כשדצמבר כבר היה בעיצומו, יצא בונה אפור למסע במעלה המקנזי. מיט־סה וקלו־קוץ' הלכו איתו. מזחלת אחת נהג בעצמו, רתומה לכלבים שקנה בחליפין או שאל. מזחלת שנייה וקטנה יותר נהג מיט־סה, ואליה נרתם צוות של גורים. זה היה יותר צעצוע מכל דבר אחר, ובכל זאת זה היה תענוגו של מיט־סה, שהרגיש שהוא מתחיל לעשות עבודה של גבר בעולם. כמו כן, הוא למד לנהוג בכלבים ולאלף כלבים; ובינתיים הורגלו הגורים עצמם לרתמה. יתר על כן, המזחלת הייתה בעלת תועלת מסוימת, כי היא נשאה כמעט תשעים קילוגרמים של ציוד ומזון.
פנג הלבן ראה את כלבי המחנה עמלים ברתמה, כך שלא התרעם יותר מדי כשהרתמה הונחה עליו לראשונה. סביב צווארו הושם קולר ממולא טחב, שהיה מחובר בשתי רצועות משיכה לרצועה שעברה סביב חזהו ומעל גבו. לזו הודק החבל הארוך שבו משך את המזחלת.
היו שבעה גורים בצוות. האחרים נולדו מוקדם יותר באותה שנה והיו בני תשעה ועשרה חודשים, בעוד פנג הלבן היה רק בן שמונה חודשים. כל כלב היה מחובר למזחלת בחבל יחיד. לא היו שני חבלים באותו אורך, וההבדל באורך בין כל שני חבלים היה לפחות כאורך גופו של כלב. כל חבל הובא לטבעת בקצה הקדמי של המזחלת. למזחלת עצמה לא היו מגלשיים, כי זו הייתה מגלשת קליפת ליבנה, שקצתה הקדמי מקופל כלפי מעלה כדי שלא תחרוש מתחת לשלג. המבנה הזה אפשר לחלק את משקל המזחלת והמטען על פני השטח הגדול ביותר של שלג; כי השלג היה אבקת גבישים ורך מאוד. ובשמירה על אותו עיקרון של פיזור המשקל על השטח הרחב ביותר, התפרשו הכלבים בקצות חבליהם כמו מניפה מחרטום המזחלת, כך שאף כלב לא דרך בעקבותיו של אחר.
היה, יתר על כן, יתרון נוסף במבנה המניפה. החבלים באורכים השונים מנעו מהכלבים לתקוף מאחור את אלה שרצו לפניהם. כדי שכלב יתקוף אחר, הוא היה צריך לפנות אל אחד שחבלו קצר יותר. במקרה כזה מצא את עצמו פנים אל פנים עם הכלב המותקף, וגם מצא את עצמו מול שוטו של הנהג. אבל היתרון המיוחד מכולם היה בעובדה שהכלב שהשתדל לתקוף את זה שלפניו נאלץ למשוך את המזחלת מהר יותר, וככל שהמזחלת נסעה מהר יותר, כך יכול היה הכלב המותקף לברוח מהר יותר. כך, הכלב שמאחור לעולם לא יכול היה להשיג את זה שלפניו. ככל שרץ מהר יותר, כך רץ מהר יותר זה שאחריו רדף, וכך רצו מהר יותר כל הכלבים. אגב כך נסעה המזחלת מהר יותר, וכך, בעקיפין ובערמומיות, הגביר האדם את שליטתו על הבהמות.
מיט־סה דמה לאביו, ובחלק גדול מחוכמתו האפורה היה שותף. בעבר ראה את רדיפת ליפ־ליפ את פנג הלבן; אבל באותו זמן היה ליפ־ליפ הכלב של אדם אחר, ומיט־סה לא העז לעשות יותר מלזרוק בו מדי פעם אבן. אבל עכשיו היה ליפ־ליפ הכלב שלו, והוא ניגש לנקום בו בכך שהציב אותו בקצה החבל הארוך ביותר. זה הפך את ליפ־ליפ למוביל, ולכאורה היה זה כבוד! אבל במציאות זה נטל ממנו כל כבוד, ובמקום להיות הבריון והאדון של הלהקה, מצא את עצמו עכשיו שנוא ונרדף בידי הלהקה.
