח, שבו לא היו צללים ולא חשכות. אבל שום כפר לא קידם את פניו. הוא שכח. הכפר הלך.
מנוסתו הפרועה פסקה בבת אחת. לא היה מקום לברוח אליו. הוא התגנב באבלות דרך המחנה הנטוש, מריח את ערמות האשפה ואת הסמרטוטים והשאריות שהשליכו האלים. הוא היה שמח לנקישת אבנים סביבו, שהשליכה אישה זועמת, שמח לידו של בונה אפור יורדת עליו בזעם; והיה מקבל בשמחה את ליפ־ליפ ואת כל הלהקה הנוהמת והפחדנית.
הוא הגיע למקום שבו עמד האוהל של בונה אפור. במרכז השטח שתפס, התיישב. הוא כיוון את אפו אל הירח. גרונו נתקף בעוויתות נוקשות, פיו נפתח, ובזעקה שבורת לב פעפעו בדידותו ופחדו, צערו על קיצ'ה, כל צרותיו ומכאוביו שעברו, כמו גם חששו מן הסבל והסכנות שעוד יבואו. זו הייתה יללת הזאב הארוכה, מלאת גרון ואבלה, היללה הראשונה שהשמיע אי פעם.
בוא אור היום הפיג את פחדיו אבל הגביר את בדידותו. האדמה החשופה, שזמן קצר כל כך קודם הייתה הומה כל כך, הטיחה בו את בדידותו בעוצמה רבה יותר. לא לקח לו זמן רב להחליט. הוא צלל אל היער והלך לאורך גדת הנהר במורד הזרם. כל היום רץ. הוא לא נח. נראה שנברא לרוץ לנצח. גופו דמוי הברזל התעלם מעייפות. ואפילו אחרי שבאה העייפות, מורשת הסיבולת שלו חיזקה אותו למאמץ אינסופי ואפשרה לו לדחוק את גופו המתלונן הלאה.
במקום שבו הנהר פנה אל צוקים תלולים, טיפס על ההרים הגבוהים שמאחור. נהרות ונחלים שנשפכו אל הנהר הראשי חצה בהליכה או בשחייה. לעיתים קרובות עלה על קרח השוליים שהתחיל להיווצר, ויותר מפעם אחת שקע דרכו ונאבק על חייו בזרם הקפוא. תמיד חיפש את עקבות האלים, במקום שבו אולי עזבו את הנהר והמשיכו פנימה אל היבשה.
פנג הלבן היה נבון מעל הממוצע של בני מינו; ובכל זאת ראייתו השכלית לא הייתה רחבה מספיק כדי להקיף את הגדה השנייה של המקנזי. מה אם עקבות האלים יצאו בצד ההוא? זה מעולם לא עלה בדעתו. מאוחר יותר, כשנסע יותר והתבגר והחכים ולמד לדעת יותר על שבילים ונהרות, אולי יוכל לתפוס ולהבין אפשרות כזאת. אבל הכוח השכלי הזה עוד היה בעתיד. עכשיו רץ בעיוורון, ורק הגדה שלו של המקנזי נכנסה לחישוביו.
כל הלילה רץ, נתקל בחשכה בתקלות ובמכשולים שעיכבו אותו אבל לא ריפו את ידיו. עד אמצע היום השני רץ שלושים שעות ברציפות, והברזל שבבשרו התחיל להיגמר. סיבולת רוחו היא שהמשיכה להניע אותו. הוא לא אכל ארבעים שעות, והיה חלש מרעב. הטבילות החוזרות במים הקפואים השפיעו עליו גם הן. פרוותו היפה הייתה מרופטת. כריות כפותיו הרחבות היו חבולות ומדממות. הוא התחיל לצלוע, והצליעה גברה עם השעות. כדי להחמיר את המצב, אור השמיים התקדר ושלג התחיל לרדת — שלג גולמי, לח, נמס ודביק, חלקלק תחת הרגליים, שהסתיר ממנו את הנוף שחצה, וכיסה את אי־הסדירויות של הקרקע כך שהדרך לרגליו נעשתה קשה וכואבת יותר.
בונה אפור התכוון לחנות באותו לילה על הגדה הרחוקה של המקנזי, כי לכיוון ההוא היה הציד. אבל על הגדה הקרובה, זמן קצר לפני החשכה, הבחינה קלו־קוץ', אשתו של בונה אפור, באייל שירד לשתות. ובכן, אילו לא ירד האייל לשתות, אילו לא סטה מיט־סה מן המסלול בגלל השלג, אילו לא ראתה קלו־קוץ' את האייל, ואילו לא הרג אותו בונה אפור בירייה מוצלחת מרובהו, כל הדברים שאחר כך היו קורים אחרת. בונה אפור לא היה חונה בצד הקרוב של המקנזי, ופנג הלבן היה חולף על פניו וממשיך הלאה, או כדי למות או כדי למצוא את דרכו אל אחיו הפראיים ולהיעשות אחד מהם — זאב עד סוף ימיו.
הלילה ירד. השלג התעופף בצפיפות רבה יותר, ופנג הלבן, מייבב חרישית לעצמו כשמעד וצלע, נתקל בעקבות טריים בשלג. טריים כל כך היו, עד שזיהה אותם מיד כמות שהם. מייבב בלהיטות, הלך בעקבותיהם הרחק מגדת הנהר ואל בין העצים. קולות המחנה הגיעו לאוזניו. הוא ראה את להט האש, את קלו־קוץ' מבשלת, ואת בונה אפור כורע על עקביו ולועס גוש של חלב גולמי. היה בשר טרי במחנה!
פנג הלבן ציפה למכות. הוא כרע וסמר מעט כשחשב על כך. אחר כך המשיך שוב קדימה. הוא פחד מן המכות שידע שמחכות לו ולא אהב אותן. אבל הוא ידע, יתר על כן, שנוחות האש תהיה שלו, הגנת האלים, חברת הכלבים — האחרונה, חברה של איבה, אבל בכל זאת חברה, ומספקת את צרכיו החברתיים.
הוא בא מתרפס וזוחל אל אור המדורה. בונה אפור ראה אותו, והפסיק ללעוס את החלב. פנג הלבן זחל לאט, מתרפס ומשתטח בשפלות השפלתו וכניעתו. הוא זחל ישר לעבר בונה אפור, וכל סנטימטר בהתקדמותו נעשה איטי וכואב יותר. לבסוף שכב לרגלי האדון, שלרשותו מסר עכשיו את עצמו, מרצונו, בגוף ובנפש. מבחירתו שלו, בא לשבת ליד האש של האדם ולהיות נשלט בידיו. פנג הלבן רעד, מחכה שהעונש ינחת עליו. הייתה תנועה של היד מעליו. הוא התכווץ בעל כורחו תחת המכה הצפויה. היא לא נפלה. הוא הגניב מבט כלפי מעלה. בונה אפור שבר את גוש החלב לשניים! בונה אפור הציע לו חתיכה אחת מן החלב! בעדינות רבה ובחשדנות מה, הוא הריח תחילה את החלב ואחר כך התחיל לאכול אותו. בונה אפור ציווה להביא לו בשר, ושמר עליו מפני הכלבים האחרים בזמן שאכל. אחרי זה, אסיר תודה ושבע רצון, שכב פנג הלבן לרגלי בונה אפור, מביט באש שחיממה אותו, ממצמץ ומתנמנם, בטוח בידיעה שמחר ימצא אותו לא תועה עזוב במרחבי יער קודרים, אלא במחנה של חיות־האדם, עם האלים שלהם נתן את עצמו ושבהם היה תלוי עכשיו.