מאחר שרץ בקצה החבל הארוך ביותר, ראו אותו הכלבים תמיד בורח לפניהם. כל מה שראו ממנו היה זנבו העבות ורגליו האחוריות הנמלטות — מראה פחות פראי ומפחיד בהרבה מרעמתו הסומרת וניביו הבורקים. כמו כן, מאחר שכלבים בנויים כך בדרכי חשיבתם, המראה שלו בורח עורר בהם רצון לרוץ אחריו ותחושה שהוא בורח מהם.
ברגע שהמזחלת יצאה לדרך, פתח הצוות במרדף אחרי ליפ־ליפ שנמשך כל היום. בהתחלה נטה להסתובב אל רודפיו, קנאי לכבודו וזועם; אבל ברגעים כאלה היה מיט־סה מטיח את ההצלפה הצורבת של השוט באורך תשעה מטרים, העשוי מעי קריבו, בפניו, ומכריח אותו להפנות זנב ולהמשיך לרוץ. ליפ־ליפ אולי יכול היה לעמוד מול הלהקה, אבל לא יכול היה לעמוד מול השוט הזה, וכל מה שנשאר לו לעשות היה לשמור את חבלו הארוך מתוח ואת מותניו לפני שיני חבריו.
אבל ערמומיות גדולה עוד יותר ארבה במעמקי השכל האינדיאני. כדי לחדד את המרדף הבלתי פוסק אחר המוביל, העדיף אותו מיט־סה על פני הכלבים האחרים. ההעדפות האלה עוררו בהם קנאה ושנאה. בנוכחותם היה מיט־סה נותן לו בשר, ורק לו. זה שיגע אותם. הם היו משתוללים ממש מחוץ לטווח השלכת השוט, בעוד ליפ־ליפ טורף את הבשר ומיט־סה מגן עליו. וכשלא היה בשר לתת, היה מיט־סה מרחיק את הצוות ומעמיד פנים שהוא נותן בשר לליפ־ליפ.
פנג הלבן קיבל את העבודה בחפץ לב. הוא הלך דרך ארוכה יותר משאר הכלבים במסירת עצמו לשלטון האלים, והוא למד ביסודיות רבה יותר את חוסר התוחלת שבהתנגדות לרצונם. בנוסף, הרדיפה שסבל מן הלהקה הקטינה את מקומה של הלהקה בסדר הדברים בעיניו, והגדילה את מקומו של האדם. הוא לא למד להיות תלוי בבני מינו לשם חברה. חוץ מזה, קיצ'ה כמעט נשכחה; והפורקן העיקרי שנותר לו היה בנאמנות שהעניק לאלים שקיבל כאדונים. לכן עבד קשה, למד משמעת, והיה צייתן. נאמנות ונכונות אפיינו את עמלו. אלה תכונות יסוד של הזאב ושל כלב הפרא כשהם מבויתים, ואת התכונות האלה היו לפנג הלבן במידה בלתי רגילה.
חברה כלשהי אכן התקיימה בין פנג הלבן לבין הכלבים האחרים, אבל זו הייתה חברה של לוחמה ואיבה. הוא מעולם לא למד לשחק איתם. הוא ידע רק להילחם, ונלחם בהם, ומחזיר להם פי מאה את הנשיכות והחתכים שנתנו לו בימים שבהם היה ליפ־ליפ מנהיג הלהקה. אבל ליפ־ליפ כבר לא היה מנהיג — מלבד כשנמלט מפני חבריו בקצה חבלו, והמזחלת מקפצת מאחור. במחנה נשאר צמוד למיט־סה או לבונה אפור או לקלו־קוץ'. הוא לא העז להתרחק מן האלים, כי עכשיו ניבי כל הכלבים היו נגדו, והוא טעם עד תום את הרדיפה שהייתה מנת חלקו של פנג הלבן.
עם הפלתו של ליפ־ליפ, יכול היה פנג הלבן להיעשות מנהיג הלהקה. אבל הוא היה זעוף ובודד מדי בשביל זה. הוא רק הלקה את חבריו לצוות. מלבד זאת התעלם מהם. הם זזו מדרכו כשבא; ואף הנועז שבהם מעולם לא העז לגזול ממנו את בשרו. להפך, הם טרפו את בשרם בחיפזון, מחשש שייקח אותו מהם. פנג הלבן הכיר היטב את החוק: לדכא את החלש ולציית לחזק. הוא אכל את מנת הבשר שלו מהר ככל שיכול. ואז אוי לכלב שעוד לא סיים! נהמה והבזק של ניבים, והכלב ההוא היה מקונן על עלבונו אל הכוכבים שאינם מנחמים, בזמן שפנג הלבן מסיים את מנתו בשבילו.
אבל מדי פעם היה כלב זה או אחר מתלקח במרד ומוכנע מיד. כך נשאר פנג הלבן באימון. הוא קינא בבידוד שבו שמר על עצמו בתוך הלהקה, ונלחם לעיתים קרובות כדי לשמור עליו. אבל קרבות כאלה היו קצרים. הוא היה מהיר מדי בשביל האחרים. הם היו חתוכים ומדממים לפני שידעו מה קרה, מובסים כמעט לפני שהתחילו להילחם.
נוקשה כמו משמעת המזחלת של האלים הייתה המשמעת שפנג הלבן שמר עליה בין חבריו. הוא מעולם לא נתן להם שום מרחב. הוא כפה עליהם כבוד בלתי פוסק כלפיו. הם יכלו לעשות כרצונם ביניהם. זה לא היה עניינו. אבל עניינו היה שיעזבו אותו לבדו בבידודו, יזוזו מדרכו כשבחר ללכת ביניהם, ויכירו תמיד באדנותו עליהם. רמז של נוקשות רגליים מצדם, שפה מורמת או סמירת שיער, והוא היה עליהם, חסר רחמים ואכזרי, משכנע אותם במהירות בטעות דרכם.
הוא היה רודן מפלצתי. שלטונו היה נוקשה כמו פלדה. הוא דיכא את החלש בנקמנות. לא לחינם נחשף למאבקים חסרי הרחמים על החיים בימי גוריותו, כשאמו והוא, לבדם וללא עזרה, החזיקו מעמד ושרדו בסביבה הפראית של הפרא. ולא לחינם למד ללכת בשקט כשכוח עליון חלף על פניו. הוא דיכא את החלש, אבל כיבד את החזק. ובמהלך המסע הארוך עם בונה אפור הוא אכן הלך בשקט רב בין הכלבים הבוגרים במחנות של חיות־האדם הזרות שבהן נתקלו.
החודשים חלפו. מסעו של בונה אפור עדיין נמשך. כוחו של פנג הלבן התפתח בשעות הארוכות על השביל ובעמל הקבוע במזחלת; ונראה היה שהתפתחותו השכלית כמעט הושלמה. הוא למד להכיר ביסודיות את העולם שבו חי. השקפתו הייתה קודרת וחומרנית. העולם כפי שראה אותו היה עולם פראי ואכזרי, עולם בלי חום, עולם שבו ליטופים וחיבה והמתיקות הבהירה של הרוח לא היו קיימים.
לא הייתה לו חיבה לבונה אפור. נכון, הוא היה אל, אבל אל פראי ביותר. פנג הלבן שמח להכיר באדנותו, אבל זו הייתה אדנות שהתבססה על שכל עליון ועל כוח גס. היה משהו בסיבי הוויתו של פנג הלבן שהפך את אדנותו לדבר רצוי, אחרת לא היה חוזר מן הפרא כשחזר כדי להעניק את נאמנותו. היו מעמקים בטבעו שמעולם לא נחקרו. מילה טובה, מגע מלטף של יד, מצד בונה אפור, אולי היו חוקרים את המעמקים האלה; אבל בונה אפור לא ליטף, וגם לא דיבר מילים טובות. זו לא הייתה דרכו. בכורתו הייתה פראית, ובפראות שלט, עושה משפט באלה, מעניש עבירה בכאב של מכה, ומתגמל זכות לא בטוב לב, אלא במניעת מכה.
לכן לא ידע פנג הלבן דבר על גן העדן שיד של אדם יכולה להכיל בשבילו. חוץ מזה, הוא לא אהב את הידיים של חיות־האדם. הוא חשד בהן. נכון שלפעמים נתנו בשר, אבל לעיתים קרובות יותר נתנו כאב. ידיים היו דברים שיש להתרחק מהם. הן השליכו אבנים, הניפו מקלות ואלות ושוטים, נתנו סטירות ומהלומות, וכשנגעו בו, היו ערמומיות להכאיב בצביטה ובסיבוב ובעיקום. בכפרים זרים נתקל בידיהם של הילדים ולמד שהן אכזריות להכאיב. כמו כן, פעם כמעט נוקרה עינו בידי פעוט מדדה. מן החוויות האלה נעשה חשדן כלפי כל הילדים. הוא לא יכול היה לסבול אותם. כשהתקרבו עם ידיהם המבשרות רעות, הוא קם.
בכפר ליד אגם העבדים הגדול, תוך כדי התרעמות על רוע הידיים של חיות־האדם, הוא בא לתקן את החוק שלמד מבונה אפור: כלומר, שהפשע שאין עליו מחילה הוא לנשוך אחד מן האלים. בכפר הזה, כמנהג כל הכלבים בכל הכפרים, יצא פנג הלבן לחפש מזון. נער חטב בשר אייל קפוא בגרזן, והשבבים עפו בשלג. פנג הלבן, שחלף שם בחיפוש בשר, עצר והתחיל לאכול את השבבים. הוא הבחין שהנער מניח את הגרזן ונוטל אלה עבה. פנג הלבן קפץ הצידה, ממש בזמן כדי להימלט מן המכה היורדת. הנער רדף אחריו, והוא, זר בכפר, נמלט בין שני אוהלים ומצא את עצמו לכוד מול סוללת עפר גבוהה.
לא הייתה מוצא לפנג הלבן. הדרך היחידה החוצה הייתה בין שני האוהלים, ואותה שמר הנער. כשהוא מחזיק את האלה מוכנה להכות, התקרב אל טרפו הלכוד. פנג הלבן זעם. הוא עמד מול הנער, סומר ונוהם, חוש הצדק שלו נפגע. הוא הכיר את חוק חיפוש המזון. כל פסולת הבשר, כמו השבבים הקפואים, שייכת לכלב שמצא אותה. הוא לא עשה שום רע, לא הפר שום חוק, ובכל זאת הנה הנער הזה מתכונן להכות אותו. פנג הלבן בקושי ידע מה קרה. הוא עשה את זה בשטף של זעם. והוא עשה את זה מהר כל כך שגם הנער לא ידע. כל מה שהנער ידע היה שבאיזו דרך שאין לה הסבר הופל לתוך השלג, ושידו שאחזה באלה נקרעה לרווחה בשיני פנג הלבן.
אבל פנג הלבן ידע שהפר את חוק האלים. הוא תקע את שיניו בבשר הקדוש של אחד מהם, ולא יכול היה לצפות לשום דבר מלבד עונש נורא ביותר. הוא נמלט אל בונה אפור, ומאחורי רגליו המגינות כרע כשהנער הננשך ומשפחתו באו ותבעו נקמה. אבל הם הלכו כשנקמתם לא באה על סיפוקה. בונה אפור הגן על פנג הלבן. כך גם מיט־סה וקלו־קוץ'. פנג הלבן, שהקשיב למלחמת המילים וצפה בתנועות הזועמות, ידע שמעשהו היה מוצדק. וכך קרה שלמד שיש אלים ויש אלים. היו האלים שלו, והיו אלים אחרים, וביניהם היה הבדל. צדק או עוול, הכול אחד, עליו לקבל כל דבר מידי האלים שלו. אבל הוא לא היה חייב לקבל עוול מן האלים האחרים. זו הייתה זכותו להתרעם על כך בשיניו. וגם זה היה חוק של האלים.
עוד לפני שתם היום, עתיד היה פנג הלבן ללמוד עוד על החוק הזה. מיט־סה, לבדו, שאסף עצי הסקה ביער, נתקל בנער שננשך. איתו היו נערים אחרים. מילים חריפות הוחלפו. אז תקפו כל הנערים את מיט־סה. היה לו קשה. מכות ירדו עליו מכל הצדדים. פנג הלבן צפה בהתחלה. זה היה עניין של האלים, ולא עניינו. אז הבין שזה מיט־סה, אחד מן האלים המיוחדים שלו, שמתעללים בו. לא היה זה דחף מחושב שגרם לפנג הלבן לעשות את מה שעשה אז. שטף מטורף של כעס שלח אותו לזנק אל בין הלוחמים. חמש דקות אחר כך היה הנוף מכוסה בנערים נמלטים, שרבים מהם טפטפו דם על השלג, עדות לכך ששיני פנג הלבן לא נחו. כשמיט־סה סיפר את הסיפור במחנה, ציווה בונה אפור לתת בשר לפנג הלבן. הוא ציווה לתת הרבה בשר, ופנג הלבן, שבע עד להתפקע ומנומנם ליד האש, ידע שהחוק קיבל את אישורו.
בהתאם לחוויות האלה בא פנג הלבן ללמוד את חוק הקניין ואת חובת ההגנה על הקניין. מהגנה על גופו של האל שלו להגנה על רכושו של האל שלו היה רק צעד, ואת הצעד הזה עשה. מה שהיה של האל שלו יש להגן עליו מפני כל העולם — אפילו עד כדי נשיכת אלים אחרים. מעשה כזה לא היה רק חילול קודש מטבעו, אלא גם רצוף סכנה. האלים היו כל־יכולים, וכלב לא היה יריב שקול להם; ובכל זאת פנג הלבן למד לעמוד מולם, לוחמני בפראות וללא פחד. החובה התעלתה מעל הפחד, ואלים גנבים למדו לעזוב לנפשו את רכושו של בונה אפור.
דבר אחד, בהקשר הזה, למד פנג הלבן מהר, והוא שאל גנב הוא בדרך כלל אל פחדן ונוטה לברוח כשנשמעת אזעקה. כמו כן, הוא למד שרק זמן קצר עובר מרגע שהוא משמיע את האזעקה ועד שבונה אפור בא לעזרתו. הוא למד לדעת שלא הפחד ממנו הבריח את הגנב, אלא הפחד מבונה אפור. פנג הלבן לא השמיע את האזעקה בנביחות. הוא מעולם לא נבח. שיטתו הייתה להסתער ישר על הפולש, ולנעוץ בו את שיניו אם יכול. מאחר שהיה זעוף ובודד, ולא היה לו עסק עם הכלבים האחרים, הוא היה מתאים במיוחד לשמור על רכוש אדונו; ובזה עודד ואימן אותו בונה אפור. אחת התוצאות של זה הייתה שפנג הלבן נעשה פראי יותר ובלתי מוכנע יותר, ובודד יותר.
החודשים חלפו, וקשרו חזק יותר ויותר את הברית בין הכלב לאדם. זו הייתה הברית העתיקה שהזאב הראשון שבא מן הפרא כרת עם האדם. וכמו כל הזאבים וכלבי הפרא שבאו אחריו ועשו כמוהו, עיצב פנג הלבן את הברית בעצמו. התנאים היו פשוטים. תמורת בעלות על אל של בשר ודם, הוא החליף את חירותו שלו. מזון ואש, הגנה וחברה, היו כמה מן הדברים שקיבל מן האל. בתמורה, הוא שמר על רכוש האל, הגן על גופו, עבד בשבילו, וציית לו.
הבעלות על אל מחייבת שירות. שירותו של פנג הלבן היה שירות של חובה ויראה, אבל לא של אהבה. הוא לא ידע מהי אהבה. לא היה לו שום ניסיון באהבה. קיצ'ה הייתה זיכרון רחוק. חוץ מזה, לא רק שנטש את הפרא ואת בני מינו כשמסר את עצמו לאדם, אלא שתנאי הברית היו כאלה שאם יפגוש אי פעם שוב את קיצ'ה, הוא לא יעזוב את האל שלו כדי ללכת איתה. נאמנותו לאדם נראתה איכשהו כחוק של הוויתו, גדול יותר מאהבת החירות, אהבת בני המין והמשפחה.